מהומות 1919 במצרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

מהומות 1919 הן חלק מהמאבק של העם המצרי לעצמאות. המהומות נשאו אופי מהפכני, ועד היום הן נקראות בפי המצרים מהפכת (ת'ורה) 1919. אולם זוהי לא מהפכה במובן הקלאסי של המילה כי זו הייתה יותר תופעה פוליטית של התקוממות אזרחית כנגד השלטון הבריטי הכובש. בשונה ממהפכות אחרות כגון המהפכה הצרפתית, כאן לא היה שינוי סוציו אקונומי בחברה, מטרת הלאומנים הייתה פיתוח כלכלי, עידוד היוזמה הפרטית של המצרים והשתחררות מתלות כלכלית מלאה בבריטים. המנהיגות המהפכנית באה משכבת העילית בחברה, ולא מהמעמד הנמוך, או הבינוני. כמו כן ההישגים הפוליטיים היו מוגבלים, המצרים קבלו יותר עצמאות מהבריטים, אבל עדיין, לא עצמאות מלאה, היות שנמשכה הנוכחות הצבאית הבריטית במצרים לאחר 1922.

מפלגת אלופד מילאה תפקיד חשוב במהומות, בעזרת התעמולה הנרחבת שלה רעיונותיה הגיעו לכפרים הנידחים ביותר, והם שהשפיעו על העם המצרי. מפלגת אלופד עשתה זאת בהצלחה משום הארגון המסועף שלה, ואישיותו של מנהיגה סעד זע'לול.

התקוממות כזאת של כל העם, מלווה בפרצי אלימות, ותחת התעמולה של מפלגת אלופד, הינה תקדים, כיוון שעד לפרוץ המהומות העם המצרי ברובו היה סביל. כל פלאח מצרי חי לו בביתו, בשיגרת חייו, בעוני, ובמעין שקט ושלווה משלו. רחוק מהחיים הפוליטיים ומהמרידות הלאומיות ואפילו התרעם על כך שבשעת המלחמה הוא צריך לעזוב את שיגרת חייו ולהילחם.

	היום השני התחיל מאז שעות הבוקר המוקדמות בשביתה כללית, ובה השתתפו כל בתי הספר על דגליהם, והמונים רבים של אזרחים. מצרים קמה לתחייה בדמותה של ארץ חדשה המשכימה בהמוניה אל הכיכרות, למאבק, לאחר שכלאה את זעמה זמן רב... ההפגנה צעדה באון וחלפה על פני בתיהם של נציגי מדינות הזרות, מכריזה על מחאתה בשפות שונות"
-- בית בקהיר, עברית: סמי מיכאל, 1981, עמ' 268-267

קיימת מחלוקת באשר אם המהומות הן תוצאה של תוכנית מאורגנת מראש או התפרצות ספונטנית של האוכלוסייה, לרוב היסטוריונים גורסים שהארגונים והמפלגות המצריים נוצרו במהלך המהומות, והמנהיגים הם תוצר לוואי של המהומות. למרות שסעד זע'לול ומנהיגים אחרים יכלו לצפות את ההתלהמות, לא הייתה להם תוכנית מובנית לפרוץ המהומות וכדי לתת להן את הצורה האלימה והגורפת שהייתה להן.

תוכן עניינים 1 רקע 1.1 רקע כלכלי 1.2 רקע חברתי 1.3 רקע פוליטי 2 מפלגת אלופד 3 מהומות 1919 4 הערות שוליים 5 מקורות

[עריכה] רקע

לאחר מלחמת העולם הראשונה ונפילת האימפריה העות'מאנית נוצרו התנאים להתגבשות התנועות הלאומיות במצרים. התגבשות הלאומיות במצרים הובילה למהומות 1919 אשר נחרתו בתודעה המצרית המודרנית כמהפכה (אלת'ורה אלמצריה).

מהומות 1919 הקיפו את כל שכבות האוכלוסייה המצרית, מהפלאח המצרי בכפר הנידח, עד לתושבי הערים הגדולות, כולם השתתפו; סטודנטים ותלמידי בתי הספר, קופטים ומוסלמים, גברים ואף נשים, כולם למען שחרור מהכיבוש הבריטי ועצמאות מלאה למצרים. את המהומות הנהיגה מפלגת אלופד ובראשה סעד זע'לול, וייחודן הוא המיזוג בין אנרגיות הפלאח המצרי לבין האידאולוגיה הלאומית של מפלגת אלופד.

