מועאויה הראשון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מועאויה בן אבו ספיאן (בערבית: معاوية بن أبي سفيان) או מועאויה הראשון - הח'ליף הראשון משושלת בית אומיה ששלטה כ-90 שנה (750-661) קיבל את שבועת האמונים (ה"ביעה") בשנת 660 בירושלים, אך הוכתר באופן רשמי כח'ליף של האימפריה המוסלמית על ידי כל העולם המוסלמי בשנת 661.
תוכן עניינים |
[עריכה] דרכו של מועאויה לח'ליפות
מועאויה, נצר לאחת המשפחות התקיפות בשבט קורייש- בני אומייה ואף קרוב משפחתו של הח'ליף עות'מאן בן עפאן, החל את דרכו לשלטון כאשר השתתף בכיבוש סוריה מן האימפריה הביזנטית בשנת 637 תחת פיקודו של אחיו יזיד אבן אבי סופיאן. לאחר השלמת הכיבוש מונה יזיד למושל סוריה על ידי הח'ליף עמר בן אל-ח'טאב, אך כאשר נפטר יזיד מגפת הדבר תפס מועאויה את מקומו כמושל סוריה. בין פעולותיו כמושל סוריה מועאויה חילק את סוריה לארבע נפות (ג'ונד): חמץ, דמשק, אורדון (ירדן) ופלסטין, מועאויה ריכז את רוב הערבים בסוריה בערי החוף על מנת להגן עליהם מפני התקפת נגד של האימפריה הביזנטית. פיזור הערבים על פני שטח נרחב סייע גם במניעת שפיכות הדמים והמלחמות הבלתי פוסקות שאפיינו את ההתיישבות הערבית בעיראק בה רוכזו הערבים בערים כופה ובצרה. בשנת 644, לאחר הרצחו של הח'ליף עמר בן אל-ח'טאב עלה לכס החליפות ח'ליף השלישי, עות'מאן בן עפאן. עות'מאן היה קרוב משפחתו של מועאויה ולכן עודד את התבססות שלטונו, בשנת 645 קיבל מועאויה את השלטון על צפון ארם נהריים (ג'זירה) וישב בו שבטים ערבים, שבטים אלו שרובם מזוהים כשבטי הקיס שיחקו תפקיד מכריע בגורמים שהיו מעורבים בנפילת שלטון בית אומיה.
כל תקופת כהונתו של מועאויה כמושל סוריה אופיינה בעצמאות יחסית, מיסים שנגבו בתחום שליטתו לא הועברו למכה ומדינה וצבאו התבסס על כוחות קבע ולא על שבטים בדואים שגויס אד הוק למערכה מסוימת כמו כוחות ערבים אחרים במזרח התיכון.
בשנת 656 נרצח עות'מן ותחתיו עלה הח'ליף עלי אבן אבי טאלב. למרות שעלי לא היה מעורב ישירות ברצח עות'מאן הוא לא עצר את הרוצחים ובראשם מאליכ אל אשתר ממנהיגי כופה. כראש משפחת בני אומיה הייתה מוטלת על מועאויה המשימה לנקום את מות עות'מאן, מועאויה סירב להכיר במעמדו של עלי כחליף וסירב לעזוב את תפקידו כמושל סוריה במצוות עלי. בתגובה על המרד יצא עלי לעיר כופה, שם אסף עשרת אלפים חיילים בכללם את אנשיו של מאליכ אל אשתר ובשנת 657 יצא בראש צבאו במעלה הפרת לכיוון סוריה. ליד העיר ציפין נערכו שני הצבאות במשך שלושה חודשים ללא קרב, בתום תקופת המתנה תקפו כוחותיו של עלי, אך חייליו של מועאיה הניפו על רומחיהם את דפי הקוראן על מנת לבייש את הכוחות התוקפים, התוקפים את אחיהם המוסלמים. ההתכחשות הצבאית נסתיימה בתוך זמן קצר ללא הכרעה והצדדים הלכו לבוררות: במהלך הבוררות נקבע על עלי לוותר על מנהיגות מוחלטת לשלטון יחיד העולם המוסלמי, בכך התחזק מעמדו של מועאויה. בעקבות החלטת עלי לויתור, פרש מסיעתו (שיעת עלי) פלג ח'וארג'.
המאבק הבא בין עלי למועאויה סבב סביב מצרים, עלי ביקש למנות כמושל מצרים את מאליכ אל אשתר נאמנו, בעוד מועאויה ביקש למנות את עמר אבן אל עאץ. גם במאבק זה ניצח מועאויה.
לאחר הרצחו של עלי בשנת 661 פלש מועאויה לעיראק וכבש אותה במהירות, אגב כך הפך מועאויה לח'ליף.
