רייצ'ל קרסון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| רייצ'ל לואיז קרסון Rachel Carson 1907 - 1964 |
||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
 |
||||||
| תרומות עיקריות | ||||||
| ספרה "אביב דומם" נחשב למכוננה של התנועה העולמית לאיכות הסביבה ולבעל השפעה על שינוי המדיניות ביחס להדברת מזיקים בארצות הברית. | ||||||
|
||||||
רייצ'ל לואיז קרסון (Rachel Louise Carson) (27 במאי 1907 - 14 באפריל 1964), זואולוגית וביולוגית ימית אמריקנית, שספרה "אביב דומם" נחשב למכוננה של התנועה העולמית לאיכות הסביבה ולבעל השפעה על שינוי המדיניות ביחס להדברת מזיקים בארצות הברית.
תוכן עניינים |
[עריכה] ילדות ולימודים
קרסון נולדה בחווה משפחתית קטנה בפרוור של העיר ספרינגדייל במדינת פנסילבניה. כילדה, התעניינה מאוד בעולם הצומח והחי בסביבתה ובלימודיה במכללת קת'ם לבנות בחרה בביולוגיה כמסלול עיקרי. היא סיימה את לימודיה במכללה בהצטיינות בשנת 1929, והמשיכה בלימודי זואולוגיה וגנטיקה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, שם השלימה תואר שני בזואולוגיה בשנת 1932.
קרסון לימדה זואולוגיה בג'ונס הופקינס ובאוניברסיטת מרילנד במשך מספר שנים, ובמקביל המשיכה את לימודי הדוקטורט שלה, במיוחד במעבדה לביולוגיה ימית בוודס הול מסצ'וטס. מצבה הכספי, שמעולם לא היה מזהיר, הורע ב-1932 כאשר אביה נפטר, ונטל הטיפול באמה המזדקנת הוטל על קרסון. נטל זה לא אפשר לה להמשיך בלימודי הדוקטורט, והיא החלה לעבוד במשרה חלקית במחלקת הדגה של ארצות הברית, ככותבת מדעית של תסריטים לרדיו. זמן מה אחרי–כן, החליטה קרסון לעבור לעבוד במשרה מלאה במחלקה. לשם כך, היה עליה לעמוד בבחינה לתפקיד בשירות הציבורי, צעד חריג לנשים באותה תקופה. קרסון נגשה לבחינה, סיימה אותה בציון הטוב מבין כל הנבחנים, ובשנת 1936, כאשר מונתה למשרת ביולוגית ימית זוטרה, הפכה לאישה השנייה שהתקבלה לעבודה במשרה מלאה בתפקיד מקצועי במחלקת הדגה.
[עריכה] פרסומים ראשונים
במחלקת הדגה של ארצות הברית עסקה קרסון בכתיבת כל דבר אפשרי, החל בספרי בישול וכלה במאמרים לירחונים מדעיים, ונודעה בעמידתה על סטנדרטים גבוהים של כתיבה. בראשית דרכה במחלקה כתבה קרסון תסריט רדיו, אותו דחה ראש אגף החקר המדעי של המחלקה משום שהיה בעיניו "ספרותי מדי". הוא המליץ לקרסון להגיש את הטקסט לירחון "אטלנטיק מנת'לי." המאמר התקבל על–ידי הירחון ופורסם בשנת 1937 תחת השם "תחת פני הים". באותה שנה הוטל עול משפחתי נוסף על קרסון, כאשר אחותה הגדולה מתה בגיל ארבעים, ועל קרסון ניטל לטפל בשתי אחייניותיה.
הוצאת הספרים "סיימון ושוסטר" התרשמה מ"תחת פני הים" והציעה לקרסון להרחיבו לכלל ספר. אחרי כמה שנות עבודה בזמנה הפנוי פורסם הספר בשנת 1941 תחת השם "תחת רוח-הים". הספר זכה לביקורות מצוינות, אך נכשל מבחינה מסחרית, בין השאר משום שפורסם חודש לפני המתקפה על פרל הארבור, שבעקבותיה הצטרפה ארצות הברית אל מלחמת העולם השנייה.
