חוק העונשין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חוק העונשין, התשל"ז-1977, הוא לבו של המשפט הפלילי במדינת ישראל. ביותר מ-500 סעיפיו מפרט החוק תחילה את עקרונות המשפט הפלילי, ולאחר מכן הוא מונה סדרה ארוכה של עבירות פליליות ועונשים עליהן. בנושאים ספציפיים שונים נקבעו עבירות ועונשים גם בחוקים אחרים.

[עריכה] היסטוריה חקיקתית

הקודקס הראשון שהגדיר את המשפט הפלילי בארץ ישראל היה קודקס פלילי עות'מאני שהושפע מתערובת של החוק המוסלמי והקודקס הצרפתי. ב-1936 ביטלו הבריטים את הקודקס הפלילי העות'מאני, והכניסו לתוקף את פקודת החוק הפלילי-1936, שהייתה מבוססת על המשפט הפלילי האנגלי.

עם הקמת מדינת ישראל נוצרה המשכיות של החוק שהיה קיים ערב הקמת המדינה. במהלך השנים מאז הקמת המדינה נעשו תיקונים לא מעטים, ורובם לא נעשו בחלק הכללי אלא בחלק הספציפי של פקודת החוק הפלילי, בחלק הכללי הוחלף פרק הענישה, ולפעמים בוטלו עונשים מסוימים והוספו עונשים חדשים.

בשנת 1977 לקחה ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת את פקודת החוק הפלילי, ביצעה קודיפיקציה של דיני העונשין, שילבה בה את כל התיקונים לחוק העונשין, ויצרה את חוק העונשין, התשל"ז-1977, שהוא נוסח חדש ונוסח משולב של החקיקה שקדמה לו.

חוק העונשין ממשיך לעבור שינויים רבים, הן מפאת היקפו והן מפאת רגישות הנושאים שהוא עוסק בהם. בשנת 1994 נחקק בכנסת תיקון 39, שהוא התיקון המרכזי לחוק, היות שהחליף את כל החלק הכללי (סעיפים 1-34 לחוק בוטלו, ובמקומם נכנסו סעיפים חדשים). בתחילת שנת 2006 אישרה הכנסת את תיקון מס' 90 לחוק.

בקביעת נוסח החוק השתתפו גם מומחים מן האקדמיה, ובהם שניאור זלמן פלר ומרדכי קרמניצר.

[עריכה] פרקי החוק

• חלק מקדמי
  • פרק א: הוראות יסוד
  • פרק ב: תחולת דיני העונשין לפי זמן עשיית העבירה
  • פרק ג: תחולת דיני העונשין לפי מקום עשיית העבירה
• חלק א': כללי
  • פרק ד: העבירה הפלילית ואחריות לה
  • פרק ה: עבירות נגזרות
  • פרק ה1: סייגים לאחריות פלילית
  • פרק ה2: הוראות שונות
  • פרק ו: דרכי ענישה
  • פרק ו1: הוראות להתאמת דיני העונשין
• חלק ב': עבירות
  • פרק ז: ביטחון המדינה, יחסי חוץ וסודות רשמיים
  • פרק ח: פגיעות בסדרי המשטר והחברה
  • פרק ט: פגיעות בסדרי השלטון והמשפט
  • פרק י: פגיעות בגוף
  • פרק יא: פגיעות ברכוש
  • פרק יב: זיוף כספים ובולים
  • פרק יג: עבירות קלות
  • פרק יד: עבירות הכנה וקשר
  • פרק טו: הוראות שונות

הצגת העבירות בחלקו השני של החוק אינה בדרך של איסור עשייה, אלא בדרך של קביעת עונש למעשים (כנרמז בשם הערך) - חוק העונשין הוא חוק קאזואיסטי. כך, למשל, החוק אינו אומר "אסור לרצוח" אלא קובע "העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו – מאסר עולם ועונש זה בלבד". בחוקים אחרים המטילים עונשים ניתן למצוא שילוב של שתי הגישות. בחוק למניעת הטרדה מינית, למשל, קובע סעיף 4 "לא יטריד אדם מינית את זולתו ולא יתנכל לו", ובסעיף שלאחריו נקבע העונש למי שאינו מציית לאיסור זה: "המטריד מינית אדם כאמור בסעיף 3(א)(3) עד (6), דינו - מאסר שנתיים".

העונשים הקבועים במרבית סעיפי חוק העונשין הם עונשי מקסימום. המשמעות היא שבית המשפט המרשיע את העבריין רשאי להטיל כל עונש שהוא, ובלבד שאינו חמור מהעונש שנקבע בחוק. בעבירות מסוימות, כגון אונס, רצח ועוד, ישנם עונשי מינימום.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: חוק העונשין