מיכאל סטרוגוב
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה שניתנה לכך היא: שיבושי לשון. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
| מיכאל סטרוגוב | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 עטיפת הנוסח עברי של עֲדינָה בָּסוֹן |
|||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||
מִיכָאֵל סְטְרוֹגוֹב (בצרפתית: Michel Strogoff) הוא שמו של רומן אשר חיבר ז'ול ורן בשנת 1876. הספר נחשב לאחד הספרים הטובים שלו. שלא בדומה לספרים אחרים, הספר אינו עוסק במדע בדיוני, אלה באירועים שיש להם בסיס היסטורי.
הרומן מתאר את מסעו של מיכאל סטרוגוב בשליחות הצאר אלכסנדר השני קיסר רוסיה (1818-1881) לאחיו "הדוכס הגדול" הנמצא בסכנה, 5.500 ק"מ מהבירה מוסקבה, בעיר אִירקוּטְסְק עיר מרכזית בסיביר. השליחות בוצע בתקופה שבה החאן פֵאוֹפָּר (Feofar) מלך הטטרים ניתק את הקשר בין רוסיה האירופאית לבין סיביר. מטרת השליחות של סטרוגוב הייתה להזהיר את אחיו של הצאר, הנמצא באירקוטסק - בירת מזרח סיביר - מפני בוגד, בשם אִיבָן אוֹגַרְיֶב. איבן, קולונל לשעבר בצבא הרוסי, עומד להגיע אליו, לכאורה כדי לסייע לו אך מטרתו האמיתית תהיה להסגירו לידי המורדים הטטרים. בדרך הוא פוגש את נַדְיָה פדור, נערה מליטא בדרכה אל אביה הנמצא בגלות בבאירקוטסק. הוא מלווה בדרכו בשני עיתונאים כתבי שטח , שבאו לסקר את האירועים ברוסיה עבור ציבור הקוראים שלהם בצרפת ובאנגליה.
 |
פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך. |
בדרך לסיביר - סטרוגוב, נדיה ואימו של סטרוגוב, הגרה באומסק שבדרך - נלקחים בשבי על ידי הטטרים. הם מגלים כי אחד ממנהיגי המורדים הוא איבן אוגריב. איבן, אשר מגלה את מטרת שליחותו של סטרוגוב מעמיד אותו למשפט בתור בוגד ולפי החוק האיסלמי הוא נידון להתעוור. פסק הדין מוצא לפועל וסטרוגוב מוצא עצמו חסר אונים בידי נדיה, המחליטה להמשיך ולטפל בו. הם מצליחים לברוח מהשבי ומגיעים אחרי תלאות רבות לאירקוטסק. אוגריב מגיע לעיר, מתחזה בתור סטרוגוב ומתכנן את הסגרת העיר לטטרים. ברגע האחרון, 2:00 בלילה, מגיעים סטרוגוב ונדיה לעיר. הם חושפים את הבוגד המתחזה, אוגריב, ושניהם הורגים אותו. במהלך המאבק מסתבר כי למעשה סטרוגוב לא עיוור. קרתה תופעה מיוחדת במינה.
נדיה מגלה כי אביה קבל חנינה, ארגן חיל מצב מקרב הגולים ונטל חלק חשוב בהגנת העיר. סטרוגוב ונדיה נישאים. בדרכם חזרה לרוסיה האירופאית הם עוברים באומסק ומקבלים את ברכת אימו של סטרוגוב.
תוכן עניינים |
[עריכה] מסלול השליחות של סטרוגוב
נסיעתו של סטרוגוב בוצעה בשלבים הבאים:
- ברוסיה האירופאית: ממוסקבה לניזִ'נִי נוֹבְגוֹרוֹד ברכבת, משם בספינת הקיטור "קוקז" לקַזָן ומשם לפֲרַם - בסך הכל 1,500 ק"מ.
- חציית הרי אורל עם מרכבת ה"טַרַנְטָס" עד יקטרינבורג במורדות המזרחיים של ההרים. משם לנוֹבוֹ-זֶמְסְק המשך בערבות סיביר לאִישִים (Ichim) ובואכה אומסק שהוא כבר בתחום השליטה של המורדים הטטרים. בקוֹלִיבָּן הוא נופל בשבי - בסך הכל 1,900 ק"מ.
