מנחת העומר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מנחת העומר, היא קורבן מנחת ציבור שמביאים מראשית הקציר מידת נפח הנקראת 'עומר' לכהן שיניפו לפני ה' ממחרת השבת.
הקורבן מכונה גם "עומר התנופה" על שם ההנפה שהכהן מניף את המנחה. כמו כן הוא נקרא "מנחת ביכורים" על שם שמביאים אותו מהתבואה שביכרה.
מקור המצוה הוא בספר ויקרא (כג, ט):
 |
כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכוהן. והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן. |
 |
תוכן עניינים |
[עריכה] תאריך ההקרבה, "ממחרת השבת"
התקיימה מחלוקת גדולה בין הפרושים לכתות האחרות בתקופת בית שני בדבר תאריך הבאת העומר, ותלויה בזה ספירת העומר שבה תלוי תאריך חג השבועות.
הפרושים ואחריהם ההלכה הרבנית פירשו את ה'שבת', שנאמר בפסוק שיש להביא את העומר ממחרתו, שהוא יום טוב הראשון של פסח. לפי זה יש יום קבוע להקרבת העומר, שהוא יום ט”ז בניסן.אך הכתות האחרות בזמן הבית ואחריהם הקראים ויהודי אתיופיה[דרוש מקור] פירשו ששבת הכוונה ל'שבת בראשית', היינו, היום השביעי מימי השבוע. הם פירשו שהכוונה לשבת שאחרי יום טוב הראשון של פסח. ולפי זה אין תאריך קבוע להקרבת העומר כל שנה, ותאריך חג השבועות נע בהתאם.
[עריכה] קצירת העומר
ישנו איסור על כל העם לקצור תבואה מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמת, שיבולת שועל ושיפון) לפני שקצרו את העומר. האיסור הוא כדי לקיים את מה שכתוב בתורה: "ראשית קצירכם", שיהיה העומר ראשית לכל הנקצרים. הקוצר קודם לקצירת העומר, אינו לוקה והקציר מותר באכילה.
לפי ההלכה, הקצירה היא מצוה והיא אף דוחה את השבת. (קצירה היא אחת מל"ט אבות מלאכה שאסור לעשות בשבת מן התורה). המצוה היא לקצור קמה במיוחד בשביל הקורבן, אך אם הביאו עומרים קצורים, הקורבן כשר. העומר היה בא מן השעורים, למרות שבתורה לא מפורש מאיזה מין. התבואה צריכה להיות דווקא מארץ ישראל, ולכתחילה יש להביאה ממקום קרוב לבית המקדש.
[עריכה] מהלכות הקצירה
שלוחי בית דין היו יוצאים מערב יום טוב (י”ד בניסן), ועושים אותו כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהיה נוח לקצור. זמן הקצירה הוא בט"ז בניסן בלילה, ואם קצרו ביום, הקורבן כשר. קוצרים שלוש סאים (מידת נפח) של שעורה, בשלושה אנשים, בשלושה מגלים, לתוך שלוש קופות. יש לקצור תבואה לחה ולא יבשה, אך גם יבשה כשרה.
במשנה מתואר טקס הקצירה לפי ההלכה בזמן בית המקדש השני:
כל העיירות הסמוכות לשם (למקום הקצירה) מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול.
כיון שחשכה, אומר להם: בא השמש? אומרים הין. בא השמש? אומרים הין.
מגל זו? אומרים הין. מגל זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין. קופה זו? אומרים הין.
בשבת אומר להם: שבת זו? אומרים הין. שבת זו? אומרים הין.
אקצור? והם אומרים לו קצור! אקצור? והם אומרים לו קצור!
שלושה פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים, הין הין הין.
- כל כך למה? מפני הביתוסים, שהיו אומרים: אין קצירת העומר במוצאי יום טוב.
[עריכה] ההקרבה
מביאים את הקופות עם שלושת הסאים לבית המקדש, וחובטים את השעורים וזורים ובוררים אותם. לאחר מכן קולים את הגריסים ושוטחים אותם בעזרה כדי שהרוח תנשב עליהם. אחר כך מכניסים אותם ל'ריחים של גרוסות' וטוחנים אותם, ומנפים את הקמח בשלוש עשרה נפות, ומוציאים לקורבן מתוך שלוש סאים של שעורים, עשירית האיפה של קמח מנופה, שהוא שיעור עומר. מה שנותר משלושת הסאים נפדה ויכול כל אדם לאוכלו.
ביום ט"ז בניסן כוהן בולל את עשירית האיפה של קמח השעורים בלוג שמן ונותן עליו קומץ לבונה, כשאר המנחות. כוהן מניף את המנחה במזרח המזבח, ומגיש אותה לקרן מערבית דרומית כשאר המנחות. כוהן קומץ את המנחה לאחר שהוקרבו קורבן מוסף וכבש העולה, אך לפני שהוקרב קורבן תמיד של בין הערביים, ומקטיר את הקומץ. הנותר מן המנחה נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות.
[עריכה] איסור חדש
-
ערך מורחב – איסור חדש
בזמן שבית המקדש היה קיים היה אסור לאכול מאכל מחמשת מיני דגן לפני שהוקרב העומר. ומשקרב העומר, מותר היה לאכול מהחדש מיד. הרחוקים מבית המקדש שלא יכלו לדעת בדיוק מתי קרב העומר, אכלו מחצות היום ולהלן, "שהם יודעים שאין בית דין (האחראים) מתעצלים בו”. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה יום הנף (הנפת העומר), כלומר יום ט"ז בניסן, כולו אסור. הרמב"ם כותב שבזמן שאין בית המקדש, כל היום כולו אסור מן התורה. תבואה שהשרישה קודם העומר, מותרת. אך אם השרישה אחר העומר, אסור לקוצרה (ראה לעיל) ולאוכלה עד שיוקרב העומר של השנה הבאה.
[עריכה] ספירת העומר
-
ערך מורחב – ספירת העומר
מצוות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת 'עומר התנופה'.
לפי ההלכה יש לספור ימים ושבועות שכן בפסוק נאמר "וספרתם... שבע שבתות", ושבת היינו שבוע, ולאחר מכן נאמר "תספרו חמישים יום". המצווה מוטלת על כל ישראל. זמן הספירה הוא בלילה, שהוא תחילת היום לפי ההלכה. יש לברך לפני הספירה: “אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר".
יום החמישים לספירה הוא חג השבועות, שנקרא כן על שם שבעת השבועות שסופרים מיום הקרבת העומר.
