מידות שהתורה נדרשת בהן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה. |
לפירוש התורה באמצעות מדרש קבעו חז"ל מידות שהתורה נדרשת בהן. אלו שיטות סטנדרטיות לפרשנות של הטקסט שבתורה, לשם הסקת מסקנות ממנו כאשר יש סתירות דיניות, או לגבי דברים שלא נאמרו בו במפורש. כך פותחו הן ההלכה והן האגדה.
[עריכה] תוכן המידות
במחקר התלמוד מקובל לתאר תהליך היסטורי שעל פיו התפתחו המידות.
תחילה ניסח הלל הזקן שבע מידות, ולאחר מכן הרחיבן רבי ישמעאל לשלוש עשרה. ביחס לאגדות ישנה גם דעתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, האומר שבל"ב (32) מדות האגדה נדרשת (ילקוט שמעוני, תורה כ; תורה צב; תורה תתקמב).
[עריכה] שבע המידות של הלל הזקן
להלל מיוחס ניסוח 7 המידות שהתורה נדרשת בהן, לפני זקני בני בתירה. הן קדמו לו, והוא השתמש בהן להוכיח שקורבן פסח קרב גם בשבת.
- קל וחומר
- וגזירה שוה
- ושני כתובים
- וכלל
- ופרט
- וכיוצא בו במקום אחר
- ודבר למד מענינו
[עריכה] שלוש עשרה המידות של רבי ישמעאל
לרבי ישמעאל מיוחסת רשימה של י"ג מידות. רשימה זו נמצאת בפתיחה של הספרא (פרשת ויקרא - יג מדות פרק א).
[עריכה] 1. קל וחומר
-
ערך מורחב – קל וחומר
העברת דין ממקרה קל למקרה חמור. כאשר יש שני עניינים, שאחד מהם חמור מחברו, הרי דבר שחייבים לעשותו (או נאסר לעשותו) בקל מבין השניים, מובן מאליו שחייבים לעשותו (או אסור לעשותו) גם בחמור מביניהם. באופן דומה, בנויה גם ההקבלה ההפוכה: דבר שהותר לעשותו בחמור מבין השניים, מובן מאליו שמותר לעשותו גם בקל מביניהם. בלשון חז"ל מכונה מידה זו גם "דין", וכאשר דבר מסוים עשוי להלמד גם בקל וחומר, הם אומרים "והלא דין הוא" (משנה פסחים ו, ב ורבים נוספים).
[עריכה] שימושים בתנ"ך במידה זו
שימוש במידה זו מצוי כבר בתנ"ך.
להלן שתי דוגמאות לשימוש במקרא במידה זו:
- בדברי ההגנה של אחי יוסף הם אומרים: "הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבנו אליך מארץ כנען, ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב?" (בראשית מד, ח).
- משה נשלח לדבר עם פרעה אך אומר לה': "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה" (שמות ו' יב)
[עריכה] שימושים של חז"ל במידה זו
אצל חז"ל נעשה שימוש נרחב במידה זו, בלימוד ההלכה, ויש לכך דוגמאות רבות:
- בספר שמות נאמר: "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה, השב תשיבנו לו". התורה עוסקת רק בשור וחמור של האויב, ומקל וחומר למדו חז"ל שיש לנהוג כך אף בשור וחמור של ידיד.
אך השימוש בקל וחומר אינו מוגבל להלכה והוא משמש אף באגדה. לדוגמה:
- חז"ל אומרים שחנניה, מישאל ועזריה החליטו שעליהם לסרב לגזירת המלך במחיר הכנסתם לכבשן האש, בקל וחומר מהצפרדעים בעשר המכות. אם הצפרדעים שאינם מחויבים במצוות נכנסו לתנורים כדי להציק לפרעה ולמצרים, למרות שכל צפרדע יכלה לקרקר במקום אחר ולאו דווקא בתנור, הרי שבני האדם החייבים במצוות מצווים למסור נפשם להיות מוכנים להיכנס לתנור כאשר הם מצווים שלא להשתחוות לפסל (מסכת פסחים נג:).
- מסופר בסוף מסכת מכות שכשרבי עקיבא ראה את הרומאים שמחים ועולזים הוא שחק ואמר שאם כך נהנים עוברי רצונו של ה' על אחת כמה וכמה ישמחו עושי רצונו.
