ציד המכשפות בסיילם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ציד המכשפות בסיילם, הקרוי גם "משפטי המכשפות בסיילם" מתאר רצף אירועים שהתרחשו בעיירה האמריקאית סיילם שבמסצ'וסטס בשנת 1692. במהלך חצי שנה נידונו 19 נשים וגברים למוות בתלייה, על ידי בית המשפט המקומי, לאחר שהורשעו במעשי מאגיה שחורה וכישוף. אדם נוסף הומת בסקילה, לאחר סירובו לעמוד למשפט בבית-משפט אזרחי בהאשמה כזאת. מאות אחרים, שלא הורשעו, שהו לעתים זמן ממושך בכלא, לאחר שנחשדו כעוסקים בכישוף.

עצם הדיון וההרשעה בבית משפט אזרחי על עבירות הכישוף, וההוצאות להורג בעוון כישוף, בהיקף כה רב בתקופה של מספר חודשים, היה תופעה יוצאת דופן, ייחודית לעיירה סיילם ולשנת 1692, והיא תופעה לא פשוטה להסבר בהיסטוריה של ארצות הברית.

תוכן עניינים 1 רקע 2 הליכי המשפט 3 סיום האירועים 4 הסברים אפשריים לתהליך 5 העיירה סיילם כיום 6 ראו גם 7 קישורים חיצוניים 8 לקריאה נוספת

[עריכה] רקע

בשנת 1692 היה הכפר סיילם נתון במצב של חילוקי דיעות ומתח פנימי בין תושבי הכפר. בבסיס חילוקי הדיעות עמדה בחירתו של סמואל פאריס לכהונה הראשונה ככומר העיירה. בנוסף, באותה תקופה היו ישובי הספר של אמריקה החדשה נתונים במלחמת התשה קשה עם האינדיאנים המקומיים שהתגוררו בסמוך. בחודש ינואר 1692, הותקפו תושביה הלבנים של העיירה האמריקאית יורק במחוז מיין על ידי אינדיאנים משבט הוואבאנאקי, רבים מהם נהרגו, וחלקם אף נלקחו בשבי.

הילודה המרובה, וגדילתן הטבעית של המשפחות בעיירות האמריקאיות, הגבירו את חילוקי הדיעות ביחס לחלוקת שטחי האדמה בין שכנים ובין משפחות, במיוחד בישובי הספר, שקיומן התבסס על מרעה. שינויים במזג האוויר, סופות ולחלופין תקופות בצורת, יכלו להרוס כהרף עין יבול שלקח זמן רב לגדלו. משק חקלאי שגודלו איפשר לתמוך כלכלית בדור המייסדים, כבר לא תמיד הספיק לתמיכה בדורות הבאים, דבר שדחף את החוואים להפוך שטחי בר מחוץ לתחום היישוב לשטחי מרעה, תוך דחיקת מקומם של האינדיאנים שכבר ישבו בשטחים אלה. התנהלות זאת הביאה למתקפות רבות של האינדיאנים כלפי המתיישבים, דבר שהגביר את המתח התמידי בו חיו יישובי הספר האמריקאים.

מאחר שרוב המתיישבים היו פוריטנים המחויבים לשלטון הדת בכל תחומי חייהם, התגלעו חילוקי דיעות רבים הנוגעים לדת. חילוקי דיעות אלה התגברו ככל שרבו האסונות, כגון אובדן יבול ומִקְנֶה, מחלות ומוֹת ילדים, ואסונות טבע שונים, שפורשו באופן ישיר כמעשי שמיים בעקבות זעם האל. לפי אמונתם של הפוריטנים, נקבע עם לידתו של כל אדם אם הוא נדון לגן עדן או לגיהנום, והם נהגו לחפש רמזים וסימנים, שאותם נתן האל, לתכליתו של כל אדם. לפי אמונתם, במקביל לעולם הנראה, התקיים עולם הבלתי נראה, המנוהל על ידי האלוהים ושליחיו - המלאכים והשטן.

עמדות מיזוגיניות שנהגו בציבור הפוריטני, של חשש רב ואף שנאה כלפי נשים, הגבירו את המתח באותה תקופה. העמדות המסוגניות, באותה תקופה, היו דיכוטומיות למדי, וכיוונו להפרדה ברורה בין תפקידי הגבר והאישה: מקום הגבר בציבור ובקהילה, בעוד מקום האישה בבית; הגבר הוא המדבר, בעוד על האישה לשתוק ולמלא את הוראותיו; הגבר הוא המלמד והמטיף, בעוד על האישה להקשיב וללמוד ממנו, וכן הלאה. מאפיינים אלה הביאו לכך שנשים היו עלולות "להחשד" יותר מגברים בקשר עם כוחות הרוע והשטן, בעיקר אם היו נשים אסרטיביות ובעלות דיעה עצמאית.

