יצחק שמי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יצחק שָמי (4 באוגוסט 1888 - מרץ 1949), סופר עברי, מראשוני הסופרים העבריים החדשים שפעלו בארץ ישראל בימי טרום המדינה. יצירתו, הייחודית לתקופתה, עסקה בדמויות והתרחשויות המושרשים בהווי יהדות המזרח ובני ערב. שמי פרסם מספר סיפורים קצרים ואת הנובלה "נקמת האבות", וכן כתב מספר שירים ומאמרים.

תוכן עניינים 1 חייו 2 סיפוריו הקצרים 3 "נקמת האבות" 4 מקומו של שמי בקאנון הספרות העברית 5 כתביו 5.1 סיפורים קצרים 5.2 ספרים 5.3 אוספים של סיפוריו אשר יצאו לאור לאחר מותו 6 טריוויה 7 לקריאה נוספת 8 קישורים חיצוניים 9 הערות שוליים

[עריכה] חייו

שמי נולד כיצחק סָרְוִי בחברון ב-תרמ"ח, הבכור מבין שלושה ילדים. אביו, אליהו, היה סוחר משי שעבר לחברון מדמשק ב-1885, והיה ידוע בשם "אש-שמי" (הדמשקאי), שהיה מקור השם הספרותי שהבן יצחק אימץ לעצמו ושלימים הפך לשמו הרשמי.^[1] אמו, רבקה קסטל, הייתה חברונית ממשפחה ספרדית מסורתית.

ילדותו הייתה מושרשת בתרבות הערבית של אביו ושל העיר חברון. הוא לבש בגדים בסגנון המקומי, דיבר עם אביו ערבית (עם אמו דיבר לאדינו), ודרך עסקי הטקסטיל של אביו נחשף למשפחות חקלאים מאזור הר חברון, שמאוחר יותר הופיעו כדמויות בכתביו.

משפחתו הייתה שומרת מצוות, וכנער נשלח ללמוד בישיבת שדי-חמד בראשות הרב חיים חזקיהו מדיני, אך שמי התמרד כנגד החינוך הדתי ונתבקש לעזוב.^[2] ב-1905, כשהיה בן 17, עזב את חברון ביחד עם חברו דוד אבישר ונרשם לבית המדרש למורים הגרמני 'עזרה' בירושלים. את לימודיו סיים ב-1907. בעת שגר בירושלים החל להתלבש בסגנון מערבי ולהתערות בתרבות המעורבת של העיר. באותה תקופה גם הכיר את יצחק בן צבי וש"י עגנון, ודרכם נחשף לציונות. שמי היה מבין הסופרים הספרדים הבודדים של תקופה זו שהיו פעילים בחוגים אלו. הוא המשיך להיות פעיל במפעל הציוני במשך חייו, וב-1927 נתבקש על ידי דוד בן-גוריון לעזור לגייס עובדים מבין ערביי ארץ ישראל להצטרף כחברים להסתדרות.

בעת לימודיו התידד שמי עם סופרים צעירים אחרים, ביניהם יהודה בורלא, שכמו שמי אף הוא היה יליד הארץ, בוגר בית הספר 'עזרה', ופעיל ציוני. חבריו של שמי תמכו בו ועודדו אותו לכתוב. בין אלה שהעריכו את כשרונו היו גם סופרי העלייה השנייה, בפרט אשר ברש, שלאחר מותו של שמי כינס את כתביו והוציאם לאור, ויעקב פיכמן, לימים עורך הביטאון "מאזניים".

לאחר לימודיו בירושלים החל שמי ללמד, תחילה לתקופה קצרה בגדרה ועקרון ולאחר מכן בדמשק, שם עבד כמורה לעברית. באותה תקופה שמע על החלטתם של דוד בן-גוריון ויצחק בן צבי ללמוד משפטים בקושטא ורצה אף הוא להצטרף אליהם, אך מחוסר אמצעים נמנע ממנו לחבור אליהם. במקום זאת עקר לבולגריה, שם חיפשו מורים לעברית. מטרתו הייתה לחסוך עד שיוכל אף הוא להרשם ללמוד משפטים.

בבולגריה פגש את פנינה גינגולד, חלוצה מרוסיה שעלתה ארצה אך נשלחה לעבוד כמורה בבולגריה. השניים נישאו ורצו לחזור ארצה, אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלצו להישאר בבולגריה עד שביתת הנשק. ב-1918, בעודם בבולגריה, נולד להם בן יחיד, ידידיה. בתום המלחמה עברו לחברון, שם עדיין גר אביו של שמי, שעתה כבר היה כבן תשעים וסבל מעיוורון. בחברון עבד שמי בו-זמנית גם בבית ספר יהודי וגם בבית ספר ערבי כמורה לערבית, ספרות, והיסטוריה. אשתו עבדה כמורה בבית הספר "המזרחי" לבנות שבעיר.