[עריכה] הגבלות על שימוש במידה זו
על מידה זו חל גם כלל הבא להגביל את העברת הדין. הכלל קובע שהדין הנלמד אינו יכול להיות חמור יותר מן הדין במקור שממנו הוא נלמד. בלשון התלמוד "דיו לַבָּא מן הדין להיות כנדון" ((משנה בבא קמא ב, ה ומקורות רבים נוספים). בנוסף, הקל וחומר נחשב כתקף רק אם ה"חמור" באמת חמור מהקל בכל האספקטים הרלוונטיים. אם יש אספקט רלוונטי שבו ה"קל" חמור מה"חמור", הקל וחומר אינו תקף. במקרה זה אנו אומרים שישנה 'פירכה' לקל וחומר. נוסף על-כך, בפרק השמיני במסכת סנהדרין, מתוארים דיונים בהם נלמדות מקל וחומר (המכונה, כאמור-דין) הלכות של אנשים ש"מצילין אותן בנפשן". כערעור על הקל-וחומר הנילמד, שואלים: "וכי עונשין מן הדין?!" כלומר- אסור להוציא אדם להורג בגלל לימוד של קל וחומר (לפחות בחלק מהמקרים).
[עריכה] ההגיון במדה זו
בדרך כלל נחשבת מידה זו למידה הגיונית. משום כך, לכאורה, רשאי כל אחד להשתמש בה. עם זאת, כיוון שכאמור לעיל, הקל וחומר נחשב כתקף רק אם ה"חמור" באמת חמור מהקל בכל האספקטים הרלוונטיים. יש מקום לדון מהו אספקט רלוונטי, ומהו אספקט שאינו רלוונטי. כיוון שכך, ישנם ראשונים הסוברים שגם מידה זו, אינה יכולה להתבסס על הגיון של כל אדם; והם סוברים שישנה מסורת (או כללים העוברים במסורת) המלמדת מתי ניתן להשתמש במידה זו.
[עריכה] 2. גזרה שווה
-
ערך מורחב – גזרה שווה
לימוד הלכה בעניין אחד מעניין אחר על יסוד מלים שוות או מלים דומות המצויות בתורה בשני העניינים. בשונה מהמידות האחרות אין התבססות רק על הסברה וההגיון, אלא גם על דמיון מילולי.
דוגמה:
- "מגזרה שוה כיצד? נאמר בשומר שכר - "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" ונאמר בשומר חנם "אם לא שלח ידו וגו'" מה בשומר שכר שנאמר בו, אם לא שלח ידו, פטר את היורשין, אף בשומר חנם שנאמר בו אם לא שלח ידו, יפטור את היורשין.
- רבי עקיבא במסכת שבת (דף צו, ע"ב) לומד באמצעות מידה זו כי המקושש היה צלופחד. בפרשת המקושש כתוב: "וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר" ואצל בנות צלופחד כתוב: "אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר".
[עריכה] הגבלות על שימוש במידה זו
על מידה זו נאמר: "דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו" (בבלי, פסחים סו ע"א, ועוד מקורות), ורש"י (שם) מפרש שאין לומד מעצמו "אלא אם כן למדה (את ההלכה) מרבו".
לדעת רבי ישמעאל, אין לומדים בעזרת מידה זו, אם היא איננה "מופנה", כלומר לפחות אחת המילים המושוות אינה יתירה.
[עריכה] ההגיון במידה זו
ברמה הבסיסית מידה זו היא לימוד טכני מהשוואת מלים. על כך גם מעידה דרך הלימוד - רק ע"פ מה שקיבל מרבותיו (לא ברור אם הכוונה מרבותיו כלומר מדור שהיה בעל היכולת והסמכות ללמוד ממידה זו, או מימי משה רבינו - אך ברור שמדובר ביותר מהשוואה בין שורשים). יש הסוברים כי יש גם הגיון פנימי בגזירה שווה והוא ששימוש באותם מילים מעיד על כוונה משותפת.
[עריכה] 3. בנין אב מכתוב אחד ובנין אב משני כתובים
בבנין אב מנסים להגיע להכללה וללמידת דין מכמה פרטים שונים, שיש בהם דמיון, אך יש בהם שוני, ועל סמך הדמיון באותם פרטים לגזור דין כללי, למקרים נוספים. זוהי דרך קצת מורכבת ומסובכת להבנה. המינוח המקובל בתלמוד ללימוד זה הוא "לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, אך הצד השווה שבהם הוא כך וכך".
