רחוב בר-אילן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רחוב בר-אילן הוא רחוב בירושלים שהפך לאחד מסמלי המאבק בין חרדים לחילוניים בישראל.
רחוב בר-אילן משמש עורק דרכים מרכזי בדרך לשכונות הצפוניות של ירושלים, וחוצה שכונות חרדיות. החל משנת 1988 מהווה הכביש עילה למריבה בין חרדים הרוצים לסגור אותו לנסיעה בשבתות לבין חילוניים המבקשים לנסוע בו בדרכם הביתה. המאבק שנגרר להפגנות ומעשי אלימות, עורר הדים רבים בציבור בישראל, והעסיק במשך 20 שנה מוסדות שלטוניים בישראל, בתוכם: עיריית ירושלים, הכנסת, משרד התחבורה, ובית המשפט העליון.
אהרן ברק נשיא בית המשפט העליון, בהתייחסו למאבק על כביש בר-אילן אמר: "הנושא משקף מחלוקת פוליטית עמוקה בין חרדים לחילונים. אין זו אך מחלוקת על חופש התנועה ביום שישי ובשבת ברחוב בר-אילן. זו בעיקר מחלוקת קשה על יחסי דת ומדינה בישראל; זו מחלוקת נוקבת על אופייה של ישראל כמדינה יהודית או כמדינה דמוקרטית".
תוכן עניינים |
[עריכה] מיקום הרחוב
רחוב בר-אילן אורכו כקילומטר. תחילתו ברחוב ירמיהו בשכונת רוממה, וסיומו ברחוב שמואל הנביא, בצומת סנהדריה. הוא מהווה ציר נסיעה מרכזי בדרך לשכונות הצפוניות של ירושלים ובהן: רמת אשכול, הגבעה הצרפתית, פסגת זאב ונווה יעקב.
משני צידי הכביש ממוקמים בתי שכונות שאוכלסו בתושבים חרדים כמו: שכונת הבוכרים, שכונת גאולה, קרית צאנז, קרית בעלז.
[עריכה] הסכסוך של סגירת הרחוב בשבת
[עריכה] רקע
לאחר מלחמת ששת הימים נבנו שכונות צפון העיר מעבר לרחוב שמואל הנביא, ואוכלסו בעשרות אלפי תושבים שעשו דרכם מהבית אל מרכז העיר ובחזרה, דרך רחוב בר-אילן שהפך לכביש מרכזי. במקביל, עברו השכונות הסמוכות לרחוב בר-אילן, תהליך של שינוי דמוגרפי, קיבלו צביון חרדי, והנסיעה ברחובות הפנימיים של שכונות אלה בשבת נאסרה על פי חוק עזר עירוני. עם זאת, רחוב בר-אילן, כציר תנועה ראשי לאזור שכונות צפון העיר והר הצופים, נותר פתוח לתנועה בכל ימות השבוע.
משנת 1988 החלו הפגנות שקטות ברחוב, שקראו לסגור אותו לתנועה בשבת. הטענה העיקרית הייתה כי חילול השבת של הנוסעים ברכב, פוגע ברוב תושבים המקומיים שהם חרדים שומרי שבת. בדרכם משכונה לשכונה ומהבית לבית הכנסת, הם נאלצים להיתקל בתנועה סואנת ובחילול שבת המוני.
ביוני 1991, בהמלצת טדי קולק ראש העיר, נסגר הרחוב לראשונה, לרגל הגיעו של האדמו"ר מסאטמר לירושלים.
[עריכה] מהומות כביש בר-אילן
בשנת 1994, עם מינויו של אהוד אולמרט לראשות העיר ירושלים, החל המאבק לשאת אופי קולני. דוברים דתיים וחרדים העלו את הנושא לדיונים במועצת העיר ודרשו לסגור את הרחוב בשל קדושת השבת, ומנגד, נציגים של ציבור חילוני, בראשות יו"ר סיעת מרצ ארנן יקותיאלי, ראו בכך כפייה דתית ופגיעה בחופש התנועה הנובע מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ודרשו להשאירו פתוח, בטענה כי הכביש הינו הדרך הקצרה והמהירה לנוע מביתם אל שכונות אחרות בעיר, כמו גם ליציאה ממנה.
ועדה בראשות אליעזר שטורם, שהוקמה על ידי מועצת העיר קבעה כי יש לסגור את הכביש בשעות התפילה ולהשאירו פתוח לתנועה בשאר היממה. אך משרד התחבורה שבראשו עמד השר החילוני ישראל קיסר, סרבה לאשר את המלצות הוועדה והחלטות העיריה לאמצן, והורה להשאיר את הכביש פתוח. לאחר בחירות 1996, ומינויו של שר תחבורה דתי, יצחק לוי, שוב אומצה ההחלטה לסגור את הכביש לסירוגין.