בנוסף לעיסוקו כמורה, שמי שרת כמזכיר הקהילה היהודית בחברון. בתוקף תפקידו זה עזר שמי להגן על הקהילה היהודית במשך חגיגות נבי מוסא בשנת 1920 (שבעקבותם פרצו מאורעות תר"פ). בקרב הקהילה הערבית בעיר נפוצו שמועות כוזבות אותה שנה שיהודים התנכלו למשלחת החברונית כשזו הגיעה לירושלים טרם עלייתם לקבר הנביא. ערביי חברון ביקשו לצאת לירושלים לעזור לחברי משלחתם, אך הממשל הבריטי סירב ובמקום זאת נתן להם לארגן הפגנה המונית בחוצות חברון. שמי ואחרים הפצירו בממונה הבריטי שלא יסגור את התושבים היהודים בבתיהם בעת ההפגנה, ושיארגן נוכחות צבאית כדי לשמור על השקט. הממונה נענה לבקשתם, ולמרות שאלפי ערבים חמושים באלות וחרבות התגודדו סביב הגטו היהודי בבוקר יום ההפגנה, נוכחותם של חיילים הודים שהוזמנו מבעוד מועד מנעה שפיכות דמים באותו יום.^[3] שנים לאחר מכן, שמי ביסס את עלילת ספרו "נקמת האבות" בתהלוכות אותו החג ששנים קודם איים על יישובו.

באותה תקופה הייתה המשפחה שרויה במצוקה כספית, ואשתו פנינה לקתה במחלת לב. קשיים אלו הפילו את רוחו של שמי, דבר שהשפיע על יכולתו לכתוב. החרדה לגבי כלכלתו המשיכה לפקוד את שמי במשך חייו, והיא הייתה במידה רבה אחראית לתפוקתו הספרותית הדלה, בנוסף למחלת האמפזימה שממנה סבל בשנותיו המאוחרות ושהגבילה אף היא את יכולתו.

אשתו פנינה נפטרה ב-13 בנובמבר 1925. לימים נישא בשנית לשרה קליש, שהכיר עוד בהיותו בדמשק לאחר שסיים את לימודיו בירושלים. שרה קליש הייתה אחות במקצועה, וכשחודש הקשר עם שמי היא שהתה בארצות הברית ומשם חזרה ארצה. בהשפעתה עבר שמי מחברון לטבריה ב-1928, כשנה לפני מאורעות תרפ"ט. אף שכבר עזב שמי את חברון כשפרצו המאורעות, ניכר ממכתבים שכתב לחבריו שהאסון השפיע עליו באופן קשה.

ב-1931 עבר לחיפה, שם עבד כמורה כפי שעשה גם קודם לכן בטבריה. למרות שעזב את חברון, המשיך להתגעגע לעיר מולדתו. במכתב שכתב לחברו דוד אבישר ב-1932, הביע כמיהה לכתוב ספר ארוך שיגולל את ההיסטוריה העשירה שלה.^[4]

בנוסף לסיפורים שפרסם, שמי כתב גם שירה ומאמרים, כולל מסות על ספרות ובימה ערבית ועל יהודי דמשק.

הוא נפטר בחיפה במרץ 1949.^[5]

[עריכה] סיפוריו הקצרים

ערך מורחב – סיפורי יצחק שמי

למרות ששמי — מראשוני הסופרים העבריים החדשים — פרסם באופן מצומצם ביותר, ולרוב רק סיפורים קצרים, הוא עדיין נחשב בחוגים מסוימים כאחד "מחשובי הסופרים מקרב העדה הספרדית בארץ ישראל."^[6] בנוסף לנובלה אחת שיצאה לאור ב-1928, לזכותו רק שישה סיפורים קצרים, אותם פרסם בבטאונים ספרותיים שונים, ושקובצו יחדיו בספר "סיפורי יצחק שמי" שיצא לאור לאחר מותו.

