תעודת זהות ישראלית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תעודת הזהות הישראלית הינה מסמך רשמי, המונפק על ידי משרד הפנים של מדינת ישראל, המעידה כי האוחז בה הינו מעל גיל 16, היושב בישראל דרך קבע באופן חוקי.
הרשות המוסמכת בישראל להנפקת תעודות זהות היא מנהל האוכלוסין במשרד הפנים, באמצעות לשכותיו ברחבי הארץ. תעודות זהות מונפקות לכל תושבי המדינה מעל גיל 16 היושבים בה דרך קבע במעמד חוקי, כולל אלה שאינם אזרחים.
בתעודה הישראלית מופיעים פרטים אישיים כמו שמו של האדם ושם משפחתו, שמות הוריו, תאריך לידתו הלועזי (ליהודים גם התאריך העברי), מקום הלידה, בעבר גם הלאום, מינו של האדם ותמונה וכן מספר ייחודי הנקרא מספר זהות. לתעודת הזהות יש ספח בו מופיעים הכתובת, המצב האישי, האזרחות, שמות קודמים של האדם, שם בן הזוג ומספר הזהות שלו וכן פרטים אישיים על ילדיו.
תוכן עניינים |
[עריכה] חובות וזכויות
מדינת ישראל היא מהמדינות שבהן חייבים התושבים לשאת תעודת זהות, כאמור בחוק החזקת תעודת זהות והצגתה, תשמ"ג–1982:
- "תושב שמלאו לו 16 שנים, חייב לשאת עמו תמיד תעודת זהות ולהציגה בפני קצין משטרה בכיר, ראש רשות מקומית, שוטר או חייל במילוי תפקידם, כשידרשו זאת ממנו".
החוק קובע כי "לא יועמד אדם לדין על אי הצגת תעודה אם תוך חמישה ימים לאחר שנדרש לכך הוצגה התעודה לפני מי שדרש את הצגתה, או לפני שוטר בתחנת המשטרה". תביעה בגין הפרת סעיף זה נדירה מאוד בתחומי מדינת ישראל מאז ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל, גם במקרים שבהם החוק מאפשר זאת.
בנוסף לחובה זו, מוגדרים בחוקים רבים זכויות שלמימושן יש להציג תעודת זהות, כאמצעי בלעדי לזיהויו של תושב. בעבר הייתה חובה להציג תעודת זהות למימוש זכות ההצבעה בבחירות, אך מאז הבחירות לכנסת ה-17 מותר להשתמש לשם כך גם ברישיון נהיגה או בדרכון תקף. עד הבחירות לכנסת ה-13 הייתה חובה להציג גם את הספח המצורף לתעודה, שהיה מוחתם בעת ההצבעה. במקרים שאינם מוגדרים במפורש בחוק ניתן להזדהות באמצעות תעודות אחרות. למבני תעשייה ומשרדים רבים בישראל אסורה הכניסה ללא הצגה של תעודה מזהה. במקרים כאלה משמשת תעודת הזהות כאמצעי הנפוץ ביותר לזיהוי.
[עריכה] מספר זהות
-
ערך מורחב – מספר זהות
מספר הזהות המוטבע בתעודת הזהות הוא המספר הניתן לכל תושב על ידי מנהל האוכלוסין עם לידתו, או עם עלייתו ארצה. המספר ניתן עוד לפני הנפקת תעודת הזהות, והוא אינו מתחלף במקרה של החלפת התעודה. המספר מורכב מתשע ספרות, שהימנית שבהן היא ספרת ביקורת, שנועדה לגלות בקלות טעות בהקלדת מספר הזהות, וזאת באמצעות נוסחה פשוטה שנועדה לבדוק האם יש התאמה בין שמונה הספרות לספרת הביקורת.
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] בתקופת המנדט
במשך רוב שנות שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל לא הנהיגו השלטונות תעודות זהות לתושבי הארץ. לקראת תום תקופת המנדט, עם גבור המרי היהודי נגד הבריטים הונהגה בארץ על ידי השלטונות תעודת זהות. התעודות הונפקו לכל תושבי הארץ, יהודים כערבים. התעודה הייתה בת שני דפים בלבד, מקרטון בצבע ורוד. התעודה נשאה תצלום של בעל התעודה וכללה (בשפה האנגלית) את שמו של בעל התעודה, יישוב מגוריו, עיסוקו, מקום עסקו ותיאורו, לרבות גובהו, צבע עיניו, צבע שערו, מבנה גופו ו"סימנים מיוחדים". התעודה נשאה את חתימתו של נושא התעודה ואת חתימת וחותמת הרשות המוציאה. המספר הנקוב בתעודה איננו נראה כמספר זהות אלא כמספר הסידורי של התעודה במשרד בו הוצאה.
