מירוץ מרכבות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מירוץ מרכבות היה אחד מענפי הספורט הפופולריים ביותר ביוון וברומא העתיקה. ענף ספורט זה, שנחשב מסוכן ואפילו קטלני לרוכבים ולסוסיהם, עורר תמיכה עצומה מצד הקהל. חלק מהמאפיינים של הענף, שהיו חריגים בתקופתם, דומים מאוד לאלו של ענפי הספורט המודרני. ברומא, לדוגמה, ייצגו קבוצות את תומכיהם הכלכליים, ולעתים התחרו על רוכבים טובים. קבוצות אלו הפכו למוקד של הערצה, עד שבין התומכים בקבוצות יריבות התגלעו סכסוכים אלימים. יריבויות אלו הפכו בסופו של דבר לפוליטיות ועם התפשטות המירוצים גדלה השפעתם על החברה. חשיבות הענף דעכה בעקבות קריסת האימפריה הרומית, לאחר ששרד רק זמן קצר באימפריה הביזנטית. כיום נקרא הספורט "מירוץ רתמות".
תוכן עניינים |
[עריכה] מירוצי המרכבות הראשונים
אין יודעים מתי בדיוק התקיימו מירוצי המרכבות הראשונים. רבים משערים שהם הופיעו מיד עם המרכבות הראשונות. מיצירות אמנות על כדים, ניתן להסיק שהמירוצים החלו לכל המאוחר ביוון המיקנית. הטקסט העתיק ביותר בנושא הוא האיליאדה של הומרוס שבה מסופר על מירוץ מרכבות בן דימאדס, אמאלוס, אנטילוכוס, מנלאוס ומריאונס. המירוץ היה סיבוב אחד מסביב לגזע עץ, והיה זה דימאדס שניצח בו וזכה בפרס- שפחה וקדרה.
לפי האגדות, האולימפיאדה היוונית כולה מבוססת על מירוצי המרכבות. אגדה אחת לדוגמה מספרת על המלך אוינומאוס שנתן למחזריה של בתו אתגר - עליהם לנצח אותו במירוץ מרכבות. בסופו של דבר היה זה פלופס, שניצח את המלך בעזרת סוסיו של פוסידון, והמשחקים האולימפיים הוקמו על שמו.
[עריכה] מירוצי המרכבות ביוון העתיקה
המשחקים האולימפיים העתיקים, כמו שאר המשחקים הפאן הלניים, כללו שני סוגים של מירוצי מרכבות - מירוצי מרכבות עם שני סוסים, ומירוצים עם ארבעה סוסים. בניגוד לאגדות, התווספו המירוצים לאולימפיאדה רק ב-680 לפנה"ס, כמעט 100 שנים לאחר האולימפיאדה הראשונה. במירוצים עצמם, לאחר כניסת הקהל להיפודרום, שם נערכה התחרות, החל השופט קורא בשמות בעלי המרכבות והרוכבים. ההיפודרומים באולימפיה היו באורך של 550 מטרים וברוחב של 270 מטרים, כלומר עד 60 מרכבות יכלו להתחרות בעת ובעונה אחת, למרות שקרוב לוודאי שבפועל התחרו הרבה פחות. המירוץ עצמו כלל 12 סיבובים מסביב לזירה, עם פניות חדות בפינות. במהלך המירוץ השתמשו במספר עזרים, שכללו שער מיוחד שפתיחתו סימלה את תחילת המירוץ ומיקומו נתן לרוכבים במעגלים החיצוניים של המירוץ יתרון התחלתי, וגם נשר ודולפין - פסלי ברונזה שמוקמו על עמודים בתחילת המירוץ והונמכו במקביל התקדמותו כדי לסמל את מספר הסיבובים שנשארו.
בניגוד לענפים אולימפיים אחרים, מירוץ המרכבות לא נעשה בעירום, קרוב לוודאי בשל האבק שנוצר מדהרת הסוסים ובשל הסיכון לתאונות קטלניות. הרוכבים לבשו "קכיסטיס" - חלוק שהודק בשלוש חגורות כדי למנוע כניסת אוויר. כדי לנוע מהר היה על רוכבי המרכבות להיות קלים וגבוהים, ולכן רובם היו בני נוער. המרכבות ששימשו לתחרויות היו בדרך כלל מרכבות קרב משופרות, למרות שמרכבות כבר לא שימשו את היוונים בקרב. המרכבות היו בבסיסן עגלות קטנות מעץ, בעל שני גלגלים וללא גב. רגלי הרוכבים הוחזקו במקומן, אולם כיוון שהעגלות נחו על ציר הגלגלים, לא הנסיעה הייתה חלקה כלל. החלקים המעניינים ביותר במירוץ, לפחות מנקודת מבטו של הצופה, היו הפניות בסוף המסלול, שכן במקום זה התנגשו רוב העגלות זו בזו או התהפכו יחד עם רוכביהם.