[עריכה] מועאויה כח'ליף
עם עלייתו לשלטון נאלץ להתמודד עם מציאות פוליטית קשה ביותר, השלטון באזור בכיבוש האסלמי סבל ביזור, חוסר יציבות ואי סדר. שבטים בדואיים שהיו חוד החנית במלחמות ההתפשטות של תקופת הנביא מחמד וארבעת הח'ליפים ישרי הדרך נטו שלא לקבל שלטון מרכזי וחלקם אף כפרו באסלם ושאפו לסגת בחזרה לתקופת הג'היליה. הקשר הדתי-רוחני שאיחד את החליפות בראשיתה התרופף בימי הח'ליף עות'מאן בעקבות מלחמת האזרחים שהתרחשה בימיו. היה על מעאויה למצוא בסיס חדש לליכוד הממלכה. הוא ניסה להפוך את התיאוקרטיה האסלאמית לאמפריה ערבית המונהגת על ידי שושלת ערבית שלטת שמוצאה משבט קורייש- שבט הנביא מחמד.
מעאויה , ורוב בני אומיה תפסו את האסלאם לא רק בתפיסה דתית, אלא גם כתפיסה מדינית. הם ראו באסלאם את הכוח שיביא לאיחוד הערבים, על כן כל מי שניצב על דרכם הפך לאויב האסלאם, לעומת זאת הישגי השלטון נחשבו בעיניהם כהצלחה לדת- שכן אי אפשר להפריד בין טובת האסלאם לטובת המדינה. מעאויה דאג ריכוז הממשל- הוא העביר את מרכזו לדמשק שבסוריה שנשארה מרכז רוחני ופוליטי עבור העולם הערבי דורות רבים אחריו.
בפרובינציות הכפופות לו, היה מעאויה מפעיל את סמכותו באמצעות מושלים ממונים. שני מושלים כפופים שהיו בולטים בתקופתו הם אלמג'ירה בן שעבה משבט תקיף, שמשל בעיראק וזיאד בן אביה גם הוא משבט תקיף שהחל את דרכו בבצרה, בזכות יכולותיו המנהיגותיות הפך עד מהרה למעין "קיסר שותף" למעאויה כשקיבל לידיו את השלטון בעיראק.
[עריכה] מנהל ואדמיניסטרציה
יותר משיצרה ח'ליפות בית אמיה מדינה ערבית חדשה, היא התבססה על מנגנוני הניהול של האמפריות הפרסית והביזנטית. המנגנון הישן על צוות אנשיו ושיטוטיו נשאר בשלמותו. למעאויה היו מספר הישגים בתחום זה: הדואר " אלבריד ואלחבאר"- נבנו לאורך ולרוחב כל האימפריה תחנות דואר שפעלו במהירות ודייקנות . בזכות הדואר, יכל הח'ליף לקבל ידיעות על הנעשה בנקודות המרוחקות ביותר של ממלכתו תוך ימים ספורים. ולמעשה היה זה שרות ריגול שסיפק אינפורמציה לממשל על הנעשה בפרובינציות.
[עריכה] הצבא
מועאויה התבסס בעיקר על הצבא הסורי הנאמן לו, ותחת פיקודו הפך את הצבא לצבא קבע יעיל חזק וממושמע. חידוש נוסף היה הצי המוסלמי- מעאויה ויורשיו חיקו את הביזנטים והקימו צי בטריפולי (שבלבנון), בעכו בצור ובאלכסנדריה. פיתוח הצי, אפשר את הניצחון הימי הראשון על הביזנטיים ב"מלחמת התרנים" (655) , כחלק ממלחמה בלתי פוסקת בין הערבים לביזנטיים.
בימי מועאויה הקיסרות הערבית התרחבה במידה רבה הן לתוככי אסיה המרכזית והן לכיוון האוקיינוס האטלנטי בצפון אפריקה. המאורע הצבאי הגדול ביותר בימי מלכותו של מעאויה הייתה התקפה ממושכת על קונסטנטינופול בשנים 674-680. במלחמות אלה הייתה תועלת כפולה למעאויה- הן רוממו את קרנו מבחינה דתית, והקנו לצבאו אימון, משמעת וניסיון. מסעות האואיף נגד ביזנץ הפכו למסורת בבית אומיה.
מועאויה לא שלט בערבים כעריץ, אלא כ"סיד"- הוא נהג לדון עם ראשי השבטים על צעדיו הפוליטים וקיים איתם התיעצויות סדירות. לעתים קרובות הוא קיבל משלחות מהפרובינציות. הוא היה מתון דעת , בעל שליטה עצמית. הוא הרחיב את שטחי הממלכה והשאיר ליורשיו אמפריה גדולה מאוד. הוא הביא תקופה של ביטחון פנימי וחיצוני בהביסו את ביזנץ. תקופתו הייתה לתקופת שגשוג ופריחה של האמפריה. ערב מותו הוא מינה בשיתוף והסכמה עם השורא (מועצת חכמי הדת) את בנו יזיד לשלטון אחריו, ובכך למעשה עשה צעד חסר תקדים והחל מסורת של מינוי משפחתי בח'ליפות.