[עריכה] רקע כלכלי

1. השגשוג והתלות בבריטניה לפני מלחמת העולם הראשונה: הרפורמה המינהלית שהנהיגו הבריטים בחקלאות מאז שכבשו את מצרים בשנת 1882, הביאה שגשוג ללא תקדים ועושר למספר קטן של בעלי קרקעות. ( וטיקיוטיס ) ענף הכותנה במצרים היה הענף המרכזי עליו התבססה כלכלת מצרים. אולם הרווחה הייתה זמנית. עיבוד הכותנה תחת הפחד ממונופולין אמריקאי על השוק הביאה למצוקה בקרב המצרים, מחירי המזון האמירו והעוני היה בלתי נמנע, זה היה הרקע לעליית תנועות פוליטיות.
2. השפעת מלחמת העולם הראשונה על הכלכלה בשנותיה הראשונות של המלחמה: ענף הכותנה המצרי הפסיד יותר מעשרים מיליון לירות, לאחר הירידה במחירי הכותנה הייתה עלייה חדה במחירי הכותנה מ $38 לקנטר בשנת 1916 ל $90 לקנטר בשנת 1919.^[1] בעלי הקרקעות החלו להמיר את השטחים שנועדו לעיבוד החיטה לשטחי עיבוד כותנה, זו הייתה הסיבה לצניחה באספקת המזון ולעלייה במחירי מוצרי המזון.

   במקביל הייתה ספסרות בסחורות ובשירותים והנטל הכבד ביותר נפל על האיכרים, מעמד השכירים הנמוך והמובטלים. הממשלה ניסתה להתגבר על המחסור בחיטה ובדלק על ידי סבסוד מחיריהם. גביית מסי הקרקע על ידי הממשלה המצרית נדחו בנובמבר 1915, נערכו סידורים כך שהממשלה המצרית תרכוש כותנה בשוק החופשי בשם הממשלה הבריטית. ^[2] כלכלת מצרים סוגלה לדרישות המלחמה, האיכרים נדרשו לתת את יבוליהם ובהמותיהם לידי הצבא הבריטי, ובניינים הוחרמו לצורכי הצבא. בשל המלחמה, ענייני מנהל נשכחו, והחלה שחיתות במינהל. ^[2]

הייבוא היה מרכזי, למרות ההגבלות וצמצום הייבוא. ערך המטבע הוצהר על ידי הבנק הלאומי כחוקי למסחר, והתפתחה פעילות בנקאית להפקדת פיקדונות. המאזן החיובי נבנה על ידי מצרים בשנות המלחמה לאחר הפחתת הריבית על השקעות זרות. צבירת הריבית אפשרה למצרים לצמצם את חובותיה כלפי מדינות זרות. ^[1]

[עריכה] רקע חברתי

1. התנגדות מעמד העילית לכיבוש הבריטי: בריטניה ראתה במצרים גשר חיוני לאימפריה הבריטית, בייחוד לאחר המרד בהודו בשנת 1857. כאשר בריטניה כבשה את מצרים, מדיניות בריטניה התרכזה באבטחת קווי התחבורה של מצרים. את שלטון הבריטים במצרים מתאר צ'ארלס עיסאווי כך (תרגום מאנגלית): "הבריטים לא היו חבורה של תחבולנים ערמומיים, ולא צבא... עם שריונים מבריקים, אבל בעיקר אמיתיים ויעילים במינהל, סובלים מחוסר חזון והגבלות אשר תוקפות מהיסוד כל נסיון של אדם אחד לשלוט על השני ובשל התגובה שלהם הם גרמו לבזבוז משאבים, המשמעות של זה היא שכל שליטה זרה, אפילו אם היא יעילה, לא מהווה תחליף מתאים לשליטה עצמית".[1]

   הכיבוש הבריטי הגיע כגורם שסיפק הקלה זמנית לציבור, אך בעטיו דוכאו כל התנועות הפוליטיות. המדיניות הקולוניאלית הבריטית הייתה כשרונית, מנוסה וגמישה, שכללה ויתורים אבל גם דיכוי כדי לשמר את השליטה בידיה.