אף שסיפוריו הקצרים עסקו בנושאים שונים, לעלילתם הייתה מתכונת דומה: כפי שמדגיש הפרופסור לספרות עברית חנן חבר במאמרו על שמי, כולם נכרכו סביב דמות מרכזית שנתקלה במשבר שלא יכלה להתמודד איתו. במקום להתגבר, הדמות הייתה מתפרקת ומתמוססת בפני מצוקתה במשך העלילה. מצד אחד, המשבר הטראגי אליו נקלעה הדמות בסיפור נתן לה פן אנושי שעורר עליה את רחמיו של הקורא. אבל מצד שני, אי-היכולת של הדמות לעמוד מול מצוקתה העידה על כך שלדמות עצמה הייתה יד במצבה הקשה, לא רק לנסיבות שגרמו למצוקה מלכתחילה, ובכך הסיפור ביקר אותה. מאחר שהדמויות בסיפוריו של שמי היו כולם ערבים ויהודים מזרחים, קהילות שמצאו את עצמן בשולי החברה של ארץ ישראל בעקבות העלייה הראשונה והשנייה, יש שרואים בסיפוריו ביקורת מעודנת על קהילות אלה על שסירבו להתמודד עם המציאות החדשה שהביאו איתם העולים החדשים. המסר הזה משקף את הסתירה שליוותה את שמי במשך חייו - מצד אחד העריך מאוד וכיבד את התרבות הערבית והמזרחית שבה גדל ואף נשבה בקסמיה, אך מצד שני הבין את מגבלותיה וחסרונותיה ועל כך ביקר אותה. באותה מידה, תיאר שמי את דמויותיו באופן אוהד ומבין, אך לא חסך מלהראות בחסרונותיהם.

תכונה נוספת המשותפת לסיפוריו הקצרים של שמי היא שבכולם המשבר אליו נקלעת הדמות מערער את תדמיתה העצמית, עובדה שמוסיפה פן פסיכולוגי לסיפוריו. בחלק מהסיפורים, הדמות מגיבה לעלבון שהיא סופגת בייאוש, דיכאון, ורחמים עצמיים. כדוגמה, בסוף סיפורו הראשון של שמי, "העקרה," מסתגרת פלור בחדרה, מתוך הכרה שמקומה במשק הבית רק ילך וידעך במשך הזמן, וכל שביכולתה לעשות הוא לחלום על חיבוק מאמה המנוחה, היצור היחידי שאהב אותה בלי תנאי. בסוף הסיפור "בין חולות הישימון" מביט מנצור בלב שבור על סוסתו האהובה שנגנבה ממנו תחת אפו ושדוהרת לה לתוך האופק, מנוע מלעשות דבר שמא יגרע הדבר מגדולתה של סוסתו. בסיפור "הבריחה" מופקד הזקן חכם בכור על ידי קרובו היחידי בבית אבות בתנאים מחפירים, ולמרות שהוא אוזר אומץ ומצליח להימלט מבית האבות, לאחר שהוא טועם מהחופש הוא תופס שאין לו בעצם לאן ללכת, והסיפור נגמר כשהוא יושב בדרך, מבולבל, מתוסכל, ובדמעות.

בסיפורים אחרים בחר שמי לתת לדמות להגיב להשפלתה בזעם הרסני שלא שיפר את מצבה ואף החמיר אותו. למשל, בסיפור "אב ובנותיו" תיאר שמי איך החכם צבי חוזר לביתו בדמשק לאחר שנעדר ממנו לשבע שנים ועד כמה הוא מתקשה להתרגל לשינוי שחל בקרב בני משפחתו. כשהוא מגלה שבתו הבכורה הפכה לרקדנית במועדון לילה, הוא קופץ על הבמה, נושך ומכה אותה, עד שהקהל הנדהם שועט עליו ודוחף אותו לתוך גרם מדרגות שממנו הוא נופל. בסיפור "ג'ומעה אלאהבל," תיאר שמי איך גיבור הסיפור ג'ומעה, רפה שכל ערבי, מתלהם מלגלוגם של ילדי הכפר, ובהתקף אמוק הוא קורע את בגדיו מעליו, שורט ומכה את עצמו, ורק התערבותם של תושבי הכפר שמשכיבים אותו ארצה להרגיעו מצילה אותו. למרות שאחד הדברים המאפיינים את כתיבתו של שמי הוא ההתמקדות בחייהם של עדות מסוימות, סיפוריו הטיבו לבטא דווקא את התכונה האוניברסלית של הקושי שכמעט כל אדם ימצא כשהוא נדרש לעכל או להבליג כנגד עלבון צורם.

[עריכה] "נקמת האבות"

ערך מורחב – נקמת האבות

יצירתו הנודעת ביותר של שמי היא ספרו הבודד "נקמת האבות" שפורסם ב-1928 תחת התת-כותרת "סיפור מחיי הערבים." גרשון שקד, שכתב מבוא לגרסה של "נקמת האבות" שיצאה לאור ב-1975, תיאר את הנובלה הזו כאחת מהיצירות החשובות ביותר בספרות העברית.^[7] הסיפור, ששמי בחר לספר דרך דמות של מספר ערבי, מתאר את חייהם של ערבים מוסלמים מתקופת היישוב באופן נאמן ויוצא מן הכלל בספרות העברית דאז, ורווי בפרטים שרק אדם שגדל מתוך תרבות זו יכול היה לספק.