- בטומסק הם נופלים בשבי הטטרים. סטרוגוב מתעוור וממשיך עם נדיה ברגל עד שהם מוצאים קִיבִּיטְקָה (עגלה). עוברים את העיר קְרסַנוֹיֵרְסְק ואת הנהר יֶנִיסֵיי ומגיעים לעירנִיזְ'נִי אוּדִינְסְק (Ulan-Ude). נותר להם עוד נהר אחד, נהר האנגרה המלא בקרחונים ובלהקות זאבים רעבים, והם מגיעים כעבור 79 יום ליעדם - 2,100 ק"מ מטומסק, ובסך הכל כ-5,500 ק"מ.[1]
[עריכה] העלילה
תחילת העלילה בנשף בארמון הצאר. אלכסנדר השני מופיע במדי קצין של פרשי חיל המשמר, האהובים עליו, נהנה מהנשף הזוהר, המסנוור ומלא ההוד, התפארת וההדר (Ce fut un éblouissement). במהלך הנשף הוא מקבל הודעה כי נותק הקשר הטלגרפי עם אחיו "הדוכס הגדול" בבירת סיביר. המורדים הטטרים הרסו את עמודי הטלגרף שבדרך. לצאר נמסר כי סרן לשעבר בצבא הרוסי, איבן אוגריב, מתכנן להגיע לאחיו, להציע לו את שרותו וכאשר יזכה באמונו יסגירו לידי הטטרים. הדוכס ואנשיו בבירת סיביר אינם מכירים את אוגריב. בהיעדר טלגרף, הצאר מחליט לבחור בשליח שיודיע לאחיו על הסכנה הצפויה לו. עליו יהיה לעבור את המרחק של 5,500 ק"מ בין מוסקבה במהירות האפשרית, כדי שיקדים את בואו של המתחזה לאירקוטסק, וכל זה מבלי שתחשף זהותו של השליח הנבחר מיכאל סטרוגוב, אחרת הטטרים שכבר שולטים על חלק מהדרך עלולים לפגוע בו ואז לא יוכל למסור לדוכס את אגרת ההזהרה מפני הבוגד המתחזה. סרן סטרוגוב הוא יליד סיביר, נמנה על יחידה מובחרת של שליחי הצאר, מכיר היטב את הדרך לסיביר - אימו עדין גרה שם - ויודע את שפות העמים השוכנים בדרך ואת מנהגיהם.
המסלול לסיביר ארך בדרך כלל כארבעה עד חמישה שבועות. שליח מהיר היה מצליח לעשות אותו ב-18 יום, אך סטרוגוב עתיד לעשות את הדרך ב-79 יום. סטרוגוב צוייד בתעודת מסע רגילה, על שמו של סוחר באירקוטסק. התעודה הקנתה לו רשות לקחת סוסי דואר ובשעת הצורך גם לצרף בני לוויה. תוספת אחת הייתה לתעודה שהוענקה לו: תוקפה לא יפוג גם יוטלו הגבלות על נסיעת נתינים רוסיים.
[עריכה] חלק ראשון: ברוסיה האירופית
ב-16 ביולי הגיע סטרוגוב לתחנת הרכבת במוסקבה והחל בנסיעתו. נוסעי הרכבת היו ברובם סוחרים בדרכם אל היריד בניז'ני נובגורוד. המלחמה הדאיגה אותם רק משום שעסקיהם עלולים להיפגע ממנה. באחת התחנות עלתה לרכבת נערה בת שש-עשרה שתוארה כבעלת ראש נחמד, חזותה סלבית טהורה, יפה מאד, שערה צהבהב-זהוב גולש ושופע, מבטה רך כקטיפה ותמירה [2] - היא נדיה - גיבורת הספר. סטרוגוב יושב מולה בקרון הרכבת ומיד נחלץ להגן עליה מפני נוסע טרדן. בהמשך הדרך הוא ישמע ממנה שגם היא נוסעת לאירקוטסק אל אביה הרופא שהוגלה לעיר זו. כשהם מגיעים ליעד הרכבת, העיר ניז'ני נובגורוד, הם נתקלים בגזירה חדשה של מושל העיר: תושבי רוסיה הנמצאים בעיר לא רשאים לצאת אותה אם דרכם הוא לסיביר. ביד סטרוגוב רישיון מיוחד לנסיעה בכל מקרה ועם בני לוויה. הוא מחליט להציג את נדיה בתור אחותו וכך היא מצליחה להמשיך את דרכה לאביה. החשד ששליחותו של סטרוגוב תיחשף פוחת, שכן עתה הם מציגים עצמם כאח ואחות שנוסעים אל אביהם.