מירוצי המרכבות מעולם לא זכו במשחקים האולימפיים ליוקרתן של תחרויות הריצה, אולם הם נראו כחשובים יותר מתחרויות רכיבת הסוסים, שנעלמו מהמשחקים עוד בשלביהם המוקדמים. ביוון המיקנית היו רוכבי המרכבה גם בעליה, ולכן הם אלו שזכו בפרס. בימי המשחקים הפאן הלניים לעומת זאת, נראה שבעלי המרכבות השתמשו בעבדים שהתחרו בשמם וזכו בשבילם בפרס. ארסכילאס, מלך קירנה, ניצח במשחקים הפיתיים ב-462 לפנה"ס כשעבדו היה היחידי שהצליח להשלים את המסלול. ב-416 לפנה"ס היו לגנרל האתונאי אלכיבידאס שבע מרכבות במירוץ, והוא זכה במקום הראשון, השני והרביעי - מן הסתם לא ייתכן שהגנרל נהג בכל שבע המרכבות בעצמו. פיליפוס השני ממוקדון השתתף באחד המירוצים וניצח בו כדי להוכיח שאיננו ברברי, אולם אם היה זה פיליפוס שנהג במרכבה בעצמו, מעמדו היה נחשב נמוך מזה של ברברי. מנגד, המשורר פינדר הילל את אומץ ליבו של הרודוטוס על כך שנהג במרכבתו שלו בעצמו. מכיוון שהנהגים במירוץ היו עבדיהם של בעלי המרכבות ולא בעלי המרכבות עצמם, יכלו גם נשים לזכות במירוץ. דוגמה טובה לכך היא קינסיסקה, נסיכה ספרטנית, בתו של אגסילאוס השני, שניצחה במירוץ גם ב-396 לפנה"ס וגם ב-392 לפנה"ס.
במשחקים הפאן-אתנאיים נחשבו מירוצי המרכבות לענף החשוב מכל, והזוכה במקום הראשון קיבל 140 אמפרות פאן אתנאיות מלאות בשמן זית - פרס יקר ערך. במשחקים הפאן-אתנאיים היו שתי צורות נוספות של מירוצי מרכבות: מירוץ מרכבות "אפובוטאי", שבו הרוכב קפץ באמצע המסלול מהמרכבה ורץ לצידה, ומירוץ "אנבוטאי" שבו היה על הנהג לקפוץ שוב פנימה לאחר שרץ מרחק מסוים. בשני המירוצים, כמו במירוצים הרגילים, המנצח היה זה שמרכבתו חצתה ראשונה את קו הסיום. אם המרכבה התהפכה והרוכב שרד, הוא יכול היה לנצח אם עבר את קו הסיום ברגל.
[עריכה] מירוצי המרכבות ברומא העתיקה
את המנהג לקיים מירוצי המרכבות שאלו הרומאים כנראה מהאטרוסקים, ששאלו אותו מהיוונים, אולם הרומאים הושפעו גם מהיוונים ישירות, בייחוד לאחר שכבשו את יוון ב-146 לפנה"ס. לפי אגדה רומאית השתמש רומולוס, לאחר שהקים את רומא ב-753 לפנה"ס, במירוצי מרכבות כדרך להסיח את דעת אויביו, בני השבט הסאביני. בשעה שבני השבט נהנו מהמירוצים, תפסו הרומאים את נשותיהם ולקחו אותן בשבי, במאורע שידוע כיום כחטיפת הנשים הסאביניות.
ברומא, הקירקוס מקסימוס - היפודרום ענקי שהכיל עד 250,000 איש, שימש כבמה המרכזית לספורט. היה זה היפודרום באורך של 600 מטרים ורוחב של 225, מטרים. צידו האחד היה פתוח יותר, כדי לאפשר למרכבות להסתדר בשורה. הרומאים השתמשו בשערים דומים לאלו של היוונים, שנבנו כדי לספק יתרון התחלתי לאלו שמסלולם ארוך יותר. השערים הרומיים נבנו בעזרת קפיצים, ונפתחו יחד כשהקיסר או המארח של המירוץ נתן את הסימן הרשמי - זריקה של פיסת בד הידועה בשם "מפפא" אל הקרקע שפירושה בשפה הרומית העתיקה קדימה.