דוגמה: התלמוד מנסה ללמוד משלוש מצוות שונות, שבכל מצווה שהאב מצווה לעשות לבנו, אם לא עשה, יש מצווה לבן לעשותה בעצמו כשהתבגר. "אדון בנין אב מבין שלשתם. לא הרי מילה כהרי תלמוד תורה, ולא הרי תורה כהרי מילה, ולא זה וזה כהרי פדיה ולא הרי פדיה כהרי זה וזה. הצד השוה שבהן שהוא מצות האב על הבן, אם לא עשה לו אביו יעשה הוא לעצמו. אף כל מה שהוא מצות האב על הבן, אם לא עשה לו אביו הוא יעשה לעצמו." (ילקוט שמעוני שמות - פרק יג - רמז רכה )
[עריכה] 4. כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט
במקרה שיש כלל ולאחריו פירוט רשימה של ערכים, רשימת הפרטים באה לצמצם את הכלל, למה שמופיע בה ולא יותר.
דוגמה לגבי סוג הקורבן שמותר להקריב לה' מהבהמה (ויקרא א' ב'): "מכלל ופרט כיצד? "מן הבהמה" - כלל, "מן הבקר ומן הצאן" - פרט, אין בכלל אלא מה שבפרט. ולכן הקרבת קורבנות מן הבהמה חייבת להיות מוגבלת לבקר וצאן בלבד.
[עריכה] 5. פרט וכלל - נעשה כלל מוסיף על הפרט
אם יש רשימה של פרטים ולאחריהן כלל, מובן שהפרטים הראשונים אינם כוללים הכול והם רק דוגמאות בלבד, ויש להוסיף עליהם את כל מה שנכלל בכלל.
דוגמה לגבי שומר שלא חייב במיתת הבהמה או פציעתה (שמות כ"ב ט'): "מפרט וכלל כיצד? "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה" - פרט "וכל בהמה לשמור" - כלל. פרט וכלל, נעשה כלל מוסיף על הפרט. ולכן במקרה כזה הדין של הדין של השמירה יחול על כל סוג של בהמה.
[עריכה] 6. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט
במקרה של רשימת פרטים שנתחמים מלפניהם ואחריהם בכללים, יש למצוא תכונה משותפת שקיימת בכל הפרטים ולהכיל אותו על הכלל, באופן שהרשימה מצמצמת את הכלל, אבל מורה על פרטים נוספים, שהם מדוגמת הפרטים שקיימים ברשימה.
דוגמה בדין מעשר שני שצריך להאכל בירושלים. במקרה שהמקום רחוק ישנה אפשרות להמיר את היבול בכסף ואחר כך לקנות בכסף בירושלים דברי מאכל שונים והפסוק (דברים י"ד כ"ו) בא לצמצם את דברי המאכל שמותר לקנות. : "מכלל ופרט וכלל כיצד? "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך" - כלל, "בבקר ובצאן וביין ובשכר" - פרט, "ובכל אשר תשאלך נפשך" - חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. לומר לך מה הפרט מפורש, דבר שהוא ולד ולדות הארץ וגדולי קרקע, אף אין לי אלא ולד ולדות הארץ וגדולי קרקע, יצאו כמהין ופטריות".
ולכן הכלל הוא מאכלים "בכל אשר תאוה נפשך", והפרטים הם: "בקר, צאן, יין ושכר" ומהם למדים כל דבר שהוא כדוגמתם ולא מאכלים כדוגמת כמהין ופטריות.
[עריכה] 7. כלל שהוא צריך לפרט ופרט הצריך לכלל
במקרה שהכלל נותר פתוח וברור שהוא נזקק לצמצום או במקרה שבו הפרט זקוק להכללה נוספת, מכיוון שברור שאיננו יכול לעמוד לבדו, יש לצמצם את הכלל לפי דוגמה פרטית שתבוא בהמשך.