   דוגמה לכך, היא ההישענות של הממשל הבריטי על מינהל סורי במצרים. הניסיון הבריטי הזה בא בעקבות הניסיון הבריטי בהודו. בהודו, על מנת לשים מכשול בפני תנועות עממיות שהיוו איום לממשל הבריטי מונו אנשי מינהל הודים מהאריסטוקרטיה ההודית. אולם הניסיון נכשל. לכן במצרים הסורים הנוצרים שימשו בתפקידים מינהליים. אוכלוסייה סורית נוצרית מצאה את דרכה למצרים בשל דיכויים בסוריה על ידי העת'מאנים, וגם כתוצאה ממשבר המשי בסוריה.[1 (עמ' 15)]

   האוטוריטה הבריטית התבססה על האריסטוקרטיה המצרית והמינהל הסורי. האריסטוקרטיה המצרית הורכבה משני גורמים: בעלי הקרקעות המצרים שהתעשרו, וחברי המועצה שהוקמה בשנת 1883. בשל היות המינהל מורכבת ממינהלנים סורים, החלה להתפתח בקרב האינטליגנציה המצרית, שנשללו ממנה התפקידים הבכירים במינהל, התנגדות אנטי סורית ואנטי בריטית מלווה ברעיונות של לאומיות וליברליזם. [1]

2. פרוץ מלחמת העולם הראשונה והכרזת הפרוטקטוראט ב-5 באוגוסט 1914, יום לאחר שבריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה, הממשלה המצרית תחת לחץ בריטי, פרסמה הצהרה המצביעה על כך שבריטניה מתחייבת להגן על מצרים מפני אויבים, ובה נאסר על המצרים לכונן קשרים כלכליים ומסחריים עם המדינות האויבות לבריטניה וכן הוטל על המצרים להגיש כל עזרה אפשרית לבריטניה. [2]

   באותה עת, רוב המשכילים המצרים היו מוטרדים מענייני כלכלה מאשר ההשלכות הפוליטיות של הצהרה זו. ההצהרה גרמה להרחבת הפער בין הממשלה המצרית ללאומנים. ב-2 בנובמבר 1914 הוכרז במצרים משטר צבאי, בריטניה נשאה בנטל להגן על מצרים, והמצרים התחייבו שלא לסייע לאויבי בריטניה במלחמה. באשר לעתידה של מצרים, בשלב זה לא הועלו פתרונות לבעיות פוליטיות שעלולות להיווצר, כתוצאה מהנהגת המשטר הצבאי. [2]

   בפני הבריטים עמדו שתי אלטרנטיבות: האחת, לכלול את מצרים באימפריה הבריטית, השנייה לשחרר את מצרים ולהכריז על עצמאותה. הוחלט על פתרון אד הוק: הכרזת הפרוטקטוראט ב-19 בדצמבר 1914. זו הייתה הכרזה חד צדדית של בריטניה. תנאי הפרוטקטוראט השפילו את הלאומנים מצד אחד והיו מעורפלים ומפיחי תקווה באשר לעתידה של מצרים מצד שני. והתקווה באשר לעתידה של מצרים שניתנה כפיצוי על ההשפלות, לא תישכח במהרה.

3. תלאות המלחמה: במהלך מלחמת העולם הראשונה הבריטים נעשו יותר אגרסיביים במאמציהם לשלוט על כל מצרים. [3] עם עליית חשיבותה של מצרים כבסיס לפעולה במלחמה הבריטים הפנו יותר כוחות צבא למצרים דבר שהעיק על סבלות האוכלוסייה במצרים כתוצאה מהמלחמה.
   • הגיוס בכפייה גדוד עבודה מצרי וגדודי גמלים לתעבורה נוסדו כדי להקים מערכת של רכבות בסיני, לעזרת הבריטים במלחמה. האחראית על סיפוק העובדים הייתה ממשלת מצרים. הגיוס היה בתחילה על בסיס התנדבותי, אך בשל הדרישה הגוברת לכח אדם הוא הפך לגיוס בכפייה. תוצאה משמעותית של נסיבות אלו היא שינוי בתפיסת עולמו של הפלאח המצרי. הפלאח המצרי נמלא רוגז על הבריטים כי הנה באים ולוקחים אותו בכוח מעל אדמתו מביתו ומשפחתו לשרת כפועל אצל צבא הלוחם למען מלך זר וארץ זרה, נגד הסלטאן העת'מאני הנתפס בעיניו כח'ליף האסלאם. [4] שיטת הגיוס היתה: כל אזור נקרא "מרכז" ובו מספר "עמדות" שגייסו "מתנדבים" ישירות מעל ה"עמדה" היה "מאמור" ובראש צוות ה"מאמור" עמד "מדיר".2
   • המחסור במזון המלחמה הביאה עימה עלייה במחירים של מוצרי המזון הבסיסיים, בגלל שתי סיבות עיקריות: האחת המרת השטחים שנועדו לעיבוד חיטה לשטחים לעיבוד כותנה, שהביאה למחסור במוצרי מזון בסיסיים. הסיבה השנייה היא התגברות הדרישות הצבאיות למוצרי מזון. המצרים חשו שהם עוברים מלחמה שלא קשורה ישירות אליהם. החלה מגמה של האשמת הבריטים במצב במהלך מלחמת העולם הראשונה הבריטים הפכו ליותר אגרסיביים במאמציהם לשלוט על כל הארץ, בגלל המלחמה הייתה אינפלציה וסבל לרוב האוכלוסייה, כתוצאה מכך העמיקה העוינות בין הבריטים לבין המצרים כאשר כל צד ננעל בעמדה בלתי מתפשרת.3
   • מפיקי התועלת ממצב המלחמה ששכנעו את המצרים להאמין שהבריטים אחראים לכל הסבל והשחיתות בעוד שבהכרזת הפרוטקטוראט הבריטים לא לקחו את האחריות על המינהל במצרים. [2]