התעודה אינה כוללת את תאריך הלידה או הגיל, פרטים חיוניים לזיהויו של אדם.
על מנת להבדיל בין יהודים לערבים צויין בתעודה גם "הגזע" (Race), כשהכוונה ללאום.
על מנת שבתעודה לא יהיה משום מתן לגיטימציה למעפילים שהגיעו לארץ ישראל במסגרת תנועת ההעפלה, כמהגרים בלתי לגליים, התנוססה בראש התעודה חותמת האומרת: "נשיאת תעודה זו אינה יוצרת בשום פנים זכות למגורים חוקיים בארץ ישראל" (Palestine).
[עריכה] במהלך שנות המדינה
תעודות הזהות הראשונות שחולקו לתושבי מדינת ישראל עם הקמתה, לאחר מפקד האוכלוסין שנערך ב-8 בנובמבר 1948, היו בצורת פנקס קטן הנתון בכריכת קרטון כחולה. פרטי נושא התעודה מולאו בה בעט והיא הכילה מספר דפים ריקים (כדוגמת דרכון) בהם נרשמו שינויים בשם, במצב המשפחתי ובכתובת, שנרשמו בעט ולידם הוטבעה חותמת משרד הפנים. פרט בלתי נפרד מן התעודה היו הטורים בהם צויין גובהו של האיש וצויינו לגביו "סימנים מיוחדים".
כן הוטבעו בדפים הריקים חותמות המעידות על השתתפות בבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות וכן על קבלת פנקסי תלושים בימי הצנע.
בסוף שנות החמישים הונפקו התעודות בצורה דומה, כפנקס (הפעם קטן מעט מקודמו) בכריכת פלסטיק בצבע תכלת ובו מספרי זהות בני תשע ספרות.
בשנות השמונים הונפקו תעודות הזהות בצורת כרטיס, פלט מחשב, בציפוי למינציה ונתון בתוך נרתיק פלסטיק כחול. לנרתיק צורף ספח ובו כתובתו של התושב, שם בן או בת זוגו ומספר הזהות שלהם ושמות ילדיו עד גיל שמונה עשרה בציון תאריכי לידתם ומספרי הזהות שלהם. בשנות האלפיים נרשמו בספח אף ילדיו הבגירים של התושב, בני כל גיל.
[עריכה] סעיף הלאום
מאבקים רבים התקיימו על רישום סעיף הלאום בתעודת הזהות. מאז שנת 2003 לא מופיע הלאום בתעודה, אלא סדרת כוכביות במקומו. הסיבה להשמטת סעיף הלאום הייתה פסיקת בג"ץ ב־2002 שהורתה לרשום מתגיירים שעברו גיור רפורמי כיהודים. שר הפנים אלי ישי ממפלגת ש"ס החליט להשמיט את סעיף הלאום, על מנת להימנע מלרשום במסמך רשמי את יהדותו של אדם לפי קביעת בג"ץ. בנובמבר 2004 דחה בג"ץ[1] עתירה של ליאורה גולדמן שביקשה להשיב את סעיף הלאום לתעודת הזהות, בנימוק שחוק מרשם האוכלוסין אינו אלא חוק סטטיסטי-רישומי ולא חוק הצהרתי על יהדותם של אזרחים. כיום, ההבדל היחיד בין תעודת זהות של תושב יהודי לתושב שאינו יהודי הוא בציון תאריך הלידה העברי, בצד הלועזי, לתושבים בני הלאום היהודי. הלאום נרשם עדיין במרשם האוכלוסין, וכל תושב ישראלי רשאי לקבל בחינם תדפיס של תמצית המרשם שלו, בו מצוין גם הלאום.
בתעודות זהות שבהן מופיע סעיף הלאום מופיעה הסתייגות באותיות זעירות בעברית ובערבית שעל-פי התעודה יכולה לשמש כראיה לכאורה לנכונותם של הנתונים המופיעים בה למעט הלאום, המצב המשפחתי ושם בן/בת הזוג.
