לב המאפליה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לב הַמַּאְפֵּלְיָה (או: לב החשיכה, באנגלית: Heart of Darkness), נובלה מאת ג'וזף קונרד. היא הופיעה לפני פרסומה ב-1902 ב-Blackwood's Magazine ב-1899 והפכה לסיפור המפורסם ביותר של קונרד.
ב"לב המאפליה" בולטים הקצב האיטי, ריבוי התיאורים והאווירה החשוכה והדחוסה. ברובד הראשוני, החיצוני, זהו סיפור המתנגד לאימפריאליזם של המאה ה-19, וברובד הסמלי, הפנימי, זהו סיפור החוקר את מעמקיו הנפשיים של האדם.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
בכתיבת הנובלה השתמש קונרד בנסיונו האישי על נהר הקונגו. שמונה שנים לפני שכתב את הסיפור, הוא שירת כקפטן של אנית קיטור על הקונגו. הוא התפטר מתפקידו לאחר שהיה עד לזוועות רבות במסעו הבודד.
[עריכה] סיפור המסגרת
הנובלה בנויה כסיפור בתוך סיפור. סיפור המסגרת מתרחש על המפרשית "נלי" העוגנת על שפך נהר התמזה וממתינה לשפל. על המפרשית אנו פוגשים את צ'רלי מרלו, המספר המרכזי של הסיפור, שמספר לקבוצת האנשים שאיתו על מסע שערך כמה שנים קודם לכן על נהר בג'ונגל (סביר להניח שמדובר בנהר הקונגו, למרות שהשם המפורש לא מצוין ברומן אף לא פעם אחת) בחיפושיו אחר אחד קורץ, שניתק את הקשר עם החברה ששלחה אותו ובחר להישאר במעבי הג'ונגל. סיפור המסגרת נותן רקע לסיפור, בונה אווירה ומציג את הנפשות הפועלות (במקרה הזה מציג את מרלו כימאי נצחי בעל אישיות מיוחדת ושונה).
[עריכה] העלילה המרכזית
העלילה הפנימית, סיפורו של מרלו, מורכבת ממסעו בנהר אל תוך מרכז הג'ונגל, על מנת לפגוש את קורץ ולחקור את מעשיו, והיתקלויות ואירועים שהוא עובר במהלך מסעו. בסופו של המסע הוא פוגש בקורץ, בן תרבות שהשתגע ואיבד כל רסן והפך למנהיג על כפר שלם של קניבלים הסרים למרותו. לאחר שקורץ מת, פוגש מרלו בארוסתו של קורץ ומספר כי המילה האחרונה שביטא אהובה הייתה שמה, בעוד שמילותיו האחרונות של קורץ היו המילים הידועות "הזוועה! הזוועה!".
[עריכה] מוטיבים מרכזיים
הנובלה "בלב המאפליה" היא סמלית ביותר. סיפורו של מרלו על מסעו בג'ונגל עד לפגישתו עם קורץ מכיל מספר מוטיבים מרכזיים המרכיבים את משמעות הסיפור:
אווירה אבסורדית - מסעו של מרלו למעבי הג'ונגל נראה אבסורדי, גרוטסקי, מצחיק ומפחיד כאחד. הוא מחליף רב חובל שנהרג בקרב על תרנגולות, הוא נתקל בספינה צרפתית היורה ללא הרף אל צמחיית הג'ונגל ללא סיבה ברורה, פוגש במעבי הג'ונגל במנהל חשבונות מהודר, העסוק בספרי החשבונות מבלי לשים כלל לב לסביבתו או לאיש הגוסס בקרבתו, ועוד היתקלויות דומות היוצרות עולם אבסורדי. מרלו עצמו מודיע למאזיניו: "נדמה לי שאני משתדל לספר לכם חלום..".
הג'ונגל - הג'ונגל הוא הרקע לעלילת הסיפור. הג'ונגל בתיאורו של מרלו הוא מסתורי, חסר צורה ומפחיד. בפרק הראשון מגיע מרלו לתחנה החיצונית בג'ונגל והיא הסמל המובהק ביותר למהות הג'ונגל. לכאורה זוהי חורשה אפופה צל ושקט, ולמעשה היא מלאה אנשים שחורים הגוססים אט אט, עירוב של חיים ומוות האופייני לתיאוריו של קונרד את הג'ונגל.
מוטיב החשיכה ו"תרבות" מול "פראיות" - המוטיב "מאפליה" (darkness) מהכותרת חוזר לאורך הסיפור. הוא מסמל את הלא נודע, את הקונספט של "חשיכת הפראיות" כנגד "נאורות הציוויליזציה", ואת ה"חושך המוסרי" של חלק מהדמויות. אולם הדיכוטומיה בין תרבות לפראות אינו כה ברור. המספר הראשון מציין בתחילת הסיפור שלונדון, העיר הגדולה והמאוכלסת בעולם, ושבה קונרד כתב והתפרסם, הייתה בעצמה חלק "חשוך" של העולם בימי הרומאים, בדיוק כפי שקונגו היום. נוסף על כך, דווקא אותו בן-תרבות קורץ אשר "כל אירופה תרמה לעיצובו" הופך להיות פרא חסר-מעצורים לחלוטין, ואילו הפראים מגלים איפוק שמרלו אינו מצליח להבין. האימפריאליזם והג'ונגל הפך את בן-התרבות לפרא והפראים מתגלים לעתים כבני תרבות.
ה"ריסון" (restraint) - להבנתו של קונרד הריסון הוא ה"כבוד הפרימיטיבי" של האדם כנגד האינסטינקטים הבסיסיים שלו. לבן התרבות מעצורים הנכפים עליו בצורה מלאכותית, על ידי החברה ("השוטר והאיטליז") ואילו לפרא ישנה יכולת פנימית לרסן את עצמו. קורץ, הסמל לתרבות ולנאורות, מגיע לג'ונגל כשהוא נושא רעיונות נשגבים, אך המציאות של הג'ונגל, שבה אין משענות הקיימות בארצות תרבותיות, לוכדת אותו במעגל של הרס-עצמי וחייו הופכים אבסורדיים ומטורפים. בני-התרבות היחידים שמצליחים לעמוד בפני טירופו של הג'ונגל הם מרלו והליצן שהוא פוגש עם קורץ- הראשון בזכות הדבקות ביעילות, העבודה שמסיחה את דעתו מהג'ונגל, והאחרון בזכות טיפשותו ופשטותו.
"הזוועה" - מילותיו האחרונות של קורץ למרלו לפני מותו היו "הזוועה! הזוועה!", מילים המביעות את מהות קיומו של קורץ, ואת האפילה העמוקה שבקיום האנושי.
המבנה העל-מיתי – הירידה למעמקים, החשיכה הגוברת והרגשת המיצר שבמסעו של מרלו מתקשרים ל"תופת" של דנטה מתוך "הקומדיה האלוהית". כמו דנטה ווירגיליוס גם מרלו מעמיק חדור אל תוך התופת. בסיפורו הוא מכנה את החדירה לג'ונגל כפסיעה אל התחום הקודר של התופת , ואת המנהלים כ"שדים רכרוכיים". קורץ מתקשר ללוציפר ב"תופת" של דנטה- שטן הבולע אנשים חיים.
הסרט "אפוקליפסה עכשיו" (1979) בבימויו של פרנסיס פורד קופולה נעשה על פי הנובלה של קונרד.