[עריכה] רקע פוליטי

1. הלאומיות בזמן הכיבוש הבריטי במצרים החלה לקום עילית לאומנית בזמן הכיבוש הבריטי. בתי הספר הצרפתיים שפוזרו בכל רחבי מצרים פעלו בעקיפין להגברת השפעתם של רעיונות ליברליים. העילית הלאומנית במצרים הייתה מוגבלת בהגבלות חמורות. מנהיגיה לא יכלו לתפוס את המדיניות הבריטית שהותוותה בהתאם לאינטרסים הבריטים האמפריאליים. הלאומיות המצרית ראתה בבריטים, באריסטוקרטיה המצרית ובאינטליגנציה הסורית אויב פוטנציאלי.1 התפיסה החדשה של הלאומנים התבססה על האמונה, שעצמאות מצרים צריכה להיווצר ממאמציו של העם המצרי במקום משכנוע הכוחות הזרים בצידקתה של הדרישה המצרית. במהלך מלחמת העולם הראשונה, התרבות הפוליטית של מצרים נבנתה מתוך תגובה לשני גורמים, האחד כאשר נוצר מומנטום חדש לאקטיביזם, המאבק הלאומי חודש והתחזק. הגורם השני הוא הפגיעות החומריות כתוצאה מהמלחמה, שפגעו באוכלוסייה המצרית. 3 הפוליטיקה הפכה לכלי בידם של המצרים להגשים את שאיפותיהם. אי האהדה למעמד הפרוטקטוראט וההגבלות על הפעילות הפוליטית תחת המשטר הצבאי, הלהיבו את דעת הציבור המצרי שהייתה קיימת במצרים.
2. עלייתו של סעד זע'לול מנהיג אלופד אלמצרי סעד זע'לול היה בן של פלאח, ומשפטן שיצא לו שם כבעל יכולת מינהלית והתנהגות ישרה. בשנת 1906 הוא נשא לאשה את בתו של ראש הממשלה הפרו- בריטי וכך נכנס אל החוג השליט. באותה שנה הוא נתמנה לשר חינוך ואחר כך היה שר המשפטים עד שנת 1913.הוא היה אהוד על הנציב קרומר, שכינה אותו "השליט העתידי של מצרים"1, אחרי כן הוא הפך מנהיג האופוזיציה לממשלה המצרית הפרו- בריטית.4 והביע התנגדות להוספת כוח שלטון לח'דיב. במסגרת תפקידו הוא דאג לקידום החינוך.

   ב-13 בנובמבר 1918 סעד זע'לול הקיש על דלת בית הנציבות הבריטית, הוא נבחר על ידי נכבדים יחד עם עוד שלושה אישים מצרים להביע את ההשפלות שמצרים סובלת בגלל מעמד הפרוטקטוראט. [6] סעד זע'לול בשיחתו עם הנציב וינגיט, דיבר ללא כל היסוס על עצמאות מלאה למצרים. המצרים פרשו את הכרזת הבריטים על הפרוטקטוראט כסידור זמני העתיד להשתנות לאחר המלחמה בהסכם בין מצרים ובריטניה.

