תרפיה רפראטיבית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תרפיה רפראטיבית (גם "ראוריינטציה מינית", "הסבה" או "המרה") היא כינוי לטכניקה פסיכותרפית שמטרתה לשנות נטייה מינית של אדם בעל נטיות הומוסקסואליות להטרוסקסואליות. ישנן עדויות של אנשים שטוענים שנטייתם המינית השתנתה בעקבות טיפולים כאלה, ועדויות נגדיות של אנשים שטוענים שנגרם להם נזק מטיפולים כאלה. ישנם גם מחקרים שמסיקים כי תרפיה רפראטיבית יעילה לשינוי נטייה מינית, ומנגד מחקרים שמקשרים נטייה מינית לתורשה ומסיקים שהיא איננה ניתנת לשינוי. האתיות והיעילות של טיפולים כאלו שנויות במחלוקת הן מבחינה מוסרית והן מבחינה מקצועית. ארגוני הפסיכולוגים והפסיכיאטרים קובעים ^{[1] [2]} כי אין שום הוכחה כי ניתן לשנות נטייה מינית באמצעות טיפולים [1]. הארגונים מזהירים כי תרפיה רפראטיבית כרוכה בסיכונים עצומים, ביניהם גרימת דיכאון, חרדה ודפוסי התנהגות של הרס עצמי. האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית מתנגדת לכל טיפול של תרפיה רפראטיבית שמבוסס על ההנחה אפריורי כי על הפציינט לשנות את נטייתו המינית, וממליצה למטפלים המקפידים על כללי האתיקה להימנע מטיפולים כאלה.

התרפיה הרפראטיבית מתבססת על התאוריה שמשיכה הומוסקסואליות היא דחף רפראטיבי (תיקוני), שנגרם כתוצאה מהתפתחות פסיכולוגית לא תקינה, שנגרמה בעקבות מצבים ואירועים שקרו בגיל צעיר כמו טראומה נפשית, בעיית זהות מגדרית, קשירה רגשית להורה מהמין השני ולא להורה מאותו המין, או מצרכים רגשיים (לא מיניים) הקשורים לבני אותו המין שלא מולאו בגיל צעיר. מכאן שהדחף הרפראטיבי הוא ניסיון של הגוף "לתקן" את הבעיות הללו, כלומר משיכה הומוסקסואלית היא לא בעיה נפשית אלא סימפטום לבעיות רגשיות אחרות, שמקורם בילדות. התרפיה הרפראטיבית מנסה לטפל בעזרת פסיכואנליזה בבעיות הגורמות למשיכה ההומוסקסואלית בדרכים שלא קשורות למיניות, משום שלפי גישתה רק כך הדחף הרפראטיבי יפסק.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 2 תאוריה 3 התומכים בתרפיה רפראטיבית 3.1 מחקר שפיצר 3.2 מחקרים נוספים 4 המתנגדים לתרפיה רפראטיבית 5 בישראל 6 השפעות תרבותיות 7 ראו גם 8 קישורים חיצוניים 9 לקריאה נוספת 10 הערות שוליים

[עריכה] היסטוריה

יסודותם של טיפולים לשינוי נטייה מינית הופיעו בחצי השני של המאה ה-19, עם פריחת הפסיכואנליזה שירדה מאז מגדולתה. הומוסקסואליות נחשבה אז למחלת נפש. העיסוק בפסיכואנליזה נאסר על הומוסקסואלים, ולכן לא נשמעו כמעט התנגדויות לגישה זו. מאחר שבאותן שנים לא היו כמעט הומוסקסואלים מחוץ לארון, בוצעו מחקרים בעיקר בקרב הומוסקסואלים שהיו מאושפזים במוסדות פסיכיאטריים בגלל סיבות אחרות, ותוצאותיהם היו מוטות. פרויד ניסה "לרפא" הומוסקסואליות בשיטות שונות, ביניהן אוורסיה (גמילה מהרגל לא רצוי באמצעות יצירת אסוציאציה לא נעימה לאותו הרגל, למשל מכות חשמל).