בעיירות וכפרים קטנים היה קשה ביותר, ולעתים בלתי אפשרי, לשמור סודות ולהסתיר מפני השכנים התנהגות אסרטיבית, מוחצנת או לא נאותה מבחינה חברתית של נשים, ובמקרים של סכסוכי שכנים היה הדבר כר פורה לשמועות ואמונות רבות, בדבר רוע על-טבעי כביכול.

הילדות הייתה קשה, והיחס לילדים היה מחמיר במיוחד. ההתייחסות אליהם הייתה כאל "מבוגרים קטנים", הנדרשים למלא במלואם את הציוויים החברתיים המחמירים. משחקי ילדות לא היו מקובלים חברתית, וצעצועים לא היו בנמצא, ונחוו בציבור כדבר המעורר לבטלה ולכן משחית. בעוד ילדים (בנים) יכלו לפרוק מרצם בעבודה בשדה, בדיג ובציד, הרי שילדות (בנות) היו מוגבלות יותר מבחינה חברתית, והפעילויות שבהן יכלו לעסוק היו מועטות יותר, כדוגמת סיוע בהכנת אוכל, תפירה ותיקון בגדים, ולא כללו שהות ממושכת מחוץ לבית.

על רקע מאפיינים אלה הגיע לחלל האוויר בעיירה סיילם, סיפורה של שפחה אינדיאנית, שייתכן שהייתה מעורערת בנפשה, על כישופים שבהם היא עוסקת, תוך "הפללה" של מספר בנות צעירות נוספות העוסקות לכאורה בכישופים ביחד עמה.

[עריכה] הליכי המשפט

המשפט התקיים כמשפט פלילי לפי החוק, ובהשתתפות חבר מושבעים. הראיות שהובאו בפני בית המשפט כללו, מלבד עדויות ראיה, גם ראיות נסיבתיות, שבהן הראתה התביעה לבית המשפט כי לאחר מעשי הכישוף לכאורה היה שינוי של ממש בתחומים שונים, כדוגמת שינויים במצב בריאותם של אנשים אחרים או של בעלי חיים בעיירה. פרט לשלושת המקרים האחרונים, כל המקרים שנשמעו בפני בית המשפט וחבר המושבעים, ושהואשמו בכישוף, הוכרו כאשמים ונגזר עליהם דין מוות. איש לא נמצא חף מפשע. לא הייתה אפשרות להתחמק מהסטיגמה של "מכשף" או "מכשפה". בית המשפט חס רק על חייהם של אלה שהודו כי אכן עסקו בכשפים, הביעו חרטה, ומסרו שמות של מכשפים ומכשפות אחרים. בשני מקרים התחשב בית המשפט בכך שהנאשמות היו בהיריון. לכן עוכב גזר הדין עד לאחר שילדו.

סדרת ההוצאות להורג החלה ב- 10 ביוני 1692 והסתיימה ב- 22 בספטמבר 1692. ניתלו 19 אנשים, כולל כומר. שישה מתוך הניתלים היו גברים, והשאר נשים, רובן נשים צעירות מעט לאחר גיל ההתבגרות.

רק הוצאה להורג אחת לא הייתה בתליה. במקרה של גילס קורי^[1], חוואי בן 80, שסירב להשיב כאשר נשאל על ידי בית המשפט האם הוא מודה באשמה, מאחר שלדבריו לא הסכים כלל לעצם קיום המשפט. ללא התייחסות לעצם ההודאה, לא יכול היה בית המשפט, מבחינה חוקית, להמשיך בדיון בעניינו. הוחלט שהוא יימחץ על ידי אבנים גדולות עד שיסכים להשיב לשאלת בית המשפט בעניין ההודאה באשמה. לאחר יומיים של שהיה מתחת לאבנים נפח קורי את נשמתו, מבלי שמסר הודאה. סירובו להתייחס בבית המשפט לשאלת האשמה מוסבר לעתים קרובות כרצון מצידו לדאוג ליורשיו ולמנוע העברת חוותו ושאר רכושו לידי המדינה, כמורשע בהליך פלילי.

בשני מקרים הומתו גם כלבים, לאחר שבית המשפט השתכנע כי סייעו למעשי הכשפים.

