שריפת הרייכסטאג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שריפת הרייכסטאג הייתה אירוע מפתח בהתבססות המפלגה הנאצית בשלטון בגרמניה, בו נשרף בניין הרייכסטאג, הפרלמנט הגרמני, והמשטר הנאצי הצעיר מיהר לנצל את המצב בשביל להיפטר ממתנגדיו, ולבסס שלטון עריצות אנטי דמוקרטי, תוך שהוא מתנער משרידיה של חוקת הרפובליקה של ויימאר.

בשעה 9:14 של ליל ה-27 בפברואר 1933, פחות מחודש אחרי התמנותו של אדולף היטלר לקאנצלר ושבוע לפני הבחירות הכלליות שעמדו להתקיים במדינה, התקבלה הודעה בתחנת מכבי האש בברלין על כך שבניין הרייכסטאג עולה בלהבות. האש נראתה מתפשטת מכמה מוקדים, ועד שהכבאים והשוטרים הגיעו, פיצוץ עז הביא להריסת אולם המליאה. עד מהרה מצאו השוטרים בחצר המבנה בחור הולנדי צעיר מבולבל וחצי ערום בשם מרינוס ואן דר לובה.

ואן דר לובה, קומוניסט מובטל שהגיע לגרמניה בשביל למחות על עליית הנאצים לשלטון, נחקר במקום ולטענת המשטרה הודה שהוא הצית את הבניין בשביל לעורר מרד פועלים כנגד הנאצים. בחקירה תחת עינויים הוא הודה שוב בהצתת הבניין, אולם הוא הכחיש שהוא פעל כחלק מקשר קומוניסטי. למרות זאת הרמן גרינג מיהר להודיע להיטלר וראשי המדינה שהגיעו למקום שמדובר בקשר קומוניסטי, וציווה לאסור את ראשי המפלגה הקומוניסטית בגרמניה.

היטלר הכריז על מצב חירום, ושכנע את הנשיא פאול פון הינדנבורג לחתום למחרת על מה שכונה "צו שריפת הרייכסטאג" למען "הגנת העם והמדינה", שביטל שבעה סעיפים בחוקת רפובליקת ויימאר, ונתן לממשלה אפשרות לפגוע בחופש האישי, בחופש הביטוי, בחופש העיתונות, בחופש ההתארגנות, ובזכות לפרטיות, כמו גם לערוך חיפושים, להחרים רכוש, ולהטיל עונש מוות על שורה ארוכה של פשעים. כ-4000 איש נתפסו בגל מעצרים, רובם קומוניסטים, אך חלקם מנהיגים סוציאל־דמוקרטים וליברלים. בין העצורים היו גם חברי פרלמנט, למרות החסינות הפרלמנטרית שלהם.

הבחירות התקיימו כמתוכנן ב-5 במרץ, כאשר רוב מנהיגי המפלגה הקומוניסטית היו במאסר, וכאשר צווי החירום מנעו מרוב המפלגות, למעט המפלגה הנאצית ובעלי בריתה, גישה לאמצעי התקשורת. למרות זאת הנאצים לא זכו לרוב מוחלט, אלא רק ל-44 אחוז מהקולות. אך אחרי הפעלת מסע לחצים כבד וסילוק הקומוניסטים, אישר הרייכסטאג ב-23 במרץ, ברוב גדול ותוך התנגדות של הסוציאל־דמוקרטים בלבד, את חוק ההסמכה שהעניק לממשלה סמכויות דיקטטוריות.

