משפט (בלשנות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הדקדוק המסורתי נוהג לעתים להגדיר משפט כ"רצף מילים המייצג מחשבה שלמה", או הגדרות דומות אחרות. אלא שהגדרה שכזו היא כמעט חסרת ערך: מהי "מחשבה שלמה"? והאם באמת מחשבה שלמה היא בהכרח משפט? ניסיון להגדיר באופן מדויק וברור מהו משפט מתברר כמשימה קשה ביותר.

גם הגדרות בנוסח "משפט הוא צירוף של נושא ונשוא" הן חסרות ערך, כי כדי להגדיר מהו נושא חייבים להגדיר תחילה מהו משפט (נושא הוא בהכרח נושא של משפט, ולא ניתן להגדיר נושא בלי להניח מראש שיודעים מהו משפט). לכן, זוהי הגדרה מעגלית.

הדקדוק הגנרטיבי ניגש לשאלה זו בצורה שונה. ראשית, משפט הוא מבנה תחבירי, והגדרת משפט אינה מתבססת על המשמעות או על מטרת השימוש. שנית, משפט הוא לא יותר מאשר סוג ספציפי של צירוף תחבירי. כשם שצירוף שמני או צירוף פעלי ניתנים להגדרה באופן מבני לחלוטין (למשל, צירוף של מיידע ושם עצם הוא צירוף שמני), ניתן להגדיר גם משפט באופן מבני. למשל, צירוף שמני שאחריו צירוף פעלי המתאים לו במין ומספר יהיה משפט.

מובן שזו רק דוגמה לסוג אחד, פשוט במיוחד, של משפט; ויש צורך לוודא שמתקיימים כל התנאים המבניים האחרים כדי שניתן יהיה לקבוע שמדובר במשפט תקין. למעשה, לא תהיה זו הגזמה להגיד שהתחביר הגנרטיבי כולו מהווה מסגרת תאורטית שלמה שבאה לענות על השאלה "מהו משפט", ותשובה מלאה לשאלה זו אפשרית רק על סמך הבנה מעמיקה של כל פרטי התאוריה.

העובדה שמשפט משמש לעתים קרובות להבעת רעיונות היא עובדה פרגמטית: המבנה התחבירי שנקרא "משפט" מקבל משמעות באופן שיטתי, לפי חוקי הסמנטיקה הקומפוזיציונלית; וכללי השימוש בשפה קובעים לאיזה סוג של הקשר מתאים כל סוג של משמעות. בפרגמטיקה מבחינים בין משפט, שהנו קבוע ונושא משמעות קבועה לבין מבע, הנמצא רק בהקשר של מקום וזמן.

[עריכה] לקריאה נוספת

• יפעת שרעבי, סודות התחביר, 2004.