ד"ר אליזבת מוֹבּרלי, תאולוגית ופסיכולוגית בריטית, טבעה את המונח "דחף רפראטיבי" בשנות ה-80. בספרה "הומוסקסואליות: אתיקה נוצרית חדשה" ("Homosexuality: A new Christian ethic,") היא קובעת שהומוסקסואליות היא תוצאת שילוב של גורמים סביבתיים ואופי, אך נובעת בעיקר מקשר לא מוצלח של הילד עם אביו - בניגוד לתאוריית האם השתלטנית של הפסיכואנליזה הפרוידיאנית. במונח "דחף רפראטיבי" מתכוונת מוברלי שהומוסקסואליות היא דחף מתקן, כלומר היא דרך להתמודד עם מערכות יחסים לא תקינות ו"לתקן" אותן.

[עריכה] תאוריה

כיום, המונח "תרפיה רפראטיבית" אינו מתייחס לטיפולים שהיו נפוצים במאה ה-19 (אף-על-פי שייתכן שעדיין יש בהם שימוש), אלא לטיפול שפיתחו ד"ר ג'וזף ניקולוסי, קתולי שמרן, וצ'ארלס סוקרידס, אתאיסט. ב-1997 הוציא ניקולוסי את הספר "תרפיה רפראטיבית להומוסקסואליות בגברים - גישה קלינית חדשה" ("Reparative Therapy of Male Homosexuality: A New Clinical Approach") ובו ניסח את שיטת הטיפול שלו בהומוסקסואליות. השם שבחר לטיפול, "תרפיה רפראטיבית", הוא בעקבות המונח "דחף רפראטיבי" מספרה של מוברלי. התרפיה הרפראטיבית המודרנית נעשית על ידי שיחות בין המטפל למטופל, והטיפול מתבסס לרוב על התאוריה שפיתחו ניקולוסי וסוקרידס. עפ"י תאוריית הדחף המתקן, משיכה הומוסקסואלית היא דחף ששואף לתקן בעיות רגשיות מהעבר (כלומר משיכה הומוסקסואלית היא סימפטום לבעיות אחרות מהעבר). התרפיה הרפראטיבית מטפלת בבעיות אלו, משום שעפ"י התאוריה כאשר בעיות אלה יטופלו הדחף המתקן יפסק. אחת הבעיות שיכולות לגרום לדחף המתקן, על פי התאוריה, היא טראומה נפשית: אונס, חוויה מינית, אלימות או פגיעה נפשית מצד גברים או ילדים בתקופת הילדות. ניקולוסי סבור שהגורם הכי שכיח להומוסקסואליות בקרב גברים הוא בעיית זהות מגדרית. בעיית זהות מגדרית היא מצב שבו ילד נקשר רגשית לאימו ולמין הנשי במקום לאביו ולמין הגברי (הדבר בא לידי ביטוי במשחקים שהוא בוחר, במין של הילדים איתם הוא מתחבר ובפעילויות אותן הוא מעדיף), וכתוצאה הוא יכול לפתח התנהגות נשית ובגיל ההתבגרות משיכה הומוסקסואלית. כתוצאה מהתנהגות זו הילד אינו מזדהה עם הילדים בני אותו המין שסובבים אותו ומרגיש רגשות נחיתות בתור גבר, והרגשת השוני מהבנים האחרים גורמת לו לרומנטיזציה של הגבריות. בנוסף, כאשר ילד מרגיש שאינו מקבל מספיק אהבה ותשומת לב מאביו (משום שחסרה דמות אב, משום שהאב מרוחק או משום שהילד נפגע מהאב והתרחק ממנו רגשית), או מהבנים הסובבים אותו, הצורך שלו באהבה גברית הופך למשיכה רומנטית-מינית בגיל ההתבגרות.

לכן, הטיפול במשיכה ההומוסקסואלית הוא בעצם טיפול בבעיות שגורמות לה. הטיפול כולל בעיקר ריפוי פצעים נפשיים מהילדות, בניית קשרים רגשיים (לא מיניים) עם גברים, חיזוק הגבריות של המטופל, יצירת הרגשת שוויון בינו לבין גברים סטרייטים. במקביל על המטופל להימנע ממחשבות מיניות הומוסקסואליות, ובמידת הצורך קיימים טיפולים סקסולוגיים לחיזוק המשיכה המינית ההטרוסקסואלית.