בשביל להוכיח כביכול קשר קומוניסטי בינלאומי לשריפת הרייכסטאג, נעצרו בחודש מרץ שלושה קומוניסטים בולגרים: גאורגי דימיטרוב – לימים ראש ממשלת בולגריה, ואסיל טאנב, ובלאגוי פופוב. בין ה-21 בספטמבר ל-23 בדצמבר נערך בלייפציג משפט לואן דר לובה, ארנסט טורגלר, מנהיג הסיעה הקומוניסטית ברייכסטאג שהסגיר את עצמו ב-28 בפברואר, ולשלושת הקומוניסטים הבולגרים. המשפט, שציפו שתהיה בו הרשעה קלה ומהירה שודר ברדיו וזכה לפרסום רב. אולם בגלל שאננות התביעה ודבקות השופטים בכללי בית הדין הקיסרי הגרמני, המשפט גרם למבוכה רבה לשלטונות. דימיטרוב, שייצג את עצמו, חשף סתירות בעדויות, שם את התביעה ועדיה ללעג, והוצא פעמים רבות על ידי השופטים מאולם המשפט. כאשר חקר את גרינג בחקירה נגדית, הוצא שוב מהאולם תוך כדי שצעק לגרינג "האם אתה מפחד משאלתי?": גרינג התפרץ עליו וצעק: "חכה שאתפוס אותך מחוץ לבית המשפט, נבלה!"

לבסוף רק ואן דר לובה נמצא אשם, והוא הוצא להורג בעריפת ראשו ב-10 בינואר 1934, שלושה ימים לפני יום הולדתו ה-25. שאר הנאשמים זוכו מחוסר ראיות. טורגלר שוחרר, אך הוחזק במעצר בית, ולשלושת הבולגרים ניתן לצאת מגרמניה. המשפט הטיל על גרינג והנאצים צל כבד של חשד כי ידם הייתה בהצתת הרייכסטאג, אולם בשלב זה הם כבר היו מבוססים בשלטון. היטלר, שזעם על תוצאות המשפט תבע שמעתה והלאה האשמות בבגידה יידונו רק בידי "בית המשפט העממי" החדש בו השופטים יהיו חברי המפלגה הנאצית.

נסיבות ההצתה המדויקות שרויות עד היום בערפל. רוב ההיסטוריונים מסכימים שואן דר לובה אכן היה מעורב בהצתה, אולם זה נראה בלתי סביר שהוא הצליח לבדו להביא כמות גדולה של חומרים דליקים ולפזר אותם בנקודות רבות בבניין. סברה רווחת היא שהנאצים שכנעו אותו להצית את הבניין, אולם שבמקביל הובאו חומרי תבערה נוספים לבניין ללא ידיעתו. ישנן עדויות כי חומרי הדלק הובאו על ידי אנשי SA בראשות קארל ארנסט במנהרה שקישרה את הרייכסטאג לבניין לשכתו של גרינג, שהיה יו"ר הבית. אולם ארנסט עצמו, וכן עדים נוספים, נרצחו חודשים ספורים אחר כך.

במשפטי נירנברג העיד הגנרל פרנץ הלדר, ששימש במהלך חלק ניכר מן התקופה הנאצית כראש המטה הכללי של כוחות היבשה, שב- 1942, בעת ארוחה חגיגית לכבוד יום הולדתו של היטלר, הוא שמע את גרינג מתפרץ בעת שיחה על בניין הרייכסטג וערכו האומנותי, וצועק: "האדם היחידי שבאמת מבין ברייכסטאג זה אני, כי אני הצתתי אותו". גרינג הכחיש את הדברים בעת המשפט, בטענה שהשריפה גרמה לו לאי נוחות רבה, שכן דיוני הפרלמנט הועברו לבניין האופרה, וכי בלאו הכי היו לו סיבות מספיק טובות לרדוף את הקומוניסטים.

על אף הכחשות אלו, נראה כי הייתה זו שריפת הרייכסטג, אשר נתנה לנאצים את הנימוקים הדרושים להם לחקיקת "חירום" מרחיקת לכת, וליצירת אווירה ציבורית שהייתה דרושה לביסוס המשטר. מבחינה זו, בין אם היו אלו הנאצים עצמם אשר יזמו וביצעו את השריפה, ובין אם היה זה ואן דר לובה, במעשה של אי שפיות, נופחה חשיבותו של שריפת הרייכסטג על ידי בעלי האינטרס, אנשי המפלגה הנאצית, הרבה מעבר לחשיבותו של המעשה (כפעילותו של אדם יחיד שאינו שפוי בדעתו) או לסכנה בפניה עמדו, כביכול, אזרחי גרמניה. כך הייתה שריפת הרייכסטג לנקודת ציון בהדרדרותה של גרמניה מדמוקרטיה ליברלית אל עבר דיקטטורה נאצית.