דוגמה: כלל שהוא צריך לפרט, קדש לי כל בכור - כלל זכרים ונקבות. יכול כל שנולד ראשון, בין זכר בין נקבה יהיה בכור? תלמוד לומר כל הבכור...הזכר תקדיש - זכר ולא נקבה. יכול יוצא דופן (=ניתוח קיסרי) יהא בכור? תלמוד לומר: כל פטר רחם - עד שיהא זכר פותח רחם באדם. (מדרש תנחומא בא פרק יא(יא) )
[עריכה] 8. דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא
כלל זה מתבסס על כך שהחוק המקראי משתמש בדוגמאות לציין דין ולא בלשון תאורטית מופשטת יבשה. ולכן במקרה שמובא מקרה פרטי ולא כללי, למדים שהמקרה הפרטי מובא רק כדוגמה לכל המקרים הפרטיים האחרים הדומים לו, ולכן הדין שמובא לגביו, יחול בכל מקרה מאותו הסוג. כך למשל הפסוק הבא קובע כי עובד עבודת אלילים דינו הרג בסקילה: "איש איש מבית ישראל אשר יתן מזרעו למולך, מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן" על פי כלל זה למדים שלא רק עבודה זרה של המולך, היא בסקילה אלא כל סוג של עבודה זרה דינה בסקילה.
דוגמה: כיצד? "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לד' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא" והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו? דכתיב, "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" וכשיצאו מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמן יצאו, אלא ללמד על הכלל כולו יצאו. לומר לך: מה שלמים מיוחדים, קדשים שקדושתן קדושת מזבח, אף אין לי אלא כל דבר שקדושתו קדושת מזבח, יצאו קדשי בדק הבית".
כלומר הדין של קורבן השלמים שמובא כאן לא בא ללמד רק על עצמו אלא על כל קורבן אחר שדומה לו.
[עריכה] 9. דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טען אחר שהוא כעניינו, יצא להקל ולא להחמיר
כאשר ישנו דין מסוים כללי, וקיים דין נוסף לגבי מקרה פרטי באותו עניין שדן בו הדין אך הוא אחר, נאמר שבמקרה זה הדין הוא להקל ולא להשאירו כשאר המקרים האחרים בכלל.
דוגמה מהלכות נגעים: כיצד "ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא" וכתיב "או בשר כי יהיה בעורו מכות אש" והלא השחין והמכוה בכלל כל הנגעים היו וכשיצאו מן הכלל לטעון טוען אחר שהוא כענינו יצאו להקל ולא להחמיר, להקל עליו שלא ידונו במחיה ושלא ידונו אלא בשבוע אחד:
מקרה נוסף הוא מהלכות רוצח. בפסוק אחד כתוב כי "מכה איש ומת, מות יומת" ומכאן למדים שכל הורג דינו מוות. אך בפסוק אחר כתוב "וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי, אשר יכה את רעהו בבלי דעת" ואם כן הרוצח בבלי דעת שהיה בכלל "מכה איש ומת" שהמקרא טוען טיעון אחר - שדינו להמלט לעיר מקלט ולחיות שם, ולא להענש בבית דין במיתה, יש להקל בדינו לעומת כלל הרוצחים שדינם מוות.
[עריכה] 10. דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טען אחר שלא כעניינו, יצא להקל ולהחמיר
כאשר ישנו דין מסוים כללי, ויש דין נוסף לגבי מקרה פרטי שלא באותו עניין, נאמר שבמקרה זה הדין הוא להקל בעניין אחד ולהחמיר בעניין אחר גם יחד.
דוגמה מהלכות נגעים: כיצד "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן" והלא הראש והזקן בכלל עור ובשר היו וכשיצאו מן הכלל לטעון טוען אחר שלא כענינו יצאו להקל ולהחמיר להקל עליהם שלא ידונו בשער לבן ולהחמיר עליהם שידונו בשער צהוב:
[עריכה] 11. דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר חדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש
כאשר מובא דין של מקרה כללי ומוצא ממנו מקרה פרטי שדן בעניין חדש אתה צריך שהמקרא יורה באופן מיוחד שהדין שלו חוזר לדין הכללי, שאילולי כן תאמר שהדין החדש ביטל את הדין הכללי.
דוגמה: כיצד "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש" שאין ת"ל כי כחטאת האשם הוא לכהן, אלא לפי שיצא לידון בדבר חדש בבוהן יד ובבוהן רגל ובאוזן ימנית. יכול לא יהא טעון מתן דמים למזבח? ת"ל "כי כחטאת האשם הוא לכהן" הרי החזירו הכתוב לכללו בפירוש לומר לך: מה חטאת טעון מתן מזבח - אף אשם טעון מתן מזבח:
[עריכה] 12. דבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו
כאשר ניתן לפרש פסוק אחד בכמה דרכים, כדאי ללמוד מעניינו של הקטע והקשרו. לדוגמה חז"ל התלבטו האם לא תגנוב שבעשרת הדיברות מתייחס לחטיפה (גונב נפשות) או גניבה רגילה, והם הגיעו למסקנה על סמך ניתוח הקטע שמדובר בחטיפה.