[עריכה] התומכים בתרפיה רפראטיבית

תומכי התרפיה הרפראטיבית אינם חושבים שנטייה מינית היא בחירה, אך הם משוכנעים ששינוי נטייה מינית הוא בחירה: לגישתם, משיכה רומנטית-מינית היא דבר גמיש, ובעזרת תרפיה רפראטיבית ניתן לשנות את משיכתו של אדם ממשיכה הומוסקסואלית למשיכה הטרוסקסואלית. גישה זו מתיישבת עם התאוריה (שלא נמצא לה אישוש) שלפיה הומוסקסואליות איננה תכונה מולדת ולפיכך היא בת שינוי. רבים מתומכי התרפיה הרפראטיבית מאמינים כי הומוסקסואליות היא הפרעה נפשית-התנהגותית ושאורח חיים הטרוסקסואלי בריא יותר מאורח חיים הומוסקסואלי, ורבים מהם פועלים גם ממניעים דתיים, ורואים בהומוסקסואליות חטא.

קיימים אנשים המעידים על עצמם כי היו בעברם הומוסקסואלים, ובעקבות תרפיה רפראטיבית משיכתם לגברים פחתה או פסקה ובמקומה התפתחה משיכה לנשים. בארצות הברית קיימות קבוצות וכנסיות של "הומוסקסואלים לשעבר" ("ex-gay") ובעקבותם הופיע שם הנושא מספר פעמים בתקשורת. חלק מאנשים אלה שומרים על פרופיל נמוך, אך יש שכתבו ספרים או מרצים על תרפיה רפראטיבית, כמו ריצ'רד כהן.

"האגודה האמריקאית למחקר וטיפול בהומוסקסואליות" (בראשי תיבות: NARTH) היא איגוד של אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש ומהארגונים הבולטים התומכים בתרפיה רפראטיבית. ד"ר ג'וזף ניקולוסי, פסיכולוג אמריקאי, היה ראש האגודה עד נובמבר 2006 (במקומו נבחר ד"ר א. דין בירד), והוא אחד מהאנשים שייסדו אותה ב-1992. ניקולוסי פרסם מספר מחקרים על תרפיה רפראטיבית וכתב ספרים בנושא, ביניהם "מניעת הומוסקסואליות - מדריך להורה" ו"תרפיה רפראטיבית להומוסקסואליות בגברים - גישה קלינית חדשה".

NARTH מצטטים מדבריו של ג'ראלד פ. קוצ'ר, נשיא האגודה הפסיכולוגית האמריקאית הנוכחי, בשיחת שאלות ותשובות בכנס של APA שנערך באוגוסט 2006, כי "אין להתנגד לתרפיה רפראטיבית לאנשים שמשיכתם ההומוסקסואלית אינה רצויה להם, ויש לכבד את הבחירה לעבור טיפול להפחתת משיכה הומוסקסואלית ולחיזוק פוטנציאל הטרוסקסואלי, ועל מטפלים להציע אפשרות זו". בעקבות ציטוט זה פרסם קוצ'ר הודעה לעתונות והבהיר כי בטיפול בענייני נטייה מינית:

1. חיוני לברר כיצד הפציינט קבע את בחירתו, ולוודא שהוא מבין כי מניעיו עשויים לנבוע מלחץ חברתי גרידא, בסביבה הומופובית.
2. כמו בכל טיפול אחר על הפציינטים להיות מודעים לכל התוצאות האפשריות לטיפול, ולהבין כי הטיפולים חסרי בסיס מדעי ועלולים לגרום לנזק פסיכולוגי.
3. הפציינטים חייבים לדעת מתחילת הטיפול כי המטפל אינו רואה בהומוסקסואליות הפרעה נפשית, ועל המטפלים להוביל את מחיקת הסטיגמה הזו.