שלוש הנידונות הראשונות שהורשעו היו טיטובה ^[2], שהייתה שפחה ממוצא אינדיאני, שרה גוד ^[3], שהייתה קבצנית ללא משפחה, ושרה אוסבורן, שהייתה קשישה רגזנית ולא אהובה בעיירה. בתחילת המשפטים לא היה מובן מאליו כי ייגזר על הנאשמות עונש מוות, ולפי מאמרו של דוגלס לינדר בקישור למטה, ייתכן כי העניין היה מסתיים בנזיפה, אילולא הודתה באשמה הנאשמת הראשונה, טיטובה, תוך פירוט האופן שבו הגיע אליה השטן בעצמו כשהוא מופיע לעתים ככלב או כחזיר. היא הודתה והצהירה כי היא וארבע מכשפות אחרות ביצעו מעשי כישוף, ובכך קשרה את הנאשמות האחרות לעדותה. לפי טענתו של דוגלס לינדר, ווידויה של טיטובה הצליח להפוך אותה משעיר לעזאזל אפשרי לדמות מרכזית בתביעות המתרחבות. ווידויה תרם גם להשתקת רוב הספקנים, ואיפשר את תחילתו של ציד המכשפות הקנאי.

בנוסף לנדונים למוות, שהיו היו בין 100 ל- 200 חשודים בכישוף שהוחזקו במאסר, במשך חודשים רבים (עד שנה), ועניינם לא הובא עדיין לערכאות משפטיות

[עריכה] סיום האירועים

לאחר מספר חודשים החלו לעלות ספקות בדבר העובדה כי דווקא בעיירה סיילם קיים מספר כה גדול של אנשים העוסקים בכישוף. ספקות הועלו גם באשר לאפשרות כי אנשים מכובדים רבים כל כך עשויים להיות אשמים. הפרשה החלה להגיע לסיומה לאחר שאפילו הכומר בורוז, שהיה כומר העיירה בעבר, נידון למוות. בתפילה שנשא לפני מותו בפני הציבור, ציטט פסוקים מהתנ"ך, דבר שלכאורה לא היה ביכולתו לעשות אילו היה נציגו של השטן ועוסק בכישוף. הדבר החל לעורר את אנשי העיירה למחשבות שניות והצית את הספק בדבר "האמת". משפטי המכשפות נמשכו עוד שלושה חודשים, והמשיכו לעורר ספקות נוספים בציבור, כולל בעיתונות. באחת מהעבודות שפורסמה, במה שכונה "העלון הראשון של אמריקה בנושא הראיות", תחת השם "מקרים של מצפון" נטען ש"עדיף כי עשר מכשפות חשודות יימלטו על פני הרשעתו של אדם אחד חף מפשע". במשך מספר חודשים נוספים הוגשו למושל העיירה מאמרים וגילויי דעת של אנשי ציבור ושל כמרים בעניין, דבר שהביא בסופו של דבר לסיום המשפטים.

בחודש נובמבר 1692, לאחר כחצי שנה של דיונים בבתי המשפט, ו- 19 הוצאות להורג בתליה, פיזר המושל את בית הדין. המורשעים בדין שנגזר עליהם עונש מוות נותרו במאסר והמתינו לגזר דינם עוד שלושה חודשים. בחודש ינואר 1693 חנן המושל את כל העצירים הנידונים למוות. למרות סיום משפטי המכשפות, נותרו במאסר עוד "חשודים" שהואשמו במעשי כישוף, חלקם עד חודש מאי 1693.

[עריכה] הסברים אפשריים לתהליך

[עריכה] העיירה סיילם כיום

העיירה סיילם נעלמה מדפי ההיסטוריה וחושבים כי התפרקה.

[עריכה] ראו גם

• ציד המכשפות (מחזה)
• "מכשפה לא תחייה". על יחס היהדות לכישוף
• הוצאה להורג

[עריכה] קישורים חיצוניים

• משפטי המכשפות מסיילם. מאת דוגלס לינדר, תרגם זיו מגן - באתר e-mago
• "מכשפה לא תחיון", על משפטי סיילם. מאת יוסי גורביץ - מדור "היום בהיסטוריה", נענע
• "מכשפות, קדושים ומחלות אחרות". מאת ד"ר יוסי רימר וד"ר דורון רימר - מתוך "הרפואה" כרך 142, 2003
• What about Witches? - על משפטי סיילם, מתוך אתר הבית של העיירה (באנגלית)
• צילומי מסמכים מקוריים ממשפטי סיילם (באנגלית)
• יהודה בלו, ציד מכשפות בכפר סיילם, באתר "רשימות מן התיבה הלבנה"

[עריכה] לקריאה נוספת

• סיליה ריס, מכשפה, כתר, 2001 אנגלית 2005 עברית.
• סיליה ריס, קוסמת, כתר, 2002 אנגלית 2005 עברית.