ביריד שהיה בעיר נפגש סטרוגוב עם ה"אוייב" ועדיין לא יודע שזה הוא. הוא מתיישב על ספסל ונגש אליו אחד "מאותם הצוענים שפוגשים בכל הירידים ולא נעים להיות בקרבתם". אשתו של הצועני קוראת לו בלשון מונגולית - סיבירית להיכנס הביתה. סטרוגוב זוכר את הקולות ולמחרת על אוניית הקיטור הוא יזהה את קולם של בני הזוג שהיו במקום נסתר ממנו האומרים זה לזה: "השליח יצא ממוסקבה לאירקוטסק". עכשיו הוא יודע שדבר שליחותו נודע ועליו להיות זהיר יותר. כאשר הוא יורד הוא מבחין כי בני הזוג נמנים על להקת צוענים, אשר לה קל לנוע בדרך ולשמש מרגלים לאוייבי הצאר. הגבר, אוגריב, "משתדל להתחמק ממבטים" - תופעה שאינה אופיינית לבני הלוויה שלו הצוענים. במקביל נדמה היה לסטרוגוב כי בת זוגתו הצליחה "לקלוט" אותו במבטה.
[עריכה] חלק שני: חציית הרי אורל
סטרוגוב סיים מסע של 1,493 ק"מ בטריטוריה ידידותית ותרבותית. ב-18 ביולי, יומיים אחרי צאתו ממוסקבה, החל החלק הקשה במסעו - חציית הרי אורל. עמו "אחותו" נדיה וצמודים אליו "כתבי-השטח" - ז'וליבה ובלאונט - אשר לכאורה הסכימו על שיתוף פעולה. באותו מסלול נוסעים גם ה"צועני" אוגריב וזוגתו סֵנְגָר, בת שלושים, שחומת עור, תמירה, זקופת קומה, בעלת עיניים נהדרות ושיער זהבהב ובעלת עמידה גאה ומרשימה[3] ולהקת צוענים. בעיר פרם עמדו לרשותו האפשרותיות להשתמש ב"טֶלֶגה" (telga) (קרון פתוח על ארבע אופנים, לא נֹח לנסיעה אך קל לתיקון) או - ב"טַרַנְטָס" (Tarantass) (בעלת יותר שיווי משקל, עם גגון ולא מתפרקת בקלות). לנוחיות נדיה הוא בוחר בטרנטס ואילו הצמד הצרפתי עולה על טלגה. הטלגה תתפרק בדרך לשניים: החצי הקדמי של הטלגה יימשיך עם הרָכַב בנסיעה. הוא לא יחוש כי החלק האחורי נותק ממנו ונשאר בערבות הקרח. סטרוגוב אשר ישמע את זעקותיהם, מבין השלגים, יחלץ אותם. לאחר שהם אוספים את העיתונאים שנשכחו בשטח. סטרוגוב נתקל בדב רעב, משסע אותו באומנות סיבירית, כך שהפרווה נשארה ללא פגע. הם מגיעים ליעדם. העיתונאים נדהמים מחוצפתו של הרַכָב הרוסי הוא דורש מהם את דמי הכיס המגיעים לו. העובדה שהם נותרו בדרך לא הייתה מעניינו.
סטרוגוב ונדיה ממשיכים בדרכם, נוסעים יומם ולילה ללא הפסקה ומגיעים לעיר יֶקַטֶרִינְבּוּרְג (Ekaterenburg)[4], מהעבר השני של הרי אורל, מרחק של 350 ק"מ בהרים תחת מטר שלג וסופה חזקה. הם ממשיכים בדרכם בערבה שוממה. שרותי הדואר והמברקה עדיין עובדים. הם מצליחים להחליף סוסים ורכב בכל תחנה.
אחרי העיירה נוֹבוֹ זֶמְסְק (Novo-Zaimskoë) מתחילה הערבה הסיבירית - מדבר רחב ידיים מכוסה עשב. באִישִים (Ichim) הם מגיעים לתחנת דואר שבה יש רק שלושה סוסים. בין שני הנוסעים שהגיעו לתחנה מתפתח ריב על הזכות להחליף את הסוסים. סטרוגוב נסוג מפני הנוסע השני, "זקן לחיים אדמוני", המחזיק בידו שוט [5]. הוא החליט כי עדיף לסגת מאשר לשלוף את התעודה שברשותו ולגלות את זהותו.