"תנו רבנן, לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר. אתה אומר בגונב נפשות או אינו אלא בגונב ממון אמרת? צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן: דבר הלמד מעניינו, במה הכתוב מדבר? בנפשות. אף כאן בנפשות." (בבלי, מסכת סנהדרין דף פו/א ) דבר הלמד מסופו כיצד? ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם משמע בית שיש בו אבנים ועצים ועפר מטמא. יכול אף בית שאין בו אבנים ועפר ועצים ת"ל ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית. דבר הלמד מסופו שאין הבית מטמא אלא אם כן יש בו אבנים ועצים ועפר:
[עריכה] 13. שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם
במקרה שיש סתירה בין שני כתובים במקרא, כתוב שלישי פוסק כיצד יש לפרש את העניין.
דוגמה ראשונה בעניין של מהיכן דיבר אלוהים במעמד הר סיני?: כיצד? כתוב אחד אומר "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר" וכתוב אחד אומר "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך" הכריע השלישי "כי מן השמים דברתי עמכם" - מלמד שהרכין הקב"ה שמי השמים העליונים על הר סיני ודבר עמהם. וכן דוד הוא אומר "ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו".
דוגמה שנייה בעניין של משה באוהל מועד, האם יכל להיכנס או לא?: כתוב אחד אומר: "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו" וכתוב אחד אומר: "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד" הכריע "כי שכן עליו הענן". אמור מעתה כל זמן שהיה הענן שם, לא היה משה שם, נסתלק הענן, היה נכנס ומדבר עמו.
[עריכה] ל"ב המידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי
פירוש על הברייתא דל"ב מדות נדפס בסוף מס' ברכות.
- בריבוי
- במיעוט
- בריבוי אחר רבוי
- במיעוט אחר מיעוט
- בקל וחומר מפורש
- בקל וחומר סתום
- בגזרה שווה
- בבנין אב
- בדרך קצרה
- בדבר שהוא שנוי
- מחבור שנחלק
- מדבר שבא ללמד ונמצא למד.
- מדבר שאחריו מעשה והוא פרטו של ראשון
- מדבר גדול שנתלה בקטן הימנו להשמיע האזן בדרך שהיא שומעת
- משני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם
- מדבר שהוא מיוחד במקומו
- מדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר
- מדבר שנאמר במקצת והוא נוהג בכל
- מדבר שנאמר בזה והוא הדין בחברו
- מדבר שנאמר בזה ואינו עניין לו אבל הוא עניין לחברו
- מדבר שהוקש לשתי מידות ואתה נותן לו כוח היפה שבינותיהם
- מדבר שחברו מוכיח עליו
- מדבר שהוא מוכיח על חברו
- מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו
- מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על חברו
- ממשל
- מלשון נופל על לשון
- מנגד
- מלשון גרמטיא
- מלשון נוטריקון
- מוקדם שהוא מאוחר בעניין
- מוקדם שהוא מאוחר בפרשיות
[עריכה] לימוד המידות שהתורה נדרשת בהם
לימוד וחקר של המידות שהתורה נדרשת בהן, קיבל דחיפה עם התרחבות העיסוק האקדמי בתלמוד.
- שאול ליברמן עסק בהשוואות בין המידות ביהדות ובין צורות לימוד יווניות בספרו 'יוונית ויוונות בארץ ישראל'.
- הרב הנזיר עסק בחלק גדול מספרו קול הנבואה בנושא זה.
- בשנת תשס"ה, ייסד הרב מיכאל אברהם יחד עם גבריאל חזות עמותה בשם מידה טובה המנסה לעורר ענין צבורי ועיסוק נרחב בנושא המידות שהתורה נדרשת בהן. העמות מוציאה לאור עלוני פרשת שבוע, ואף הוציאה לאור ספרים על הנושא.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מידות שהתורה נדרשת בהן, באנציקלופדיה יהודית דעת
- מידות הדרש: רבי ישמעאל ורבי עקיבא, באנציקלופדיה יהודית דעת
- אבירם רביצקי, פילוסופיה יוונית וספרות הלכתית - על הפירושים האריסטוטליים למידות שהתורה נדרשת בהן