במקביל לדיונים התפתחו מידי שבת הפגנות בעד ונגד, ובמשך 3 שנים, התנהלו במקום הפגנות שבת סוערות, שכללו יידויי אבנים על מכוניות נוסעות בשבת, השלכת ושריפת פחי אשפה, וחסימות הכביש על ידי חרדים תושבי הסביבה. הפגנות אלו עמדו בראש מהדורות החדשות והוציאו לרחובות אלפי אנשים משני המחנות.
באוגוסט 1996 הוציא בית המשפט העליון צו ביניים נגד סגירת כביש בר-אילן בירושלים בשבת, אך עם התגברות המהומות בכביש החליט בג"ץ ב-1997, בצעד נדיר להמליץ על מינוי וועדה שתבדוק את הסוגיה לעומק ותסייע לו בגיבוש החלטה. וועדה זו המליצה בסופו של דבר להשאיר את המצב הקיים, היינו: סגירתו לסירוגין תוך התחשבות בגורמים שונים הקשורים לרגשות הדתיים ולחופש התנועה של החילוניים.
[עריכה] הסתעפויות הדיון הציבורי
למרות הצביון הדתי-חילוני של המאבק, התפתחו ממנו עניינים מעוררי מחלוקות אחרות.
הדיונים בבית המשפט העליון בנושא בר-אילן, בשנים 1996 ו-1997, חידדו בפעם הראשונה את מושג "האקטיביזם השיפוטי". פסיקות הביניים של בית המשפט עוררו השתלחויות של גורמים חרדיים נגד השופטים ובראשם אהרן ברק הנשיא. השתלחויות אלה לוו בקריאות שהתפרשו כהסתה אך יצרו גל של תגובות בעד ונגד מדיניות בית המשפט העליון, אשר נראתה בעיני חלק מהציבור כבלתי מאוזנת ואינה משקפת את כל רובדי החברה ומנגד חלק ראו בה דווקא משקפת את האיזון בין מדינה יהודית לבין מדינה דמוקרטית באופן ראוי.
בשיאן של ההפגנות ב-1997, התפתח גם מאבק כוח פנימי במשרד לביטחון פנים בין השר אביגדור קהלני לבין צמרת הפיקוד המשטרתית. קהלני דרש איפוק בהתנהגות המשטרה כלפי מפגינים והשתמש בביטויים שלא נעמו לאזני פיקוד המשטרה ובראשם מפקד מחוז ירושלים אריה עמית.
[עריכה] הדי המאבק
עניינו של הכביש לא ירד מסדר היום.
המצב בשטח נכון ל-2006 כבר אינו כפי שהיה. ההחלטה לסגור את הכביש בשעות התפילה עדיין בתוקפה אך הנסיעה בה בשבתות דלילה, בין הייתר עקב בנייה והרחבה של עורקי תחבורה נוספים (כמו כביש בגין) והתעייפות הצדדים הנאבקים, כמו גם מקרים של זריקת אבנים על מכוניות נוסעות בשבת ברחוב. מידי פעם מנסה מיעוט של חרדים לעורר מהומות, אך לרוב נתקל בשוטרים הממהרים לפזרם. [1]
לעומת זאת, הדי המאבק לא שככו. הטיעונים בעד ונגד מוזכרים שוב ושוב על ידי נציגי הצדדים מעל במות שונות ובאמצעי התקשורת. הנושא מהווה פרק לימוד בשיעורי אזרחות, ובמוזיאון בתי המשפט בירושלים, מוצג הדיון בכביש בר-אילן כאחד מ-20 הדיונים החשובים של בית המשפט העליון מאז הקמתו.
[עריכה] הרחוב כבמה להפגנות
מלבד הסכסוך על סגירת הרחוב בשבת, מתקיימות הפגנות ומהומות קשות גם בהקשרים אחרים והרחוב משמש פלטפורמה לציבור החרדי, לרוב כנגד הממשל. במאי 2006, תחת הפגנה רחבת היקף לאחר חטיפת גופת תינוק מבית העלמין באשדוד, כדי למנוע את נתיחתה, התקיימו ברחוב הפגנות סולדיריות אלימות, אשר כללו, לדברי המשטרה, הצתת פחי אשפה, יידוי אבנים ואלימות נגד שוטרים. [2] לאורך השנים, הרחוב נחסם פעמים רבות בהפגנות דומות, ועקב הצתה חוזרת ונשנית של פחי אשפה, ניתן למצוא לתקופות מסוימות זבל רב בצידי הרחוב. [3]
[עריכה] קישורים חיצוניים
- בג"ץ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1, 147 - פסיקת בג"ץ בנושא רחוב בר-אילן
- קונפליקט רחוב בר-אילן מאת צבי צמרת