קוצ'ר לא הצהיר כי תרפיה רפראטיבית היא יעילה או מומלצת כשיטת טיפול, ומדיניות APA מצהירה במפורש כי אין אפשרות טיפולית לשנות נטייה מינית [2]. NARTH טוענים כי הסיבה להסרת ההומוסקסואליות מה-DSM ב-1973 הייתה לחץ מצד הקהילה ההומוסקסואלית יחד עם המחנה הליברלי, כלומר ההחלטת ה-APA לא להתייחס להומוסקסואליות כאל הפרעה שראוי לטפל בה נעשתה ממניעים פוליטיים ולא ממניעים מקצועיים. עובדה התומכת בטענה זו היא שלהסרת ההומוסקסואליות מה-DSM לא קדם כל מחקר מקצועי שתמך במעשה, כלומר השינוי בגישת ה-APA להומוסקסואליות באותם שנים נבע מהליברליזציה של החברה האמריקאית ולא בעקבות ממצאים מחקריים חדשים.

[עריכה] מחקר שפיצר

ישנם רק פרסומים ספורים שבוצעו במתודות המדעיות המקובלות ומצביעים על אפקטיביות של תרפיה רפראטיבית. אחד מהם הוא מחקרו של ד"ר רוברט שפיצר. שפיצר, פסיכיאטר מאוניברסיטת קולומביה שהוביל את עדכון ה-DSM לגרסה 3 שבה הוסרה ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות, פרסם ב-2001 מחקר ^[3] שלפיו שינוי נטייה מינית הוא אפשרי במקרים מסוימים. מתוך 200 משתתפים שראיין שפיצר, 66% מהגברים ו-44% מהנשים דיווחו על שינוי ניכר במשיכה המינית (ממשיכה הומוסקסואלית למשיכה הטרוסקסואלית); שפיצר דירג את המשיכה המינית בסולם של 0-100, כאשר 100 מייצג משיכה הומוסקסואלית בלבד ו-0 מייצג משיכה הטרוסקסואלית בלבד. השינוי המדווח בקרב הגברים היה מ-91 ל-23 ובקרב הנשים מ-88 ל-8 בסולם זה. הקריטריונים ששפיצר חקר היו: משיכה מינית, מחשבות רומנטיות-מיניות על בני אותו המין, פנטזיות על בני אותו המין ועל בני המין השני בזמן אוננות, שימוש בפורנוגרפיה, הרצון לאינטימיות רומנטית-רגשית עם בני אותו המין ותדירות קיום יחסי מין עם בני אותו המין ועם בני המין השני. 11% מהגברים ו-29% מהנשים דיווחו על אפס משיכה לבני אותו המין על פי קריטריונים אלה אחרי השינוי. [3] לא נעשה שימוש במדדים רפואיים לבדיקת עוררות מינית למראה אובייקטים בני המין השני, והמחקר התבסס על דיווחי הנחקרים בלבד. כ-60% מנחקריו של שפיצר היו דו מיניים עוד לפני תחילת הטיפול (אך משיכת כל הנחקרים הייתה מעל 60 בסולם של 0-100 בתחילת הטיפול) [4].

שפיצר התראיין באמצעי התקשורת והסתייג מהניסיון להסיק מתוצאות המחקר שלו מסקנות משמעותיות. הוא ציין כי המחקר נערך על 200 איש בלבד, רובם מרקע "דתי במידה לא רגילה" כדבריו, שלקח 16 חודשים לאתר אותם, ולפיכך מספר ההומוסקסואלים שחוו שינוי של נטייה מינית לנטייה הטרוסקסואלית הוא "די קטן". שפיצר גם קבע במחקרו כי "נראה שתרפיה רפראטיבית יכולה להביא למשיכה למין השני (בעוצמה שחש מי שאין לו משיכה לאותו המין) רק לעתים נדירות, אם בכלל". שפיצר עצמו גם הצביע על המתודולוגיה הבעייתית של המחקר, שהתבסס על דיווח עצמי ולא על תשאול של הנבדקים, ועל הסתמכות על זיכרונם של המשתתפים במחקר לגבי אירועים שקרו 12 שנים קודם, בממוצע. אחרים ביקרו ^[4] את מחקרו שבוצע בקרב מדגם של פעילי תרפיה רפראטיבית ולא בקרב אוכלוסייה אקראית וחסרת נטאי [5], כך למשל חלק מהמשתתפים במחקר הופנו אל שפיצר על ידי ד"ר ניקולוסי [6].