3. הלאומיות הטריטוריאלית בתקופה שאחרי המלחמה עלתה הלאומיות הטריטוריאלית המצרית, שלושה גורמים השפיעו עליה: הגורם הראשון הוא הרקע האידאולוגי של התנועה שהנהיגה את המהפכה- אלופד. מייסדי אלופד דגלו בלאומיות טריטוריאלית ע"פ רעיונותיו של אחמד לטפי אלסיד. הגורם השני העיקרי הוא תוצאות מלחמת העולם הראשונה ותבוסת האימפריה העת'מאנית שגרמה למצרים בלית ברירה לפתח תפיסות לאומיות טריטוריאלית, השונה מרעיונות הלאומיות הפאן ערביות, והפאן אסלאמיות שהופיעו בשטחיה של האימפריה העת'מאנית לפני מלחמת העולם הראשונה. 3. התפיסות של שלטון העם והזכות להגדרה עצמית שנפוצו לאחר מלחמת העולם הראשונה. במסגרת זו השפיעו המהפכה ברוסיה בשנת 1917, בשל האופי המהפכני שיש ברעיונות הסוציאליזם שלה1, והצהרת 14 הנק' של וילסון,7 שנטעה תקווה לעצמאות הלאומים השונים בעולם שלאחר המלחמה.
4. הממשלה המצרית צירוף המשטר הצבאי ומעמד הפרוטקטוראט נתן בידי השלטונות הצבאיים הבריטים את כל סמכויות החקיקה והביצוע במצרים, תפקיד ממשלת מצרים היה לאפשר לבריטים לשלוט ולעשות את המוטל עליהם במלחמה.4 לאחר המלחמה, ראש הממשלה היה רשדי פאשא, והוא היה יריבו של סעד זע'לול. אולם בעוד מפלגת אלופד ובראשה סעד זע'לול רוכשת לעצמה יותר תומכים, ממשלת מצרים ירדה ממעמדה, עד להתפטרות ראש הממשלה.

[עריכה] מפלגת אלופד

לקראת סוף המלחמה מפלגת אלופד הייתה מזוהה עם התנועה הלאומית במצרים ונשאה את דגל הלאומיות. בעטיה של המלחמה, החלו גילויים פוליטיים של חוסר שביעות רצון. התנועה הידועה מכולן הייתה קבוצת הצעירים נאדי אלמדארס אלעליא (מועדון בתי הספר התיכוניים) שהייתה הגרעין לפעילות פוליטית. מקבוצה זו הורכב חלק הארי של אלופד אלמצרי. 1 נוספו עליהם האפנדים- מעמד שהחל להתעניין בפוליטיקה ותחת השפעתו של סעד זע'לול ואלופד, יכלו לפעול בצורה מאורגנת יותר, ובאמצעיים מודרניים יותר. שלושת הזרמים הלאומנים המסורתיים חברו יחדיו: האריסטוקרטיה- הם כבר לא היו מרוצים משיתוף הפעולה עם בריטניה, הם ראו באפנדים כלי שאפשר לנצל להרחבת זכויותיהם. הלאומנים המודרניים מחזב אלאמה- פעלו לשינוי הדרגתי בסטטוס קוו תוך השגת פשרות, אבל הפרוטקטוראט לא אפשר זאת. הלאומנים הקיצוניים- הם כבר הכריזו שהפרוטקטוראט משעבד את מצרים.1

ביום 13 בנובמבר 1918, נוסדה המשלחת; אלופד אלמצרי ובראשה סעד זע'לול. הם דרשו מהנציב העליון וינגיט שתינתן להם רשות לצאת לוועידת השלום בפאריס כדי לייצג את העם המצרי בדרישתו לעצמאות. הנציב העליון וינגיט המליץ לממשלתו שתינתן למצרים הרשות להשמיע את טענותיהם בלונדון, אבל הקבינט לא אשר זאת. שר החוץ של ממשלת הוד מלכותו הודיע ששום תועלת לא תצמח מזה. 1 סירוב הבריטים לדרישות הלאומנים המצרים גרם להפיכתם של המסגדים באלאזהאר וסיידה זינב בקהיר למקומות בהם נשמעו נאומי מהפכה חוצבי להבות.8

1. דרישות סעד זע'לול נימוקי סעד זע'לול בדרישתו לעצמאות: ראשית כל לכל אומות העולם יש את הזכות לחופש פוליטי, שנית למצרים הייתה מעין עצמאות מאז ימי מחמד עלי, וכן מצבה הגאוגרפי של מצרים, ההיסטוריה הקדומה שלה והשגשוג הנוכחי בה הם הסימנים המעידים שהגיע הזמן לעצמאותה. סעד זע'לול וחברי אלופד רצו בממשלה קונסטיטוציונית ובשמירת האינטרסים של הזרים במצרים. זע'לול הבטיח לשמור על הקפיטולציות והסכים לשליטה זרה על החוב הציבורי של מצרים. הוא היה מוכן להבטיח את הניטראליות של תעלת סואץ ושמצרים תהיה תחת פיקוח והגנה של חבר הלאומים.

2. תגובות לפגישה והשלכותיה רשדי פאשא, ראש הממשלה, החל לחשוש למעמדו. הבריטים דחו את בקשתו לצאת לוועידת השלום בראש משלחת, וסעד זע'לול התעלם ממנו. הוא חפש אפשרות לבריחה.6 הוא מצא אותה במזכר של היועץ הכלכלי הבריטי, ברוניאט.

