מות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק באל הכנעני מוֹת. אם התכוונתם למושג מָוֶת, ראו מוות.
מוֹת הוא אל המוות והשאול במיתולוגיה הכנענית. הוא בנו של אל ראש האלים, אחיהם של בעל, ים וענת. ממנו מוות, בצורת, עקרות ורעב. נקרא בשירה האוגרית לעתים בשם הכפול "מות-ויגון". מקבילו היווני הוא האדס והרומי פלוטו.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור שמו
משמעות שמו היא משורש המילה מוות, הקיים בכל השפות השמיות. כינויים נוספים שלו בשירה בשירה האוגריתית הם "ידד" ו"מידד" מלשון ידידות ואהבה, כאשר נעשה פה שימוש בלשון סגי נהור, כדי לא לבטא את הדברים הרעים בשמם. כך שלמעשה הוא אינו אהובו של אל ראש הפנתיאון אלא דווקא שנואו. גם פילון מגבל מתייחס אל מות כאלוהי המוות וכמלך השאול. על פי השירה האוגריתית מות מחזיק בידו שבט שכול ושבט אלמון. בפולחן ובדת האוגרית אין מנהגי תפילה וזבח לכבודו. כאל המוות עדיף להימנע ממנו.
[עריכה] איפיונו
בשירה האוגריתית, בעלילות בעל וענת, מות מתואר כאחד האלים העוצמתיים ביותר שמשתווה בכוחו לבעל האדיר. הוא בעל פה קוסמולוגי אדיר ממדים, שיכול לבלוע כל מי שעומד בדרכו. ופעולת הבליעה מעלימה את מי שנבלע, ומעבירה אותו לממלכת המתים, אבל לא מכלה את קיומו. הוא מתואר כמי שגרונו משתוקקת לנפשות של בני אדם, והוא לא יכול לבוא על סיפוקו ולהשביע את רעבונו הזה. יש לו תאווה אינסופית לבלוע וכל מי שמתקרב אליו עלול להבלע. כאשר בעל שולח את שליחו למות, בעל מזהיר אותו שלא יתקרב יתר על המידה משום שמות עלול לבלוע אותו. כאשר מות מאיים על בעל שיבלע אותו, בעל מפחד ונכנע ללא קרב. כאשר מות פוגש את ענת הוא מתרברב בפניה שבלע את בעל אחיה כמו גדי. אך ענת אלת המלחמה, היא בין האלים היחידים המסוגלים לעמוד כנגד מות, והיא מצליחה להביסו וזורעת את בשרו בשדות למאכל לציפורים, ומחייה את בעל.
[עריכה] מקומו של מות
לפי המיתולוגיה הכנענית שוהה האל מות בממלכת המתים, ששכנה מתחת לאדמה, ונקראה "חמירי" (hmiry), (או לדעת קאסוטו "המרי" מלשון מהמורה [האלה ענת עמ' 48]) שניתן להקבילה למושג השאול בתנ"ך. כמו ביהדות הקדומה, גם במיתולוגיה הכנענית לא היה קיים המושג "גיהנום" או מקבילה אחרת שלו. ממלכת המתים הכנענית, שנחשבה כ"עולם שמעבר לחיים" נחוותה כמקום של חירות ושחרור ("בית החופשית" באוגרית "בת חפתת"), שנשמות המתים השוכנות בו מבלות את ימיהן בסעודות ובמשתאות.
הראייה הכנענית של המוות הייתה סופית ומוחלטת, בלא מושג המקביל לתחיית המתים, והנשמות הנכנסות לממלכת המתים אינן יוצאות. לפי המיתולוגיה הכנענית, בניגוד לנשמות בני האדם, היו האלים נכנסים אליה ויוצאים ממנה באופן סדיר. שפשו, אלת השמש השוכנת בשמים במשך היום, מגיעה לעולם התחתון כל יום אחרי שקיעתה בערב. "קבר שפשו" הוא אחד מן הכינויים שמופיעים בלוחות אוגרית עבור עולם המתים.
ההסבר הכנעני לעונות השנה אף הוא מסתמך על קיומה של חמירי, ממלכת המתים והשאול. בעל הדד, אחיו של האל מות, מבלה מחצית מן השנה בעולם המתים, משך זמן זה הוא עונת הקיץ החמה והשחונה, שבה אין גשמים. מידי שנה מגיעה אחותו ענת, אלת המלחמה, כדי להילחם עם האל מות ולהחזיר את בעל הדד, אל החורף הטוב, הנותן חיים.
[עריכה] מות ביהדות
בספר ירמיה ט' כ' (מצוין בסעיף הבא), מתואר אחד הרמזים הברורים ביותר להכרת מיתוסי כנען הצפוניים בממלכת יהודה. בלוחות אוגריתיים (CA 3 II, שורות 124-127), נמצאו הקבלות דומות להפליא בסיפור עלילת בעל הבונה את ארמונו, כאשר כושר וחסיס, אל המלאכה והאומנות מקבל הנחיה ברורה: אל לו לכושר וחסיס להקים צוהר או חלון בארמון הבעל. חששו של בעל הוא מפני אחיו, מות, אשר על פי תיאורו, נהג לחדור דרך חלונות הבתים בלילות כדי לטרוף את החיים אל ממלכתו, שאול.
הרמזים בפסוק מספר ירמיה מקבילים: "מות", "חלונינו", "ארמנותינו". וכן, האנשת המות לישות בפני עצמה המכריתה עוללים ובחורים.
קאסוטו סובר שבתנ"ך יש בכמה מקומות התייחסות אל מות כאל ישות פרסונלית בדומה למות הכנעני, רק שלפי ההשקפה הישראלית מות ירד ממדרגה של אל למדרגה של שד ומאוחר יותר למלאך המוות, אף שאופיו נשאר כשהיה. הוא מתואר כמי כבעל נפש עזה, שאינו יודע שבע, ושפיו פעור לבלוע תמיד. נוכל למצוא בתנ"ך התייחסויות רבות המכוונות כלפיו, כתיאור של ישות פרסונלית המתגנבת לתוך העיר: "כִּי עָלָה מות בְּחַלּוֹנֵינוּ, בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ, לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ, בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת:" [1] כמקום נסתר בעל שערים, "הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם, וּבְחֵקֶר תְּהוֹם הִתְהַלָּכְתּ? הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מות, וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה?" (איוב לח ט"ו-י"ז). כישות בולענית בעל רצון אינסופי לכלות ולבלוע כל דבר: "לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ, וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק..." (ישעיה ה' י"ד) ובדומה "אשר הרחיב כשאול נפשו והוא כמות ולא ישבע" (חבקוק ב' ה'). באיוב (י"ח י"ג) הוא מתואר כמי שיש לו בן, "יאכל בדיו - בכור מות", בן שבו יש את התגשמות המחלות. במקום נוסף באיוב הוא מתואר "כמלך בלהות" (איוב י"ח י"ד).
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- מ. ד. קאסוטו, האלה ענת, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ח, עמ' 47-49
- John C. Gibson, "Canaanite Myths and Legends", T.& T. Clark Publishers Ltd., September 2004
[עריכה] קישורים חיצוניים
- "חגיגת המתים הכנענית בחורף", מאת כרמית מזרחי - אתר "כישופים"
- מיתולוגיה כנענית ואוגרית, מאת כריסטופר סירן (אנגלית)
[עריכה] הערות שוליים
- ^ ספר ירמיה, ט' כ'