המירוצים ברומא היו דומים מאוד למירוצים ביוון, אולם הם נערכו עשרות פעמים ביום במשך מאות ימים בשנה. בניגוד למירוצים ביוון שכללו 12 סיבובים, המירוצים ברומא כללו 7, ומאוחר יותר 5 סיבובים, כדי לאפשר יותר מירוצים ביום. המירוצים ברומא היו גם דומים יותר למירוצים כיום, מבחינה כלכלית. הרוכבים היו מקצוענים, ובין הצופים נערכו התערבויות. היו מירוצים עם ארבעה סוסים ומירוצים עם שני סוסים, אולם מירוצים עם ארבעה סוסים היו החשובים יותר. במקרים נדירים, אם רוכב רצה להתפאר בכישוריו, הוא הורשה להביא עד עשרה סוסים למירוץ, למרות שדבר זה היה מאוד לא יעיל. הרוכבים ברומא, בניגוד לאלו ביוון, גם לבשו קסדות וציוד מגן. עוד בניגוד ליוונים, הרומאים קשרו את המושכות סביב מותניהם במקום להחזיקן ביד. דבר זה הוביל לגרירתו של הרוכב אם מרכבתו התהפכה, דבר שגרם לרוכבים רבים להביא עימם סכינים כדי שיוכלו לשחרר את עצמם במקרה של תאונה.
אחד ההבדלים היחידים בין גרסת הרומאים לזו של היוונים הייתה ה"ספינא" - אזור מוגבה שהוקם באמצע המסלול וחצה אותו. מהרגע שהחל המירוץ יכלו המשתתפים לחסום את דרכם של מתחריהם ובך לגרום להם להתנגש ב"ספינא". בדומה לנשר ולדולפין היווני, תלו הרומאים ביצים שהורדו לתוך תעלת מים שעל ה"ספינא", כדי לסמל את מספר הסיבובים שנותרו. עם השנים הוספו ל"ספינא" עוד ועוד חפצי אמנות, עמודים ופסלים, עד שלבסוף לא יכלו הצופים מצד אחד לראות מה קורה בצידו השני של המסלול, דבר שהוסיף מתח לאירוע. בכל אחד מצידי ה"ספינא" היו נקודות סיבוב, שנקראו "מטא", בהן התרחש חלק גדול מהתאונות.
הבדל חשוב נוסף היה שברומא הרוכבים עצמם נחשבו למנצחים, למרות שהיו בדרך כלל עבדים. המנצחים קיבלו את זרי הדפנה, בנוסף לכסף שבו יכלו לקנות את חרותם. רוכבים יכלו להתפרסם באימפריה בכך שהצליחו לשרוד, שכן תוחלת החיים של רוכב המרכבות הייתה קצרה למדי. אחד מאותם נהגים מפורסמים היה סקורפוס, שניצח ביותר מ-2000 מירוצים לפני שנהרג בתאונה ב"מטא" בגיל 27. גם הסוסים יכלו להתפרסם והרומאים שמרו על סטטיסטיקות מפורטות של שמותיהם, זנם ואופן הטיפול בסוסים המנצחים.
במהלך המירוצים ניתנו המושבים הגרועים בקירקוס מקסימוס בחינם, בעוד שהמושבים המוצלחים יותר, בעלי הנוף המוגבה והצל, נמכרו לעשירים. מושב הקיסר היה קרוב לזירה, משם יכול היה לצפות במשחקים כאוות נפשו. היה זה אחד המקומות היחידים שבהם יכלו אזרחים לראות את המנהיג. יוליוס קיסר נהג לצפות במשחקים במיוחד כדי לתת לקהל הזדמנות לראות אותו, אולם לא היה לו עניין רב בהם: הוא נהג להביא איתו חומר קריאה, דבר שלא הפך אותו לפופולרי במיוחד.
לעומתו, נירון קיסר רכש חיבה מיוחדת למשחקים האולימפיים. הוא היה רוכב בעצמו ואף זכה במירוץ באולימפיאדה שעדיין התקיימה ביוון, למרות שתפקודו בנהג המרכבה היה לוקה בחסר. תחת שלטונו של נירון החלו להתפתח הקבוצות הראשונות: "האדומים", "הלבנים", "הכחולים" ו"הירוקים". על אף שהקבוצות התקיימו כנראה עוד לפני ימי נירון כחברים ושותפים לאותה אורווה, נירון תרם להם מכספו עד שיצאו משליטתו. לכל קבוצה היו עד שלוש מרכבות בכל מירוץ, וחברים לאותה קבוצה יכלו לתאם ביניהם אסטרטגיות ולשתף פעולה כנגד הקבוצות המתחרות. רוכבים יכלו להחליף קבוצות באופן דומה לספורטאים מקצועיים כיום.
בשלב הראשון היו במירוץ שתי קבוצות מרכזיות: האדומים שייצגו את מרס, אל המלחמה, ואת הקיץ, והלבנים, שייצגו את אנאמוי, אל הרוח המערבית ואת החורף. מאוחר יותר נוספו עוד שתי קבוצות: הירוקים, שייצגו את האדמה ואת האביב, והכחולים, שייצגו את השמים ואת הסתיו. דומיאיטנוס יצר לקראת סוף ימיו שתי קבוצות חדשות - הסגולים והזהובים, אולם אלו נעלמו זמן קצר לאחר מותו.