שפיצר השיב לטענות נגד מחקרו בראיון לסרט דוקומנטרי [7]. הוא אמר כי מטרת מחקרו מלכתחילה לא הייתה לבדוק את אחוזי ההצלחה של טיפולי התרפיה הרפראטיבית אלא לבדוק האם זה נכון שאף אחד אינו יכול להשתנות, שהרי מראש הנחקרים היו כאלה שטענו ששינו את נטייתם המינית. הוא אמר כי הוא פיתח שיטת ראיונות שהוא חושב שהיא יותר מבוססת מתודולוגית מאשר במחקרים קודמים משום שהיא הכילה 9 קריטריונים שונים למדידת משיכה הומוסקסואלית והטרוסקסואלית, לפיהם הוא מצא שהיו שינויים ניכרים. באשר לשאלה האם הוא חושב שהנחקרים סיפרו לו את האמת, שפיצר השיב כי כאשר הקשיב לסיפוריהם הוא הרגיש מבחינה קלינית שהם מספרים את האמת. בנוסף, הוא מאמין שסיפוריהם אמינים משום שרבים מהנחקרים דיווחו שהם היו רוצים להשתנות במידה גדולה יותר ושרובם לא דיווחו על שינוי מוחלט. אילו נתנו הנחקרים עדויות כוזבות במידה שהייתה יכולה להטות את התוצאות, הנחקרים היו מדווחים על שינוי מוחלט, אך רק 11% מהגברים ו-29% מהנשים עשו זאת. בנוסף, הנחקרים שהתחתנו לאחר שינוי הנטייה שלהם ונשותיהם דיווחו על מידות שביעות רצון מנישואיהם שדומות מאוד לאלה של כלל האוכלוסייה, כלומר גם כאן לא הייתה הגזמה. בנוסף, המקרים בהם הנחקרים האמינו כי כוח עליון התערב בשינוי הנטייה שלהם היו בודדים. מסיבות אלה, שפיצר הבין שהנחקרים לא ניסו להגזים בסיפוריהם אודות מידת שינוי נטייתם וכי סיפוריהם אמינים.

באשר לאחוזי ההצלחה של טיפולי התרפיה הרפראטיבית, אשר לא נחקרו במחקרו, שפיצר אמר כי הוא פנה לשניים ממטפלי ההמרה הידועים בארצות-הברית, ושניהם השיבו לו כי אחוז המצליחים לשנות גם את התנהגותם וגם את משיכתם המינית הוא כ-30%, אך שפיצר הוסיף כי הוא חושד שבמציאות אחוזי ההצלחה נמוכים מכך, אך בכל מקרה הוא בטוח שאין מדובר ב-0%.

[עריכה] מחקרים נוספים

בשנת 2002 פרסמו ד"ר ג'וזף ניקולוסי וד"ר א. דין בירד סקירה מטה-אנליטית של טיפולים רפראטיביים אינדיבידואליים של הומוסקסואלים^[5]. הם בדקו 146 מקרים, מתוכם 79% הצביעו על כך שהתרפיה הרפראטיבית יעילה. הקריטריונים שנקבעו לקביעת יעילותה של תרפיה רפראטיבית כללו דיווח של הנחקרים על משיכתם המינית (אל בני אותו המין ואל בני המין השני), אחוז הפנטזיות על בני אותו המין ועל קיום יחסי מין עם בני אותו המין; קריטריונים נוספים לקביעת יעילות התרפיה עסקו בבדיקת עוררות מינית: שינוי בזקפה ושינוי בדופק כתגובה למצגת של תמונות אירוטיות.

ב-1998 פורסם מאמר של ד"ר וורן ת'רוקמורטון - "סקירת ספרות ואתיקה של נסיונות לשנות נטייה מינית". הייתה זאת סקירה של נסיונות מוצלחים לשינוי דפוסי עוררות מינית מהומוסקסואליות להטרוסקסואליות מהיבטים פסיכואנליטיים, קוגניטיביים, קבוצתיים ודתיים. ד"ר ת'רוקמורטון הסיק ש"הנסיונות לסייע לאנשים בעלי אוריינטציה הומוסקסואלית שמבקשים לשנות את דפוסי העוררות המינית שלהם היו יעילות, נעשו באופן אתי ויש לאפשר אותן למטופלים המבקשים אותם". המחקר הראה שאנשים בעלי נטייה הומוסקסואלים יכולים להשתנות באמצעות מגוון של גישות טיפוליות.

