מוזיקה פסיכדלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מוזיקה פסיכדלית היא מוזיקה שמושפעת מחוויות פסיכדליות, כלומר, מהשפעת סמים פסיכואקטיביים (ובעיקר כמובן סמים פסיכדליים). המונח מתייחס למגוון סגנונות וסוגות מוזיקליים, אשר כוללים רוק פסיכדלי, פולק פסיכדלי, פופ פסיכדלי, מוזיקת נשמה פסיכדלית, אמביינט פסיכדלי, וטראנס פסיכדלי; כמו גם סגנונות אחרים של מוזיקה (למשל, תת-ז'אנר של הרוק הפסיכדלי, אסיד רוק). יש הטוענים שמוזיקה פסיכדלית יכולה להתקיים בכל סוגה - כולל אפילו מוזיקה קלאסית.

קיימת היסטוריה ארוכה לשימוש טקסי בסמים בליווי מוזיקה, למשל בטקסים של שמאנים בצפון אמריקה. ניצני המוזיקה הפסיכדלית המודרנית, מכל מקום, מצוים בתרבות ילדי הפרחים בארצות הברית (בעיקר קליפורניה) ובריטניה של המחצית השנייה של שנות ה-60 של המאה ה-20. בשנות ה-80 פותחו סוגים חדשים, אלקטרוניים, של מוזיקה פסיכדלית (אמביינט, טכנו).

השימוש בחומרים פסיכדליים רבים נתון במחלוקת-מצד אחד אומנים מוערכים רבים היו ידועים בשימוש בסמים שונים-(למשל: ג'ימי הנדריקס,ג'ימי מוריסון,ג'ניס ג'ופלין,לד זפלין,הביטלס(בחלק מתקופת קיומם),פינק פלויד ועוד. שחלקם ייחסו את היצירתיות שלהם,לפחות בחלקה, לחומרים אלו. אך מצד שני גורלם של רבים מאומנים אלה גרם לאומנים אחרים לנסות להתרחק מהמעגל ההרסני של השימוש בחומרים אלו. דוגמאות לתוצאות הרסניות של חומרים פסיכדליים ישנם בשפע-סיד בארט מנהיגה של פינק פלויד בתחילת דרכה הוא דוגמה אופיינית של אומן מוכשר-שלקה בנפשו בעקבות התמכרות לחומרים פסיכדלים.