מירוצי מרכבות באימפריה הרומית נערכו במקומות נוספים מלבד הקירקוס מקסימוס, ומחוץ לרומא היה היפודרום נוסף, הקירקוס מקכנטיוס. היפודרומים חשובים אחרים נבנו באלכסנדריה ובאנטיוכיה וגם ביהודה, בנה הורודוס ארבעה היפודרומים. במאה הרביעית בנה קונסטנטינוס היפודרום בקונסטנטינופול, לעתיד בירתה של האימפריה הביזנטית.
[עריכה] מירוצי המרכבות באימפריה הביזנטית
כמו אלמנטים רבים של האימפריה הרומאית, אומצו גם מירוצי המרכבות באימפריה הביזנטית, למרות ששם לא נשמרו סטטיסטיקות מפורטות. קונסטנטינוס, הקיסר הראשון של האימפריה הביזנטית, העדיף את מירוצי המרכבות על פני קרב גלדיאטורים, שאותו ראה כמהול בעבודת אלילים. המשחקים האולימפיים בוטלו לבסוף גם הם עקב עבודת אלילים, בשנת 394, אולם מירוץ המרכבות נשאר פופולרי.
אין ראיות רבות לרמאות ולשוחד במירוצי המרכבות בתקופת הקיסרות הרומית, אולם בתקופת האימפריה הביזנטית נראה שהדבר הפך לנפוץ יותר. ספר החוקים החדש של האימפריה הביזנטית אסר כעת על הטלת קללות על מתחרים יריבים, אולם לא התייחס לנושא השוחד.
לבישת צבעי הקבוצה הפכה לחלק גדול מהמירוץ הביזנטי. מהקבוצות הרומאיות הראשונות נשארו רק שתיים, הקבוצה הכחולה והקבוצה הירוקה. הקבוצות הפכו בשלב זה ליותר מקבוצות ספורט וחשיבותם התעצמה גם בצבא, בפוליטיקה ובדת. לדוגמה, מעודדי הקבוצה הכחולה נטו להשתייך לסיעה ההמונופיזיטית בעוד שמעודדי הקבוצה הירוקה היו אורתודוקסיים יותר. במספר מקומות הפכו הקבוצות למעין כנופיות רחוב, שהרגו ושדדו. למרות שמהומות התרחשו כבר בתקופתו של ניקו, ההתפרעויות הוחמרו והגיעו לשיאן ב-532 במהומות ניקה, שהחלו לאחר שאנשים מאחת הקבוצות נעצרו בגלל ביצוע רצח. לאחר אירוע זה נראה שהספורט החל להיעלם משום שהפך ליקר מדי.
במאה התשיעית התאחדה הקבוצה הכחולה עם שרידי הקבוצה הלבנה, הקבוצה הירוקה התאחדה עם שרידי הקבוצה האדומה ושתי הקבוצות המאוחדות הפכו לצבאות מקומיים באזור. בשלב זה כבר היו הקבוצות מעורבות באופן בלתי הפיך בהיררכיה של האימפריה הביזנטית.
ההיפודרום בקונסטנטינופול המשיך לשרת את הקיסרים הביזנטיים במשך מאות שנים, גם לאחר היעלמות הספורט, עד שנבזז ב-1204, במסע הצלב הרביעי. במהלך הביזה הסירו הצלבנים את הסוסים של מרקוס הקדוש, ארבעה סוסי ברונזה שהיו במקור חלק מאנדרטה לקוודריגה שנבנתה על ידי קונסטנטינוס. פסלי הסוסים השתמרו וניתן לראותם בבזיליקת סן מרקו שבוונציה.
[עריכה] מקורות
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מירוץ מרכבות |
- הומרוס, איליאדה, ISBN 0-14-044794-6
- בורן הנרי, התרבות הרומאית. ISBN 0-669-17801-2 Lexington: D.C. Heath and Company, 1992.
- מ. פינלי, המשחקים האולמפמים:1000 השנים הראשונות. Viking Press, 1976. ISBN 0-670-52406-9
- ה. האריס, ספורט ביוון העתיקה. Ithaca: Cornell University Press, 1972 ISBN 0-8014-0718-4
- ג'ון האמפרי, היפודורמים רומאים: במות למרוצי מרכבות. Berkeley: University of California Press, 1986 ISBN 0-520-04921-7
- ג'אקסון ראלף, גלדיאטורים וקיסרים: כוחו של המחזה ברומא העתיקה. Berkeley: University of California Press, 2000 ISBN 0-520-22798-0
- וורן טרדגולד, היסטוריה של החברה הביזנטית. ISBN 0-8047-2630-2Stanford: Stanford University Press, 1997