במזכר הציע היועץ הכלכלי שלטון משותף בריטי-מצרי, שבו יהיה סנאט משותף שיאשר את החלטות בית המחוקקים המצרי הכפוף לו. 6 רשדי פאשא היה מאוכזב מאוד מהמזכר, הוא פרסם את המזכר בציבור המצרי ואז החלה להגיע המולת זעם מכל שכבות האוכלוסייה, רשדי פאשא הציע את התפטרותו.

3. חוסר המעש של הבריטים הצבא הבריטי במצרים המשיך בשלו, כאילו המלחמה עדיין נמשכת. נמשכו הדרישות לכח אדם ולאספקה, וההגבלות על חופש האזרח היו עדיין בתוקפן. בסוף המלחמה היו הודעות מעורפלות על נוכחות מחתרתית באלכסנדריה ופורט סעיד, והיה קיים חשש שהממשלה המצרית תאמץ דוקטרינה מהפכנית. לכן כדי למנוע מצב של אי סדר, המשטר הצבאי היה חייב להימשך, העם המצרי לא יכול היה להבין זאת, הוא לא הבדיל בין הפסקת אש לשלום אמיתי. 6

ועידת השלום בפאריס החלה, ובמצרים השם סעד זע'לול הפך שגור בפי כל. הסלטאן אחמד פואד ויועציו היו איטיים מכדי להבין את האיום על מעמדם. הייתה מפלגה אחת ותוכנית אחת. סעד זע'לול הוציא מנשר, שדרש עצמאות מלאה למצרים תחת אחריות אירופה. כאשר רשדי פאשא התפטר סעד זע'לול היה נחוש בדעתו ששום מצרי אחר לא ימלא את מקומו, ותכנן לערוך ביקור בארמון הסלטאן, לאיים על הסלטאן ולהכניע אותו.6 הסלטאן, אחמד פואד, שמונה על ידי הבריטים בקיץ 1917, לא יכול היה לעשות דבר אלא לעמוד מנגד כאשר אי שביעות הרצון מסביבו גוברת.

הבריטים לא יכלו לעבור על כך בשקט וגנרל ואטסון, מפקד צבאי בקהיר זימן אליו ביום 7 במרץ 1919, את המצרים והזהירם שיפסיקו ממסע התעמולה. סעד זע'לול התעלם מכך, הוא לא הפר שום חוק, הוא לא זמם נגד שום רשות, הוא לא רצה לפגוע בבריטים. ביום 14 בינואר 1919, כמה מאות תומכי אלופד התכנסו בארמון חמאוד אלבאסיל. סעד זע'לול נאם וניתח את יחסי מצרים עם "האורחים הזרים", הכנס החשוב דווח בעיתונות בצורה מוחצנת, וזה לא במקרה.9

ביום 8 במרץ 1919 הוא ועוד שלושה מחברי אלופד הוגלו למלטה. 56

[עריכה] מהומות 1919

מהומות 1919 פרצו באופן ספונטני, לפי חלק מההיסטוריונים. התעמולה, הארגונים, והמנהיגים התגבשו במהלך המהומות. ההתפרצות של האוכלוסייה הייתה בלתי מתואמת. את המהומות התחילו סטודנטים מבית הספר למשפטים, אחר כך הצטרפו אליהם פקידי ממשל, אחר כך בעלי מקצועות אחרים ולבסוף המהומות הקיפו את כל האוכלוסייה.1 המנהיג הבולט של המהומות היה סעד זע'לול, והוא זכור עד היום כגיבור לאומי בהיסטוריה המצרית המודרנית. הלהיטות שלו להגנת העצמאות המצרית הביאו את ההמונים להשתתף ולתמוך במסע התעמולה הלאומי ולשלב אקטיביזם לוחמני כנגד הכיבוש הבריטי. 3 1. השלב הראשון ביום הראשון לאחר הגליית סעד זע'לול, היו ידיעות סותרות על כך בשל צנזורה בריטית. רק חברי אלופד ידעו על כך. ביום לאחר מכן כבר שמעו על כך הסטודנטים מבית הספר למשפטים, והם החלו בשביתה.הם ארגנו תהלוכה שתעבור בבית אלאמה- משכנו של סעד, כדי להשיג אישור מחברי אלופד לפעולתם. הם פגשו שם בעבד אלעזיז פהמי, חבר המשלחת שבקש שלא יתחילו באלימות ויתנו לחברי אלופד לעשות את העבודה בצורה רגועה. הם נסוגו לאחור אך לפתע מישהו קרא "יחי סעד", "תחי העצמאות".1 התהלוכה נתקלה בדיכוי בריטי חמור, אבל המהומה גברה. ביום 10 במרץ 1919, השביתה כללה את כל ציבור הסטודנטים.ביום שאחרי הצטרפו לשביתה בעלי מוניות, חשמליות ואוטובוסים. העסקים במשרדי הממשלה ובאולמות המשפט בקהיר הושבתו. בוצעו מעצרים והיה שימוש באש מצד הרשויות הצבאיות. כולם שבתו פקידי ממשל, עו"ד ואזרחים, פועלים ופלאחים. ביום 16 במרץ 1919 אפילו נשים הצטרפו להפגנות. משאיות ניזוקו ונותקו קווי טלפון, בערי הפרובינציה, שהצטרפו להפגנות מאמצע מרץ, הוקמו מועצות אוטונומיות וקהיר נותקה מהאזורים הכפריים. הפלאחים באזורים הכפריים תרמו להרס ולרציחות.6 הדרך הראשית תחנות רכבת וגשרים נהרסו, מחסני אספקה צבאיים נשרפו, ואירופאים נרצחו בדם קר.

