מחול מזרחי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רקדנית בטן

מחול מזרחי (בערבית: رقص شرقي، רקץ שרקי), או בשמו העממי ריקוד בטן, הוא סגנון מחול שמקורו במזרח התיכון ובצפון אפריקה. באופן מסורתי הוא נתפס כמבטא נשיות וכמתאים במיוחד לגוף הנשי. למרות שמו המקובל, המחול המזרחי משתמש בתנועה של כל שריר בגוף. הוא מאופיין כריקוד של רקדנית בודדת, ויש בו אלמנטים של אימפרוביזציה. הרקדנית משתדלת לבטא באמצעות התנועה רגשות, התואמים את המוזיקה המושמעת. רוב הצעדים והטכניקות הבסיסיים כוללים תנועות מעגליות של חלקי גוף בודדים, כמו הכתפיים, החזה, הבטן, המותניים או האגן. התנועות מודגשות על ידי ניעור או תנועה בולטת של חלקי גוף אחרים. שימוש באביזרים, כמו סלים, חרבות ומקלות, או בצעיפי משי ושיפון, מציג לראווה את יכולותיה של הרקדנית.

[עריכה] היסטוריה

המחול המזרחי הוא בעל שורשים היסטוריים עתיקים במזרח התיכון, ואין ודאות לגבי מקורותיו המדויקים. מקובל לחשוב שהוא קשור לריקודים הפולחניים העתיקים. תחריטים המתארים רקדניות, המתוארכים לתחילת האלף הראשון לפני הספירה, נמצאו במסופוטמיה. נראה שרקדניות אלה היו קדשות, כלומר כוהנות דת שהופיעו בפולחנים נושאי אופי מיני לאלות ולאלים. לצד מקורות פולחניים אלה, ייתכן שיש לו גם מקורות בריקוד העממי. יש הקושרים אותו, לדוגמה, לריקודים שנועדו במקורם להדגים ליולדת את מהלך הלידה.

לצד המקורות המזרח-תיכוניים, הושפע המחול המזרחי ממקורות שונים, והשפיע עליהם. ישנן השפעות הדדיות בין הריקוד המזרחי לסגנונות ריקוד הודיים, הצוענים וכן לסגנונות ספרדיים כמו הפלמנקו.

במרבית המקרים, הריקוד היה מבוצע על ידי נשים למול קהל נשים. נשים הופיעו זו מול זו, ובאירועים מיוחדים הוזמנו רקדניות מקצועיות להופיע בפניהן. שורשיה של ההפרדה עוד בתקופה הביזנטית, לפני האסלאם. במקביל, גברים רקדו ריקודי גברים והופיעו בהם בפני בני מינם.

המפגש עם המערב גרם לסדרה של הפתחויות ששינו את פניו של הריקוד המזרחי. הגעתם של אירופאים ואמריקאים ככובשים וכתיירים למזרח התיכון, במאות ה-18 וה-19, היא שהפכה את המחול המזרחי מריקוד עממי בעיקרו לאומנות בימתית, בעיקר במצרים, טורקיה ולבנון. כיבושי נפולאון בצפון אפריקה והגעת התיירים האירופאים לאימפריה העות'מאנית הם גם שהביאו את המחול המזרחי למערב. ציירים אוריינטליסטיים רשמו (מדמיונם, כמובן) את חיי ההרמון ולציוריהם הייתה הצלחה כבירה באירופה. לקראת סוף המאה ה-19 החלו נשים מערביות להופיע בגרסאות משלהן למחול המזרחי. המוכרת ביניהן הייתה מאטה הארי. בשל חושניותו המובהקת נתפס המחול המזרחי במערב כנחות, והרקדניות נתפסו לרוב כנשים מפוקפקות. מקור השם המערבי ריקוד בטן הוא בתקופה זו: מונח זה רמז על טבעו של הריקוד באופן מושך, אבל בלי להזכיר חלקי גוף באופן בוטה מדי.

החל משנות ה-20, עם תחילתה של תעשיית הקולנוע במצרים, עבר המחול המזרחי שינויים דרמטיים. לצרכים קולנועיים, מתחילה עבודה עם כוראוגרפיים, שמחליפה את האימפרוביזציה שאפיינה את הריקוד קודם לכן. בשנות ה-30, הזמרת, הרקדנית והשחקנית באדיה מסבני, ממוצא לבנוני, פתחה בקהיר את ה"קזינו אופרה", מועדון לילה בסגנון אירופאי שהפך לבמה המרכזית למחול המזרחי. המערב השפיע גם בתלבושות, כשחליפת שני החלקים המעוטרת בחרוזים החליפה את השמלות הארוכות שבהן נעשה שימוש קודם לכן.

לאחר מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952 ניסו השלטונות במצרים לאסור את הופעות המחול המזרחי על רקע דתי. תחת לחץ עממי, האיסור בוטל ב-1954, אבל נקבעו הגבלות רבות בחוק. הזירה המצרית פרחה עוד עשרות שנים, אבל החל משנות ה-90 של המאה ה-20 יש נסיגה בהצלחה של מופעים אלה, בשל התחזקות האסלאם, ירידה בפופולריות של המחול המזרחי בקרב צעירים מקומיים, וירידה בתיירות העשירה מהמפרץ הפרסי. עם זאת, המחול המזרחי מצליח בזירות אחרות. במזרח התיכון, בלבנון ובטורקיה יש פעילות רבה בתחום. באירופה ובארצות הברית, וגם בישראל, המחול המזרחי זוכה בשנים האחרונות לפריחה, הן כסוגה אומנותית והן כפעילות עממית.