סטרוגוב ממתין ליום המחרת ומקבל סוסים רעננים. הוא יוצא לדרך ונודע לו כי הטטרים כבר בשטח. הם עוברים את נהר במעבורת ונתקלים בסירה עם חיילים טטרים המטביעים את המעבורת בנהר במטרה להקשות על התגבורת הרוסית שבדרך את ההתקדמות לפנים סיביר. סטרוגוב ונדיה ניצלים מטביעה ומגיעים לעירו של סטרוגוב אומסק[6] הכבושה בידי הטטרים, בו נמצאת אימו של סטרוגוב, מרתה. היא מזהה את בנה במקום פומבי כשנתקל בה במקרה בסיורו בעיר. הוא לא הגיב לחיבוקיה וטען כי היא החליפה את זהותו, כדי למנוע את חשיפתו. אך המידע על הפגישה הגיע לאוגריב ואימו נאסרת עד אשר תמסור פרטים על בנה, שידועה לו זהותו אך לו מראהו.
סטרוגוב מצליח לעזוב את אומסק ב-29 ביולי כאשר כבר עשה את מחצית הדרך ממוסקבה עד לאירקוטסק ונותרו לו עוד עשרה ימים להגיע ליעדו. בשלב זה הוא עדיין יכול להקדים את אוגריב בדרכו לסיביר המזרחית ולמסור את האגרת לאחי הצאר, אך הוא אינו יודע כי אימו שבוייה בידי אוגריב. הוא ממשיך את דרכו עם סוסו ודואג לשמור עליו מכל משמר, כולל מהיתושים הרבים בשטח. הוא עובר את ביצות בַּרַבָּה הקשות למעבר גם לטטרים, ובכל זאת הוא גילה כי הם הצליחו לפגוע ביישובים שבדרך. תמרות עשן עולות מכל כפר וגופות של בני אדם פזורים לאורך כל הדרך. הוא מבחין בנכונות האימרה "במקום שעובר טטרי לא צומח העשב מחדש". עברו כבר 21 יום מצאתו ממוסקבה ועדין נותרו לו 1,600 ק"מ לעבור.
לפי פקודת אוגריב, פלוגת טטרים שבאה מאומסק עוקבת אחריו. בחניית הלילה הוא מאזין לשיחתם ושומע כי אימו נפלה בשבי ותפקידם לתפוס אותו בטרם יתקדם למטרתו, עיר הדוכס הגדול, אירקוטסק. הוא גם שומע את פרטי תוכנית הלחימה של הטטרים. סטרוגוב מחליט להחיש את צעדיו. הוא מגיע לנהר הַאוֹב, עוקף את העיר הכבושה טומסק, ובסופו של דבר מגיע לתחנת טלגרף בקוֹלִיבָּן שעדין פועלת. שם הוא נופל בשבי הטטרים יחד עם שני העיתונאיים הנמצאים במהלך משלוח מברקים למערכות שלהן.
בשלב זה מסתיים החלק הראשון של הספר.
[עריכה] חלק שלישי: בשבי הטטרים
סטרוגוב, אימו ונדיה שבויים במחנה הטטרים. נדיה תומכת באישה הזקנה ומסייעת לה. הם לא יודעים כי סטרוגוב נמצא אף הוא במחנה. הוא עדיין לא נחשף ונותר שבוי אלמוני. אוגריב והחאן פיאופר מתכננים להמשיך בדרכם ולכבוש את אירקוטסק - בירת מחוזות המזרח של סיביר - שהיא כעת מבודדת מכל קשר עם אירופה. אחיו של הצאר אירקוטסק, הדוכס הגדול, עומד להיות בן ערובה שלהם, באמצעותו הם יסחטו את הצאר ואת רוסיה כולה.
השבויים יחד עם הצבא מובלים לעיר טומסק ובדרך הם חונים ליד הנהר. סטרוגוב, אימו ונדיה נפגשים במקרה. סנגר הצועניה מבחינה במפגש אבל היא לא מצליחה לזהות את סטרוגוב. היא מוסרת על כך לאוגריב, היודע כי בידי סטרוגוב אגרת חשובה לדוכס הגדול. אוגריב מחליט לענות את אימו עד שהיא תגלה מי הוא מבין השבויים הוא בנה. אימו מוכה, ואז סטרוגוב מזנק על מנת להגן עליה ובכך גוזר את גורלו. אוגריב מוציא ממנו את האגרת מהצאר. סטרוגוב עומד למשפט האמיר הבוכרי באשמת בגידה. הוא נשפט לפי פסוק מפסוקי הקוראן שנבחר במקרה: "ועיניו לא תוספנה לראות את הדברים שעל פני האדמה". התליין מוציא חרב מלובנת מהאש, והלהב הלוהטת והאדומה מועברת לפני עיניו של סטרוגוב ומעוורת אותו. נדיה מחליטה כי מעתה היא תהיה "כלבו הנאמן של העיוור" ומבטיחה לו כי לא תעזוב אותו לעולם. הם נמלטים ממחנה הטטרים ויוצאים בדרכם ליעדם המקורי, אירקוטסק. המטרה היא להגיע אל ה"דוכס הגדול" לפני אוגרייב. את המידע החשוב ניתן למסור לו גם ללא האגרת ביד.