השלב הראשון של המהומות התאפיין בהפגנות ופעולות טרור שנעשו על ידי סטודנטים שהתארגנו תוך כדי מאבק ללג'נת אלטלבאת אלתנפיד'יה. הם השתייכו לנאדי אלמדארס אלעליא והשקפתם ייצגה את פירושם של הצעירים לשאלה המצרית. חסן יאסין, מנהיג הארגון, משך אליו צעירים נוספים והם הרכיבו את היחידה הצבאית של מפלגת אלופד. אנשי היחידה הצבאית היו המארגנים הבכירים של הפעולות בשלב הראשון.1

2. השלב השני גנרל אלנבי מונה במקום סר רג'ינלד וינגיט, והוא ניסה לגרום לפילוג בקרב ההנהגה הלאומית המצרית. הוא שחרר את סעד זע'לול וחבריו שהוגלו למלטה. בשל הצהרת הלורד קרזון שר החוץ בממשלת בריטניה, שבעיקרה הייתה הצהרה על המשך השליטה הבריטית על מצרים, החלה שביתת עובדי הממשלה ביום 2 באפריל 1919, והיא נמשכה שלושה ימים. ביום 7 באפריל, כל משרדי הממשלה ננטשו כאות לשמחה על שחרור המנהיגים הלאומיים מהגלות. אלופד – המשלחת הורשתה לצאת לפריז. הפלאחים המצרים תרמו מתקציבם הדל למסע אלופד – המשלחת לאירופה.5 כשאלופד – המשלחת עשתה את דרכה לפריז, מספר השביתות הוכפל להגברת הלחץ בתוך מצרים. הוקמה משטרה לאומית שתפקידה היה לשמור על סדר ולהוציא לפועל את הוראות הוועדה המרכזית (אללג'נה אלמרכזיה).5 יש לציין, כי מלבד הוועדה המרכזית (אללג'נה אלמרכזיה), היו גם ועדות מנהליות, שהחלו את פעולתן כמחליפות לוועדות שסיימו את פעולתן בשל מעצרי החברים.5 הוועדה המיוחדת נכנסה למשא ומתן עם ממשלת רשדי פאשא כדי להביא להסכמתה על שביתה למען הכרה במנדט של המשלחת לפריז, מטרתה השנייה הייתה חיסול מעמד הפרוטקטוראט, ומטרתה השלישית החלפת הממשל הבריטי למצרי. השביתות נמשכו מספר שבועות. הגנרל אלנבי פיטר את כל השובתים מקרב פקידי הממשל, ואיים בהוצאה להורג של המסיתים לשביתה, שביתת הפקידים הממשלתיים נשברה והם חזרו לעבודה. עתה סטודנטים ואנשי מקצוע נשאו בתפקיד הנהגת המהומות. בשל ההצהרה שסיימה את שביתת פקידי הממשל, וחיזקה את מעמד הפרוטקטוראט, ראש הממשלה, רשדי פאשא התנגד, והתפטר.1

המשלחת – אלופד בפריז: לחברי המשלחת נודע, שהנשיא וילסון הכיר במעמד הפרוטקטוראט הבריטי במצרים. פעולות המשלחת בפריז התבססו על גיוס תמיכה בקרב דעת הקהל באירופה, באמצעות עיתונים, מגזינים וחוגים פוליטיים. ביום 28 באפריל 1919, התקיים דיון בוועידה על השאלה המצרית. טיעונם של המצרים: "אם השתתפות במלחמה זהו תנאי מחייב המעניק לגיטימציה לאומות להרים את קולן בוועידה – זה נכון גם למצרים". אבל למצרים נכונה אכזבה. גם דוקטרינות וילסון, וגם התעמולה נגד הבריטים, לא יכלו להביא להחלטת הוועידה על חיסול הפרוטקטוראט במצרים.1 אכזבה זו היא סוף השלב השני, במהומות. מעתה זירת הפעילות עברה לקהיר.