[עריכה] המתנגדים לתרפיה רפראטיבית

לפי המתנגדים לתרפיה הרפראטיבית, לא ניתן לשנות באופן יזום נטייה מינית של אדם, גם אם ירצה בכך. הם קובעים כי המחקרים שלפיהם ניתן לשנות נטייה מינית, עושים שימוש שגוי וסלקטיבי בנתונים ואינם נעשים על-פי השיטה המדעית, וכתוצאה מכך להסקת המסקנות אין כל בסיס מדעי. חלק מהמחקרים המצביעים על יעילות התרפיה הרפראטיבית אינם מתפרסמים בכתבי עת מקצועיים (שכל המאמרים בהם עוברים בדיקה על ידי עמיתים), ולפיכך יש להטיל ספק במתודולוגיית המחקר ובהסקת המסקנות שבו.

על-פי ארגון הבריאות העולמי, האגודה הפסיכולוגית האמריקאית, אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית וארגונים במדינות נוספות במערב, שינוי נטיות הומוסקסואליות הוא הליך בלתי-אפשרי, ובחלק מהמקרים מנוגד גם לחוקי האתיקה הרפואית. על-פי תפיסה זו, אסור למטפל מוסמך להציע טיפול ראוריינטציה למטופל משום שהנטייה ההומוסקסואלית היא חלק בלתי נפרד מאישיות האדם, שלא ניתן לשנותו ושאין סיבה לשנותו. האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית אף הזהירה מנזקים פסיכולוגיים שעלולים להגרם כתוצאה מטיפולי ההסבה.

ביקורת נוספת על התרפיה הרפראטיבית נוגעת לעדויות המדעיות ההולכות ומצטברות כי להומוסקסואליות בסיס ביולוגי תורשתי^[6], ולפיכך מסיקים המתנגדים לתרפיה הרפראטיבית היא איננה ניתנת לשינוי.

מחקר נוסף על תרפיה רפראטיבית שערכו בשנת 2001 ד"ר אריאל שידלו וד"ר מייקל שרודר, התבסס על אנשים שהשתתפו בתוכניות לשינוי נטייה מינית ומתנדבים נוספים. על פי ממצאי המחקר שלהם, 88% מהמשתתפים לא הצליחו להגיע לשינוי קבוע בנטייתם המינית, ואילו 4% דיווחו כי נטייתם המינית הפכה להטרוסקסואלית. האחרים דיווחו על אובדן הדחף המיני בכלל, או על מאבק מתמיד להתנזר מיחסי מין. על פי שרודר, רבים מהנחקרים שנטייתם המינית לא השתנתה חשו בושה ואשמה; כמה מהם השתתפו בתוכניות לשינוי הנטייה המינית במשך שנים. מבין שמונת הנחקרים (מתוך מדגם כולל של 202) שכן דיווחו על שינוי בנטייתם המינית, שבעה היו מועסקים כיועצים או מדריכים בתנועת "הומוסקסואלים-לשעבר" (ex-gay). על מחקר זה נמתחה ביקורת משום שהוא מומן על ידי ארגון המתנגד רשמית לתרפיה רפראטיבית ומשום שרוב המשתתפים הופנו אל המחקר דרך מודעות באתרי אינטרנט ובעיתונים של הקהילה הגאה, תחת הכותרת "טיפולים הומופוביים: תיעוד הנזק", ולכן הוא אינו מייצג. בנוסף, שיטת המחקר הייתה ראיון בן 90 דקות עם כל משתתף, והראיונות התבצעו בממוצע 12 שנים לאחר הטיפול. [8]

ישנם אנשים שהעידו על עצמם בעבר כי עברו בהצלחה תרפיה רפראטיבית, אך לאחר מספר שנים חזרו בהם מהצהרה זו. בארצות הברית קיים ארגון בשם ex-gay-watch שחלק מהפעילים בו היו בעבר נציגים בולטים של "הומוסקסואלים לשעבר"[9] - אנשים אלו מכנים עצמם בדרך כלל ex-ex-gay‏ [10].