אוגרייב מתעכב ימים אחדים בגלל לחימה עם כוחות חדשים שהגיעו מרוסיה. רק לאחר שגבר עליהם הוא המשיך ליעדו, אירקוטסק. למעשה מתקיים מירוץ בין סטרוגוב לאוגרייב, כאשר אוגרייב המחזיק בכיסו את האגרת של הצאר אינו חושש מתוצאות המירוץ, משום שהוא סבור כי ממילא סטרוגוב לא יכול למלא את שליחותו. סטרוגוב ונדיה חוששים כי לא יספיקו להגיע לפניו ובלית ברירה צועדים רגלית. מתמזל מזלם, ומאחוריהם מתקרבת עגלה - קִיבִּיטְקָה - ואיש צעיר נוהג בה. הוא אוסף אותם וכולם ממשיכים לדרכם ברכב.
הם מגיעים לעיר קְרסַנוֹיֵרְסְק הנטושה לחלוטין מתושביה. זו הייתה פקודתו של הצאר במטרה להשאיר "אדמה חרוכה" למורדים הטטרים שיגיעו לעיר. המכשול הבא שעמד בפניהם היה המעבר על נהר היֶנִיסֵיי. הרוסים במנוסתם לקחו עימם את הסירות המשמשות למעבר בנהר. סטרוגוב בתושייתו בונה רפסודה מנאדות חלב שמצא. הנאדות משתמשים כמצופים והם עוברים את הנהר יחד עם הקיביטקה. הם מקווים כי הטטרים שבעקבותם לא יצליחו לעבור את הנהר. עוד 500 ק"מ ליעד.
בדרך חוצה את דרכם ארנב, ונהג הקיביטקה חושש מהאמונה הטפלה הגורסת כי ארנב החוצה את הדרך הוא סימן רע. ואכן הם רואים מרחוק עשן עולה מכל ישוב ומתברר כי הטטרים כבר לפניהם. הם נופלים בשבי חיל חלוץ טטרי הלוקח אותם לנִיזְ'נִי אוּדִינְסְק (Ulan-Ude). סטרוגוב מגלה שחיל החלוץ הוא אחד משלושת הכוחות שבדרך לאירקוטסק. בלילה סטרוגוב ונדיה חופשיים וממשיכים בדרכם. בדרך הם מוצאים את נהג הקיביטקה קבור באדמה עד צווארו מזה שלושה ימים, עונש טטרי על בגידה. סטרוגוב מנסה לחלץ אותו, אך מאוחר מדי - הנהג מת לפני שהחילוץ הושלם. הם מגיעים לימת באיקל, עולים על רפסודה בה פליטים רוסים וגם שני העיתונאיים. בלילה הם שטים בנהר האנגרה המלא בקרחונים בינם הם רואים דמויות שחורות מתקרבות. מתברר כי להקות זאבים המחפשת טרף אורבות להם בין הקרחונים. סטרוגוב מצליח עם סכינו למנוע מהם מלהתקרב. הם מתקרבים לעיר אירקוטסק, עולים על קרחון צף ונכנסים העיירה. תמו 5,500 ק"מ של מסע ב-79 יום.
