תאוריית המצב היציב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מודל המצב היציב הוא מודל קוסמולוגי שפותח בשנת 1948 על ידי המדענים פרד הויל, הרמן בונדי ותומאס גולד כאלטרנטיבה למודל המפץ הגדול. הוא נוצר כתוצאה מתגליתו של אדווין האבל בדבר התפשטות היקום וחישובים שהוכיחו כי יקום סטטי אינו אפשרי למעשה.

מאחורי פיתוח המודל עמד הרצון לעקוף את הבעייתיות הנובעת מהתפישה שליקום הייתה ראשית, דבר שמעורר שאלות לוגיות, פילוסופיות רבות. למודל זה היו תומכים רבים בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, אך לקראת סוף שנות השישים החלו המדענים לזנוח אותו.

חשיבותו של המודל היא דווקא בכך שניתן בקלות יחסית לוודא את נכונותו בניסוי, ומחקר רב באסטרופיזיקה נערך לשם כך. מחקר זה אושש ברובו דווקא את מודל המפץ הגדול.

לפי המודל, החומר מתפשט בחלל כל העת, אך בו בזמן מתהווה במקומו חומר אחר, כך שנוצרת יציבות מבחינת כמות החומר ופיזורו ביקום. לפי המודל נדרש "ייצור" של כמה מאות אטומי מימן בלבד בשנה בגלקסיה בגודל שביל החלב ולכן לא היה קשה לטעון כי יצירה מועטה שכזו לא נצפתה על ידי האסטרונומים. מודל זה לא הצליח להסביר את שכיחותו הגבוהה יחסית של הדאוטריום (איזוטופ כבד של מימן) ביקום, שכן אין אף תהליך ידוע שמסוגל לייצר דויטריום בשיעור מספיק כפי שנצפה ביקום (במודל המפץ הגדול נוצר כל הדויטריום מיד לאחר המפץ, עוד בטרם נוצרו כוכבים).

ב-1965 נתגלתה קרינת הרקע הקוסמית, שנחזתה במודל המפץ הגדול. תגלית זו הפריכה בעיני קוסמולוגים רבים את מודל המצב היציב כליל. סטיבן הוקינג טען כי גילוי קרינת מיקרו זו הוא "המסמר האחרון בארון תאוריית המצב היציב".