ספר טוביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ספר טוביה הוא חיבור יהודי מתקופת בית שני, שהשתמר במסורות נוצריות ונכלל במסגרת הספרים החיצוניים.

במחקר המודרני אין ודאות לגבי טיבו המקורי של הספר. הוא השתמר בשני נוסחים, ששניהם כתובים ביוונית. במגילות מדבר יהודה נמצאו כמה קטעים של הספר בעברית ובארמית. נראה שנכתב במקורו בעברית, ולאחר מכן תורגם לארמית וליוונית. אין ודאות גם לגבי מועד חיבורו של הספר. הוא מתוארך על ידי החוקרים בין המאה ה-4 לפנה"ס לבין המאה ה-2 לפנה"ס.

הספר עוסק בגמילות חסדים, והוא רצוף במעשי נסים ובתפילות של גיבוריו. הספר מגולל את קורותיהם של אב בשם טובי, ושל בנו - טוביה. טובי האב, שיצא מן העיר לגמול חסד עם המתים ולקבור אותם, נאלץ לישון מחוץ לחומות, והתעוור בגלל דביון של ציפור. לאחר זמן מה, נשלח בנו טוביה להשיב פיקדון שהיה לאב בידיו של אדם בעיר מדי. במסעו הארוך הוא מגיע דווקא לעיר בשם "רגא", שם הוא פוגש קרובת משפחה ונושא אותה לאישה. על אף שכל מי שנשא את קרובתו מת ביום הכלולות, ניצל טוביה בזכות תפילתם המשותפת. עם חזרתו מן המסע, הוא אף מצליח לרפא את אביו מן העיוורון. הספר מסתיים בחזון נבואי של האב על חורבנה של נינוה ועל בניין ירושלים.

[עריכה] לקריאה נוספת

• אברהם כהנא, הספרים החיצוניים, כרך ב, ההקדמה לספר טוביה