[עריכה] חלק רביעי: הניצחון
יותר מחודשיים וחצי עברו מאז שמיכאל סטרוגוב יצא ממוסקבה עד ששליח הצאר התייצב בפני הדוכס הגדול בארמונו באירקוטסק. המשימה הושלמה, אך למעשה השליח שהופיע בארמון היה איבן אוגרייב, המתחזה. הוא הגיש לדוכס את המגילה מהצאר בה כתוב כי שם השליח הוא מיכאל סטרוגוב, מהרצים המיוחדים של הצאר, וזה האדם המוסר את האיגרת. הוא אומר לדוכס כי עומד להגיע לארמון מתחזה לסטרוגוב ששמו האמיתי הוא איבן אוגריב. מאחר ובעיר לא הכירו את שניהם יכול היה אוגרייב להתחזות לסטרוגוב. הוא מסר לדוכס דיווח מלא על מהלך השיחה עם הצאר, תיאר לפניו את שדות הקרב שעבר בדרך, הגזים בכוחם של הטטרים כאשר אמר שהם מונים 400,000 חיילים ומיעט בכוחה של התגבורת הרוסית שבדרך שמנתה 50,000 חיילים לדבריו, והציע לדוכס את שירותיו. אוגרייב השתכן בחצר הדוכס ומיד יצא לבחון את עמדות הצבא כדי לתכנן את ההשתלטות על העיר. הוא החליט כי השער המרכזי יפתח בפני הטטרים ושלח פתק לסנגר ובו המועד בו יוכלו לחדור לעיר ולכובשה: הלילה שבין ה-5 וה-6 באוקטובר בשעה 2:00 לפנות בוקר.
אוגרייב פוגש את וסילי פידור, אביה של נדיה השואל בשלום בתו שאמורה הייתה לעבור את אותה הדרך. אוגרייב מספר את האמת, שהוא אינו זוכר אותה. פידור ו-500 הגולים לסיביר שעימו משכנעים את הדוכס בנאמנותם. הוא מעניק להם חנינה והם מקימים חַיִל מיוחד בהנהגתו שיהיה ראשון בהגנת העיר. בינתיים גם מגיעה לאירקוטסק בשורה טובה: הצבא הרוסי מתקרב. הנהר החוצץ בין העיר לבין הצבא הטטרי עדיין מלא בקרחונים ומונע את צליחת הטטרים. חלק מהנהר מוצף בנפט ואוגרייב מתכנן שברגע המתאים הטטרים יציתו אותו ויגרמו לשריפת העיר. המורדים יכנסו לעיר דרך היבשה ויעברו את השער המרכזי שישאר ללא הגנה אחרי שפעולות הסחה יגרמו לרוסים להעביר את כחותיהם לאזורים אחרים של העיר.
השעה 2:00 בלילה הגיעה. אוגרייב משליך מחלון חדרו בארמון הדוכס מטלית בוערת אל הנהר והוא עולה בלהבות. זהו האות לטטרים להתחיל בהתקפת הסחה משני צידי העיר בסיומה אמור הכוח המרכזי להיכנס העיירה דרך השער המרכזי. לחדרו בארמון נכנסת במרוצה אישה פרועת שער. אוגרייב קורא לה בשם סנגר אך אדמונית השער משיבה לו שהיא נדיה. היא יודעת את זהותו האמיתית והוא עומד להרגה. מהדלת מופיע סטרוגוב, מציל את נדיה, נאבק עם אוגרייב שקורא: "הוא רואה! הוא רואה!". סטרוגוב מכריע את אוגרייב והדוכס שנכנס לחדר מוצא כי המתחזה מת. סטרוגוב ונדיה מספרים לו על ההתחזות ועל המזימה. מתברר כי כאשר הנהר עלה באש סטרוגוב ונדיה עדיין היו בנהר, אך כבר בשערי העיר. הם מיהרו לבית הדוכס וחשפו את אוגרייב.
הדוכס מפגיש את נדיה עם אביה, וסילי פידור, מפקד כוחות הגולים שנשאר להגן על שער העיר ובכך לא איפשר לאוייב להיכנס לעיר. התגבורת הרוסית הגיעה לאירקוטסק והעיר שוחררה. סטרוגוב ביקש מפידור את ידה של נדיה וטקס הנישואין התקיים בכנסיית העיר. בחתונה היו גם העיתונאיים שדיווחו על האירוע ועל הנס הרפואי: ברזל מלובן לא הרס את רישתית העין. הזוג הנשוי נסע לאומסק, שם פגשו את אימו של סטרוגוב, ומשם המשיכו לרוסיה האירופית. וסילי פידור השתקע ב סנט פטרסבורג ומיכאל סטרוגוב עלה למישרה בכירה בקיסרות הרוסית.
