גזרה שווה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גזרה שווה היא אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן לשם פרשנות התורה והסקת הלכות. השיטה משמשת ללימוד הלכה בעניין אחד מעניין אחר, על יסוד מלים שוות או מלים דומות המצויות בתורה בשני העניינים. בשונה מהמידות האחרות אין התבססות רק על הסברה וההגיון, אלא גם על דמיון מילולי.
דוגמה:
- "מגזרה שוה כיצד? נאמר בשומר שכר - "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" ונאמר בשומר חנם "אם לא שלח ידו וגו'" מה בשומר שכר שנאמר בו, אם לא שלח ידו, פטר את היורשין, אף בשומר חנם שנאמר בו אם לא שלח ידו, יפטור את היורשין.
- רבי עקיבא במסכת שבת (דף צו, ע"ב) לומד באמצעות מידה זו כי המקושש היה צלופחד. בפרשת המקושש כתוב: "וַיִּהְיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמִּדְבָּר" ואצל בנות צלופחד כתוב: "אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר".
[עריכה] הגבלות על שימוש במידה זו
על מידה זו נאמר: "דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו" (בבלי, פסחים סו ע"א, ועוד מקורות), ורש"י (שם) מפרש שאין לומד מעצמו "אלא אם כן למדה (את ההלכה) מרבו".
לדעת רבי ישמעאל, אין לומדים בעזרת מידה זו, אם היא איננה "מופנה", כלומר לפחות אחת המילים המושוות אינה יתירה.
[עריכה] ההגיון במידה זו
ברמה הבסיסית מידה זו היא לימוד טכני מהשוואת מלים. על כך גם מעידה דרך הלימוד - רק ע"פ מה שקיבל מרבותיו (לא ברור אם הכוונה מרבותיו כלומר מדור שהיה בעל היכולת והסמכות ללמוד ממידה זו, או מימי משה רבינו - אך ברור שמדובר ביותר מהשוואה בין שורשים). יש הסוברים כי יש גם הגיון פנימי בגזירה שווה והוא ששימוש באותם מילים מעיד על כוונה משותפת.