קרסון התקדמה במחלקה (ששינתה את שמה בינתיים ל"שירות הדגה וחיי הבר") ובשנת 1949 הפכה לעורכת הראשית של פרסומים. במקביל, ניסתה למצוא מגזין שיפרסם פרקים מספרה השני. אחרי דחיות מחמישה עשר מגזינים שונים, פורסם הספר בפרקים על ידי המגזין "ת'ה קטי" בשנת 1951, תחת השם "פרופיל של הים". חלקים אחרים הופיעו לאחר זמן קצר ב"נייצ'ר" והוצאת הספרים של אוניברסיטת אוקספורד פרסמה את הספר תחת השם "הים סביבנו". הספר היה להצלחה גדולה: הוא שהה במשך 86 שבועות ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", הופיע בגרסה מקוצרת ב"רידרז דייג'סט", זכה בפרס הספר הלאומי של שנת 1952, ואף הוביל לכך שקרסון קיבלה שני תוארי דוקטור לשם כבוד.
ההצלחה המסחרית הביאה לקרסון רווחה כלכלית ואפשרה לה לפרוש מעבודתה בשנת 1952, כדי להתמקד בכתיבה. הספר השלישי בטרילוגיית הים, "קצה הים", פורסם בשנת 1955 ואף הוא הפך לרב מכר וזכה בפרסים. הספר עובד לסרט דוקומנטרי מצליח, שזכה בפרס האוסקר. קרסון הייתה מזועזעת מסגנונו הסנסציוני של הסרט ומעיוות העובדות בו והסתייגה מכל קישור שלה אליו.
טרגדיה משפחתית הכתה בפעם השלישית, כאשר אחת האחייניות שבהן טיפלה בילדותן בשנות הארבעים, נפטרה בגיל שלושים ושש והותירה אחריה ילד בן חמש. קרסון אימצה את הילד ורכשה בית כפר במרילנד שבו ניתן יהיה לגדלו ולטפל באמה שהתקרבה לגיל תשעים.
[עריכה] "אביב דומם"
במרילנד, החלה קרסון להתעניין בהשפעות של חומרים להדברת חרקים, ובמיוחד די די טי על הטבע. אותה עת, בעקבות יעילותו בהדברת מגיפות המועברות על–ידי חרקים כמו מלריה, טיפוס, מחלת השינה האפריקנית, ועוד, נתפש הדי די טי בעיני הציבור כמדביר יעיל ללא השפעות לוואי מזיקות. קרסון סברה אחרת. בעקבות מכתב מהאחראי על שמורת ציפורים, שלטענתו הושמדה בעקבות ריסוס מהאוויר של די די טי, החלה קרסון לחקור את הנושא לעומקו.
הגורם שהטריד אותה יותר מכל בהתנגדותה לדי די טי, כתבה, היה העובדה ש"כל מה שהיה החשוב לי מכל כחובבת טבע נמצא תחת איום". קרסון טענה כי בגלל מבנה שרשרת המזון בעולם החי, חומרי הדברה המכוונים להשמיד חרקים משפיעים בסופו של דבר על מארג המזון כולו, וכי בעלי חיים הניזונים על חרקים, בעלי חיים הניזונים מאותם טורפי חרקים ובני אדם יושפעו אף הם מחומרי ההדברה הרעילים. טענה נוספת אותה שילבה בספר הייתה כי די די טי הוא חומר מסרטן, הפוגע בבני אדם.
בשנת 1962 פרסמה קרסון בהמשכים במגזין "ניו יורקר" פרקים מן הספר, שעוררו מיד עניין רב. יצרניות חומרי ההדברה הגדולות, ומדענים רבים בתעשיית הכימיקלים תקפו את קרסון ואת טענותיה, ולחץ הופעל על הוצאת "הגטון מיפלין" להימנע מהוצאת הספר. מן העבר השני, נהנתה קרסון מתמיכה של "הסוכנות להגנת הסביבה" (EPA) בארצות הברית וראשה, ויליאם רקלסהאוס, וכן מארגוני איכות הסביבה של התקופה.
"אביב דומם" יצא בשנת 1962 וזכה להצלחה מסחרית גדולה. קרסון זכתה לשפע הזמנות לדבר על הספר ועל רעיונותיה, אך נאלצה לסרב לרובן בגלל חולשה מתגברת שנבעה מסרטן השד שהתפתח אצלה כמה שנים קודם לכן. שנתיים אחרי פרסום הספר, נפטרה קרסון.
[עריכה] השפעת הספר
"אביב דומם" של קרסון נחשב לספר המכונן של התנועה למען הסביבה בארצות הברית ובעולם המערבי. הספר היה אחד הראשונים שעסק באיכות הסביבה כמכלול ובהשפעת פעולת בני אדם עליה.