[עריכה] מלאכת כתב השטח
ז'ול ורן מקדיש בספר תשומת לב רבה לתאור מלאכתו של כתב שטח (Correspondent) בעיתון. כבר בתחילת הספר מוצגים ההכתבים שילוו את סטרוגוב במהלך מסעו וז'ול ורן מפליא בתאור מלאכתם. הוא מציג אותם כבר בתחילת הספר, בנשף בארמון הצאר: הראשון, אַלְסִיד ז'וֹלֶיבֶה, נהג לספר לסובביו כי הוא מתכתב עם "דודניתו מדְלֶן", כך שאף אחד לא יזהה את שמות העיתונים אותם הוא משרת. השני, אנגלי, ג'נטלמן אדמוני ששמו הַרִי בְּלַאוּנְט, בשרות הדיילי טלגרף. שניהם בעלי "חוש ריח מיוחד לגילוי החדשות הסודיות ביותר".[7]
הסופר שואל את עצמו: "כיצד, באיזה דרך מתוחכמת ידעו שני האנשים אלה מה שאישים אחרים חשובים לא שיערו אפילו? הוא מגיע למסקנה שיש להם "חוש נוסף": הצרפתי הוא בעל מנגנון ראייה משוכלל מאוד עם רשתית רגישה ואילו האנגלי ערוך להקשיב ולשמוע. "כאשר פגעו צלילי קולו של אדם מסוים במנגון השמיעה שלו שוב לא שכח את הקול".
ז'ול ורן ממחיש גם את שיטת הדיווח שלהם. הם נוסעים ברכבת ולמעשה אין הם נתקבלים באירוע חדש. אבל בכל זאת עליהם לספק מידע לקוראים והם כותבים בפנקסיהם:
ז'וליבה הצרפתי כתב: "הנוסעים זהירים ושומרים על שתיקה. בענין מדיניות קשה לדובבם". הסופר מעט לועג לו, שכן הסיבה להתנהגות הנוסעים הייתה שהוא פנה אליהם בשאלות רבות. הם שתקו כי סברו שהוא מרגל.
בלאטונט הבריטי, הממעיט לדבר והרבה להקשיב, בנוכחותו הנוסעים דווקא הרבו לדבר ולכן הוא כותב: "הנוסעים מודאגים מאוד, מדברים אך ורק על המלחמה. והם מדברים בחופשיות - תופעה מדהימה בין הוולגה והויסלה".
שני כתבי שטח נמצאים באותו קרון רכבת עם אותם נוסעים ובאותו זמן והדיווחים שונים מקצה לקצה.
הבריטי שראה רק את החלק השמאלי של מסלול הנסיעה מסכם בהחלטיות: "ארץ הררית בין מוסקבה לוולדמיר". ז'ול ורן מביא לתשומת לב הקורא כי העיתונאי לא הבחין כי: "צד הימין של המסילה הוא כולו מישורים ארוכים", כפי שדיווח הצרפתי.
התחרות ביניהם נמשכת. הם יורדים לחוף וחוזרים לאניה: הצרפתי אומר שהבריק את הידיעה על צו המושל בשעה 10:17, אך האנגלי משיב לו שעשה זאת כבר בשעה 10:12. בצורה דומה מתוארת לאורך כל הדרך התחרות בין השניים.
חוש ההומור לא נעדר מהצמד. כאשר הרָכַב הרוסי נוטש אותם בהרי אורל לאחר שעגלתם נשברה לשניים, מחליט ז'וליבה להוסיף למילון הרוסי: טלגה - עגלה רוסית בעלת ארבע אופנים בצאתה ושנים בהגיעה".
הם מגיעים למוקד הקרבות בין הטטרים לבין הרוסים ומגלים תחנת טלגרף בקוֹלִיבָּן שעדין פועלת. בלאונט הזריז מכתיב מיד מברק המתאר את הנעשה בשדה המערכה, מסיים את הדיווח המלחמתי, אך כדי לא להניח לכתב הצרפתי לשלוח מברק ולהעביר ידיעות לעיתונו הוא מתחיל לשדר פסוקים מספר בראשית. בסופו של דבר הוא מסיים את המברק וז'וליבה משדר את מברקו. פגזים נופלים בקרבת מקום והוא מכתיב: "פגז פגע בתחנה, מצפים לעוד".[8] בלאונט נפגע מפגז וז'וליבה ממשיך להכתיב: "הרי בלאונט, כתב הדיילי טלגרף, נפצע מרסיס ונפל לידי" [9] אבל הסקופ כבר לא עובר. פקיד המברקה מודיע: "אדונים, הקו נותק" (Monsieur, le fil est brisé).
מיד אחר כך נכנסים הטטרים ושובים את שני העיתונאים.