השלב השלישי אלופד – המשלחת גדלה והתרחבה והפכה למפלגה. מטרה הייתה לא רק לייצג את העם המצרי, אלא גם להנהיג אותם. הרכב אלופד – המפלגה השתנה מיד לאחר היווצרותה ומעולם לא היה קבוע, זאת בשל המעצרים והמחלוקות שנתגלעו בין חברי אלופד וסעד זע'לול לגבי אופן המאבק בבריטים. 5 מחמד סעיד נעשה ראש ממשלת מצרים והרכיב ממשלה. בינתיים הורכבה ועדה בריטית לחקר נסיבות המהומות שנקראה ועדת מילנר. הלאומנים המצרים הטילו עליה חרם, בבואה למצרים. במצרים מחמוד סלימאן ואבראהים סעיד מהנהגת הוועדה המרכזית השייכת למפלגת אלופד, שהוקמה לצורך ארגון המהומות, התבקשו לעזוב את מצרים, וכן הושעה מזכיר הוועדה, עבד אלרחמן פהמי. 1 חבריה המושעים של המועצה המחוקקת המצרית, מחו ואליהם הצטרפו המועצות בפרובינציות שהוקמו במהלך המהומות. משהתחדשו ההפגנות ראש הממשלה החדש מחמד סעיד התפטר. ושום ממשלה לא יכלה לפעול. בתגובה לבקשת הוועדה המרכזית של מפלגת אלופד שהופנתה למצרים: "למלא אחר המחויבות למדינה", הוטל חרם כללי על ועדת מילנר. החרם על ועדת מילנר נמשך עד עזיבת המשלחת לבריטניה במרץ 1920. שלב זה של המהומות התאפיין בהשתתפות של כל מגזרי האוכלוסייה המצרית. הכמרים הקופטים, והנשים המוסלמיות הפכו לסמל של המהומות. 1

אחרי חזרת ועדת מילנר לבריטניה, גישה בריטית חדשה החלה להתהוות. בבריטניה החלה הכרה בכך שעתיד מצרים צריך לכלול משא ומתן עם מפלגת אלופד. בתחילה מפלגת אלופד ובראשה סעד זע'לול סירבו להתחיל במשא ומתן, כל עוד לא ניתנה הצהרה על הבטחת עצמאות מצרים. ועדת מילנר הגיע שוב למצרים ונועדה עם מנהיגים שאינם ממפלגת אלופד. ביניהם היה ראש הממשלה המצרי עדלי יקן. מפלגת אלופד לא ראתה כי השיחות יהיו מועילות, ועדלי יקן ראש הממשלה לא יכול היה לשאת תחת כתפו את כל האחריות. באותו זמן מפלגת אלופד שינתה את גישתה לשיחות, וסעד זע'לול הביע מוכנות למשא ומתן. השיחות החלו ביום 7 ביוני 1920.1 דבריו של סעד זע'לול בפני הוועדה: "אנו לא מוכנים בכלל להסכים לכך שהמעמד שלכם יהיה במצרים, ושיהפוך למעמד חוקי, כי זה נוגד את העצמאות בתכליתה, ולא באנו לפה אלא כדי לדון בעצמאות. אנחנו לא מסכימים שלבריטניה יהיה פיקוח עלינו מבחינת כוח צבאי בארצנו. אנו באנו לפה כדי להפסיק את זה".10 דבריו משקפים את עמדתו הנחרצת ודרישתו לעצמאות. ביום 28 בפברואר 1922, ניתנה הצהרת העצמאות של מצרים, שכללה חיסול מעמד הפרוטקטוראט.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ^{1.0 1.1} Badrrawi, Malak, Political Violence in Egypt 1910-1925 (Surrey, 2000).
2. ^ ^{2.0 2.1} Berque, Jacques, Egypt Imperialism @ Revolution(London, 1972).

[עריכה] מקורות

• אלבשרי, טארק, סעד זע'לול יפאוצ' אלאסתעמאר (אלאהראם,1977).
• וטיקיוטיס, פ.ג., תולדותיה של מצרים ממחמד עלי עד סאדאת, (פרינסטון, 1991).