בעיני מבקרים, היו גם היבטים שליליים להשפעתו. במיוחד, עמדו המבקרים על השימוש בנימה מבשרת אסון בספר, ציטוטים סלקטיביים ממחקרים, התעלמות ממחקרים סותרים וטענות שלא היו מבוססות דיין על עובדות. כפי שכתבו הפרופסורים איימס וג'וקס ב"ריזון" בשנת 1993: "רייצ'ל קרסון כוננה את סגנון הפעולה של התנועות לאיכות הסביבה: הגזמות והשמטת ממצאים רלוונטיים סותרים מתקבלים על הדעת למען המטרה הקדושה."
הפעולה להטלת איסור על השימוש בדי די טי בארצות הברית הוכתרה בהצלחה בשנת 1972, שמונה שנים אחרי מותה של קרסון. אחרי שוועדה שהקימה הסוכנות להגנת הסביבה בארצות הברית הגיעה למסקנה כי הטענות על השפעת הדי די טי אינן נכונות, היפך ויליאם רקלסהאוס, ראש הסוכנות, את מסקנות הוועדה שהקים, ואסר על שימוש בדי די טי בארצות הברית.
הוויכוח סביב תקפות טענותיה של קרסון בדבר השפעותיו של הדי די טי על בעלי חיים ובני אדם עדיין לא הסתיים. טענתה של קרסון כי הדי די טי הוא גורם מסרטן עדיין לא זכתה לתמיכה במחקר ישיר כלשהו וקביעתו של ראש ועדת הסוכנות להגנת הסביבה, השופט האדמיניסטרטיבי אדמונד סוויני, כי "די די טי אינו סיכון קרצינוגני לבני אדם" נחשבת תקפה עד היום.[1]
טיעון מרכזי אחר של קרסון בדבר הרעלה משנית, באמצעות אכילת חרקים או בעלי חיים שבגופם יש די די טי גם היא לא זכתה לתימוכין של ממש במחקר. הטיעון המוכר ביותר של קרסון כאן היה כי די די טי אחראי להדלדלות אוכלוסיית ציפורים טורפות מסוימות, ובראשן העיט הקרח (סמלה של ארצות הברית), משום שהוא הופך את ביצי הטורפים דקות ושבירות יותר בעקבות הרעלת די די טי. טיעון זה נדחה על ידי חוקרים.[2]
ביקורת קשה יותר הוטחה בקרסון בגלל נכונותה להתעלם מהתועלת בשימוש בדי די טי לריסון והדברה של מחלות המועברות על–ידי חרקים, כדי לקדם את מה שנתפש בעיניה כשימור הטבע. האנטומולוג גורדון אדוארדס, איש איכות הסביבה בעצמו, טען כי קרסון הפגינה אדישות לגורלם של בני אדם במקומות בהם היה הדי די טי גורם מציל חיים. האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית הצהירה בשנת 1965 כי "במעט יותר משני עשורים, מנע הדי די טי את מותם של 500 מיליון בני אדם".
ב-1980 הוכר פועלה למען איכות הסביבה בהענקת מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית, על ידי הנשיא ג'ימי קרטר. ב-22 באפריל 2006, לכבוד יום כדור הארץ, שונה שמו של הגשר ברחוב התשיעי בפיטסבורג ל"גשר ריצ'ל קרסון"[3] כמו כן, הוקם אתר מורשת לאומי בבית הולדתה בפיטסבורג.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ לדוגמה במחקר עדכני של ה-NIH. מבין 437 המחקרים שמונה PubMed אין מחקר ישיר כלשהו או מחקר מעקב המצביע על כך שדי די טי הוא גורם קרצינוגני, וזאת גם ביחס לאוכלוסייה הנחשפת לחומר במסגרת עיסוק מקצועי (ר' לדוגמה פדה ואחרים בתוך Cancer Res. 2005 Oct 15;65(20):9588-94).
- ^ דוגמאות עדכניות משש השנים האחרונות הן פלק, מולר ומטוס (כאן), גיטרט ואחרים (כאן), אואדה ואחרים (כאן), ת'יאן, בקר ובהמן (כאן), ועוד. הסיבה העיקרית, ככל הנראה, לשגיאתה של קרסון הייתה שיטת האיתור שהייתה מקובלת באותה תקופה, והתבססה על כרומטוגרפיה של גז.
- ^ http://www.post-gazette.com/pg/06113/684423-85.stm
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: רייצ'ל קרסון |