יש הטוענים שהמקור לרעיון התרפיה הרפראטיבית הוא שנאת ההומוסקסואלים והרצון להעלים את ההומוסקסואליות מהעולם. הם מצביעים על הקשר בין תרפיה רפראטיבית לבין קנאות דתית והומופוביה. עובדה התומכת בטענה זו היא שרבים מהארגונים התומכים בתרפיה רפראטיבית הם כנסיות או ארגונים דתיים אחרים - נוצרים, יהודים ומוסלמים.

[עריכה] בישראל

בישראל העיסוק בתרפיה רפראטיבית אינו נוגד את האתיקה המקצועית. הממונה על אתיקה רפואית במשרד הבריאות, הרב הד"ר מרדכי הלפרין, כתב: [11] "נסיוני הקליני מראה כי ישנם מצבים רבים בהם טיפול נכון יכול לאפשר לבעל 'נטייה הפוכה' להקים בית נאמן בישראל ולחיות חיים משפחתיים מלאים", אך לא הביע באופן מפורש תמיכה בתרפיה רפראטיבית. בארץ ישנם פסיכולוגים קליניים המטפלים בתרפיה רפראטיבית, אך מספרם אינו ידוע.

עצת נפש, ארגון דתי הפועל תחת הדרכתו של הרב שלמה אבינר, הוא הגוף העיקרי המקדם טיפולים כאלה לשינוי נטייה מינית בארץ. על פעילות גוף זה נמתחה ביקורת על ידי הומוסקסואלים [12][13] ועל ידי אנשי מקצוע [14] [15] [16].

[עריכה] השפעות תרבותיות

• הסרט הקומי "יחידה במינה" (1999,"But I'm a Cheerleader") עוסק בצעירה לסבית שהוריה שולחים אותה למחנה נוער לתרפיה רפראטיבית.
• הסרט הקומי "גאולה!" ("Saved!", 2004) עוסק בנערה בפטיסטית שמקריבה את בתוליה למען ידידה ההומוסקסואל, מתוך אמונה שהדבר "ירפא" אותו. הנערה נכנסת להריון, והנער נשלח למחנה ל"חינוך מחדש" של נערים הומוסקסואלים.

[עריכה] ראו גם

• הומוסקסואליות
• הומופוביה

[עריכה] קישורים חיצוניים

• "הומואים יכולים להשתנות!", כתבה של דוד מרחב
• קוראים לזה הומופוביה, כתבה של זאב שביידל על הקשר בין תרפיה רפראטיבית לבין קנאות דתית
• "אנשים משתנים", אתר המכיל מידע על שינוי נטייה מינית דרך תרפיה רפראטיבית
• על החופש הלא-טריוויאלי לבחור נטייה מינית, מאמר של ד"ר אבשלום אליצור
• הטיעונים נגד טיפולי הסבה, תגובה למאמרו של ד"ר אבשלום אליצור
• קבוצת דיון ביעילות של קבוצת "ex-gay" ובמידת הבטיחות של שיטותיה (באנגלית)
• עמדת אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית ביחס לתרפיה רפראטיבית (באנגלית)
• עמדת אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית ביחס לטיפולי המרה (בעברית)

[עריכה] לקריאה נוספת

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ראו כאן את קביעת אגודת הפסיכולוגים האמריקאית
2. ^ ראו כאן את קביעת אגודת הפסיכיאטרים האמריקאית
3. ^ תוצאות המחקר פורסמו במאמר רק לאחר שנתיים: Robert Spitzer, "Can Some Gay Men and Lesbians Change Their Sexual Orientation? 200 Participants Reporting a Change from Homosexual to Heterosexual Orientation" (Archives of Sexual Behavior, October 2003, p.403-417)
4. ^ Herek, G.M. (2003). Evaluating interventions to alter sexual orientation: Methodological and ethical considerations (Comment on Spitzer, 2003). Archives of Sexual Behavior, 32(5), 438-439. PDF
5. ^ A. Dean Byrd, Joseph Nicolosi, "A Meta-Analytic Review of Treatment of Homosexuality" (Psychological Reports, 2002, 90, 1139-1152).
6. ^ ראו רשימת מקורות כאן