[עריכה] מקומו של שמי בקאנון הספרות העברית

יצחק שמי נבדל מסופרים אחרים של היישוב העברי בעיקר בזכות הדמויות עליהן כתב ובדרך שבה כתב עליהן. סיפוריו התמקדו בערבים ויהודים בני עדות המזרח, דמויות שהופיעו רק באופן שולי בספרות העברית דאז. העובדה שהספרות העברית נטתה להתעלם מתרבויות אלו כבר צויינה בזמנו על ידי יוסף אליהו שלוש בספרו "פרשת חיי" שפורסם לראשונה ב-1931. שלוש, שדגל בשיפור היחסים בין שכניה הערבים והיהודים של ארץ ישראל, ביקר את המנהיגות הציונית בארץ על כך שהיא התעלמה מעצם קיומם של ערביי ארץ ישראל. כדוגמה טען שלוש שבכל הספרות הציונית אין אפילו ספר אחד שמתאר את חייהם באופן מציאותי או מכיל מידע מהימן על מצבם.^[8] אמנם היו מספר סופרים עבריים בתקופה זו שכתבו על דמויות אלה באותה תקופה, בפרט יהודה בורלא ומשה סמילנסקי, אך הם כתבו על קהילות אלו בתור משקיפים חיצוניים. להבדיל, שמי כתב על ערבים ועל קהילות יהודים בעולם הערבי מתוך הכרה פנימית של התרבות הערבית, ולכן בניגוד לקביעתו של שלוש יצירותיו של שמי היוו תאור אותנטי של קהילות אלו ושל התרבות הערבית בפרט. מבקרת הספרות גילה רמרז-ראוך תארה את כתיבתו של שמי כלא פחות מאשר ספרות ערבית שנכתבה בעברית, וחנן חבר סיכם את שמי בהערה "לצד המזרחיות, יחד עם זאת, חזרה וצוינה מעורבותו העמוקה בחיי הערבים. הדברים הגיעו עד כדי כך שגרשון שקד הגדיר את כתיבתו ככתיבה של 'סופר יהודי-ערבי שכתב עברית.' הקריאה בסיפוריו מזמנת לקורא חוויה לא שגרתית ואולי אף יחידה במינה בספרות העברית."^[9]

חלק מחוויה מיוחדת זו נובעת מיכולתו של שמי לאבחן ולתאר את הגינונים של התרבות המזרחית הזו, ולתת לקורא מטעמה. במיוחד ניכר בכתיבתו הסגנון האתנוגרפי, ששילב עובדות מחיי האוכלוסיות עליהן כתב בסיפוריו. דוגמה טובה היא סיפורו "ג'ומעה אלאהבל", שם מתאר שמי תוך כדי הסיפור את חלוקת האדמות בין משפחות החקלאים שבפאתי חברון, את הדרך שבה נהגו האיכרים ליישב סכסוכים ביניהם, ואת הקנס המקובל עבור כבשה שנבחרה מראש כתשלום, אך בינתיים נטרפה (פי ארבעה ערך הכבשה ושכרו של השופט). בנוסף, שמי אימץ סגנון איטי ועצל שמשקף את האווירה של המקומות עליהן כתב. גם השפה שבה השתמש הוסיפה אותנטיות לכתביו. חנן חבר תיאר בראיון את שפתו כ"נסיון לחיקוי חלקי של הדיבור הערבי... הוא יצר איזו גרסה מעורבת של לשון עברית של הספרות העברית החדשה, מודרנית, עם הידהוד ערבי, וזה יוצר סוג של ערבוב שהוא מאוד מאוד מיוחד."

במידה רבה, תכונות אלו קבעו את מקומו בקאנון הספרות העברית. לאור העובדה שסיפוריו עסקו בתרבות שנתפסה כאקזוטית לרוב הקוראים העברים בזמנו , מה גם הכמות המצומצמת של יצירותיו, בהתחלה נטו רבים להתעלם או להמעיט מערכן של יצירותיו. המבקר יעקב רבינוביץ סיכם זאת עם קביעתו ש"בסיפוריו מחיי ישראל נשאר שמי סופר דל-ערך" (מסלולי ספרות, 1971, 60). אחרים מצאו דופי דווקא בסגנון כתיבתו המכוון של שמי. כדוגמה, הסופרת והמבקרת חמוטל בר יוסף ציינה ש"תמימותו וסגנונו הדשן של שמי אינם עוברים לפעמים את השלב הבלתי מפותח של כתיבה בסרית. די בכך לפסול אותו בעיני קורא אינטלקטואלי, מנוסה, בן זמננו." (הארץ,8 במאי 1964).