[עריכה] היבטים מדעיים
כמו בכל ספריו, גם בספר זה עוסק ז'ול ורן בסוגיות מדעיות. בספר זה הוא דן בתחומי ההישרדות, מדעי ההתנהגות, גאוגרפיה, ביולוגיה ואפילו רפואה. חלק מהתצפיות או מהחידושים הם, עד היום, בגדר פרי דמיונו של מחבר הספר. בספר זה האספקים המדעיים הם:
- הבקיאים בחכמת הפרצוף - פיזיוננומיה - Physiognomist - "שנים או שלושה מן הפוליטיקאיים הממולחים הללו - שנעשו בשל מקצועם, בקיעים בחכמת הפרצוף - יכלו להבחין אמנם באי אלה סימני דאגה על פני מארחם, דאגה שסיבתה נעלמה מהם" (פרק ראשון).
- האם לעיתונאיים יש "חוש נוסף" - מנגנון ראייה משוכלל מאוד עם רשתית רגישה ומנגנון שמיעה כזה שכאשר פוגעים בו צלילי קולו של אדם מסוים הוא לא שוכח את הקול (פרק ראשון).
- המים הם משכך הכאבים היעיל ביותר לטיפול בפצעים- קובע ז'וליבה. לרופאים נדרשו ששת אלפי שנה להגיע למסקנה זו. (חלק שני, פרק ראשון)
- היה עיוור או לא - ז'ול ורן קובע כי מדובר בתופעה אנושית פשוטה. "נהר" של דמעות מעיניו של סטרוגוב התאדה בשל הלהב המלובן שהועבר מול עיניו. שכבת האדים שנוצרה חצצה בין החרב המלובנת לבין האישונים והיה בה לבטל את השפעת החום. והוא מוסיף, גם פועל יציקה אחרי שהוא מעביר ידו במים יכול להעבירה דרך קילוח של מתכת רותחת. ( חלק שני, פרק 15)
[עריכה] הערות שוליים
- ^ בגוגל ארץ (Google Earth) אפשר לראות כי זה המרחק המשוער
- ^ התאור של הסופר בצרפתית:
Cette jeune fille devait avoir de seize à dix-sept ans. Sa tête, véritablement charmante, présentait le type slave dans toute sa pureté, – type un peu sévère, qui la destinait à devenir plutôt belle que jolie, lorsque quelques années de plus auraient fixé définitivement ses traits. D’une sorte de fanchon qui la coiffait s’échappaient à profusion des cheveux d’un blond doré. Ses yeux étaient bruns avec un regard velouté d’une douceur infinie. Son nez droit se rattachait à ses joues, un peu maigres et pâles, par des ailes légèrement mobiles. Sa bouche était finement dessinée, mais il semblait qu’elle eût, depuis longtemps, désappris de sourire.
- ^ ובצרפתית: Près de lui, la tsigane Sangarre, femme de trente ans, brune de peau, grande, bien campée, les yeux magnifiques, les cheveux dorés, se tenait dans une pose superbe.
- ^ העיר נמצאת באורל המרכזית במורדות המזרחיים על גדות הנהר איסט, יובלו של הנהר טובול, שהוא יובלו של אירטיש
- ^ בהמשך יתברר לנו כי הוא לא אחר מאשר אוגריב
- ^ באימפריה הרוסית היא הייתה מקום מושבו של מושל מערב סיביר, ומאוחר יותר של מושל ערבת סיביר
- ^ כבר במהלך הנשף הם הספיקו לדווח לקוראיהם את תוכן המידע הסודי שנמסר לצאר
- ^
Obus de six a lait sauter la muraille du poste télégraphique. En attendons quelques autres du même calibre
- ^
.
Harry Blount, correspondant du Daily Telegraph, tombe à mon côté, frappé d’un éclat de mitraille
[עריכה] תרגומים לעברית
- מיכאל סטרוגוב , יצחק ליב ברוך, אמנות, תל אביב, 1930.
- מיכאל סטרוגוף , רפאל אלגד, יהושע צ׳צ׳יק, תל אביב, 1957.
- מיכאל סטרוגוב , עדינה בסון, כתר, ירושלים, 1981.
- מיכאיל סטרוגוב, אביטל ענבר, מועדון קוראי מעריב, תל אביב, 1987.
[עריכה] קישורים חיצוניים
מידע על מיכאל סטרוגוב מתוך האתר אוסף ז'ול ורן של צבי הראל:
