מילאנו צ'נטראלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חזית התחנה

אולם הכניסה - "גלריה דלה קרוצה"

מראה מצפון

תחנת מילאנו צ'נטראלה (איטלקית Milano Centrale) היא תחנת הרכבת הראשית של מילאנו ואחת מתחנות הרכבת הראשיות באיטליה ובאירופה כולה.

תוכן עניינים

1 היסטוריה
2 תוכנית השיפוץ
3 שירות הרכבות
4 התחנה כסמל האדריכלות הפסישטית
5 הערות שוליים
6 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

הצורך בהחלפתה של תחנת הרכבת המרכזית של מילאנו שנבנתה ב-1864, הורגש עם פתיחתה של מנהרת סימפלון (Traforo del Sempione} בהרי האלפים ב-1906. המלך ויטוריו אמנואלה ה-3 הניח את אבן הפינה למבנה התחנה בכיכר דוקה ד'אאוסטה (Piazza Duca d'Aosta) ביום 28 באפריל 1906 אף שעדיין לא נערכו תוכניות לבנין. ב-1912 נבחרה הצעתו של האדריכל אוליסה סטקיני, ועבודות הבניה החלו בשנת 1913 ונמשכו בעצלתיים בשל המשבר הכלכלי שפקד את איטליה בזמן מלחמת העולם הראשונה. תוך כדי הבניה, ובמיוחד לאחר שבניטו מוסוליני היה לראש ממשלת איטליה, נערכו שינויים בתוכניות המבנה במטרה להופכו לחלון ראווה של הישגי המשטר הפשיסטי במדינה (ראה להלן). בין היתר נוספה כיפת פלדה ענקית באורך של 341 מטר ובשטח של 66,500 מ"ר. רוחבה של חזית המבנה הוא 200 מטר ובה שלושה שערים לאולם הכניסה והקופות המכונה "גלריה דלה קרוצה" (Galleria delle Carrozze, "אולם הקרונות"). שלוש הקשתות המחפות על אולם זה הן בגובה של 72 מטר, ומבנה התחנה כולו מצופה שיש בגוונים שונים. התחנה נחנכה לבסוף ב-1 ביולי 1931.

[עריכה] תוכנית השיפוץ

ב-2006 הוחלט על שיפוץ המבנה בעלות של 100 מיליון אירו תוך שימור סגנונו המקורי וערכו האדריכלי והאומנותי. הכוונה היא לחדש כל חלק במבנה בחומרים זהים לאלה מהם הוא עשוי, וכשהדבר אינו אפשרי, בחומרים הקרובים ככל הניתן לחומרים המקוריים. מיזם השיפוץ כולל את החלפת התאורה, שיפוץ הקשתות וחידוש האולם המלכותי (Sala Reale) הנגיש ישירות מכיכר דוקה ד'אאוסטה ואשר שימש כחדר המתנה לבני משפחת המלוכה.

[עריכה] שירות הרכבות

בתחנת הרכבת 24 מסילות רכבת ובכל יום עוברים דרכה כ-320,000 נוסעים וכ-500 רכבות (סך כולל של כ-117 מיליון נוסעים בשנה). התחנה היא תחנת הרכבת היחידה באיטליה בה אמורים להצטלב מספר קווים של הרכבת המהירה האיטלקית (TAV): קו טורינו-מילאנו-ונציה, קו מילאנו-ג'נובה וקו מילאנו-רומא-נפולי. מתחת לתחנת הרכבת נפגשים קווים 2 ו-3 של הרכבת התחתית של מילאנו.

[עריכה] התחנה כסמל האדריכלות הפסישטית

התחנה נחנכה בשנת 1931 בשיאו של הפשיזם האיטלקי. המבנה החיצוני של התחנה והאולמות הפנימיים עוטרו במיטב היצירה הרומית אשר הפשיזם ראה בה את מקורותיו. הפאר נותר עד היום וניתן להתרשם ממנו למרות התוספות המודרניות - מדרגות נעות ושלטי פרסומת. סמל הפסקס (Fasces), סמל איטליה הפשיסטית, חרוט במקומות בולטים^[1].