בנוסף, בתקופה שלפני קום המדינה התפתחה הספרות העברית לכיוון של מוטיבים אוניברסליים. התפתחות זו הקשתה עוד יותר על סופר כמו שמי שהתעקש לכתוב מנקודת מבט כל כך ספציפית. חנן חבר טוען כי אחד הדברים שפגעו במעמדו של שמי בפרט הייתה ביקורתו של יוסף חיים ברנר, שליגלג על אלו שכתבו "מחיי-היהודים בלודז', מחיי בני גליציה, מחיי הקראים, מחיי הספרדים, מחיי ארץ-ישראל, מחיי בני פתח-תקוה… ולא דבר פנימי, גילוי החיים הפנימיים והמהות שלהם בתוך יחסי וגוני זמן ידוע וסביבה ידועה." ברנר ידע על שמי ואף נפגש איתו, ולכן יש שמפרשים את ההתיחסות לסיפורים מ"חיי הספרדים" במשפט זה לרמז ברור לשני סיפוריו הראשונים של שמי שיצאו לאור תחת הכותרת "מחיי הספרדים." שמי סירב לקבל את הביקורת הזו והמשיך בדרכו, ואף בחר להוסיף לספרו "נקמת האבות" שיצא לאור כמה שנים אחרי שברנר נרצח את התת-כותרת הפרובקטיבית "סיפור מחיי הערבים."

עם זאת, במשך הזמן עלה ערכו של שמי כסופר. כמה מסיפוריו הקצרים נכללו באוספי ספרות למיניהם, וחלקם אף שולבו בתוכניות הלימוד של בתי ספר בישראל, לרוב כדוגמה למתכונת הקלאסית של ז'אנר הסיפור הקצר. פה ושם גם הופיעו אזכורים לכתביו של שמי בספרות עברית מודרנית, כמו השיר "משל בדואי על סוסה ונמשל על אורוות המוח" של המשורר רוני סומק (המופיע בספר "המתופף של המהפכה", 2001) המובסס על סיפורו של שמי "בין חולות הישימון".

ההערכה המאוחרת ליצירותיו של שמי בעיקר נבעה מכך שהן היו מבין הבודדות שנתנו קול לקהילות מסוימות שלא יוצגו בספרות העברית של לפני קום המדינה, ולערביי ארץ ישראל בפרט. הסופר א. ב. יהושע, ששנים לאחר מכן זכה לשבחים רבים על שבספרו "המאהב" יצר אף הוא דמות ערבית אותנטית בתור אחד ממספרי העלילה, הכיר בתרומתו המוקדמת של שמי וכתב עליו ש"הוא ידע איך לחדור, בהזדהות עמוקה ועין חדה, לנשמתם של הערבים ולרשום את סיפורם בלי רומנטיקה מזויפת."^[10] המבקר גרשון שקד שיבח אותו על שהוא "חדר למעמקי המנטאליות הערבית וגילה בה פנים חדשות."^[11] למרות ביקורת חיובית זו על שמי, יש גם שסוברים שהדמויות הערביות שיצר היו פשטניות. מבקרת הספרות גילה רמרז-ראוך, שציינה אף היא את יכולתו של שמי להבין ולהזדהות עם ההווי הערבי של זמנו, ביקרה אותו על כך שהדמויות הערביות שיצר הן במידה מסוימת סטריאוטיפיות, ומגלמות את הערבי כ"פרא אציל" הנאמן לשבטו ואדמתו.^[12]

מבקרים ערבים ופלסטינים במיוחד נמשכו ליצירותיו של שמי. ב-2005 הכירה בו האגודה האקדמית הפלסטינית כאחד מ"הסופרים הפלסטינים" החשובים של המאה העשרים. מצד אחד, זכה שמי להערכה על הדרך שבה התייחס לדמויות ערביות בסיפוריו. המבקר והסופר אנטון שמאס הילל את שמי על גב כריכת תרגום סיפוריו של שמי לאנגלית משנת 2000 שהוא הסופר העברי היחידי בכל הספרות העברית המודרנית שיצר דמויות ונופים פלסטינים. אחרים, כמו המבקר עיסא בולעטא, ראו בכתיבתו של שמי זכר לתקופה של דו-קיום בין יהודים וערבים שמלפני קום המדינה. ביצירותיו אכן ניתן למצוא דוגמאות של יחסים טובים בין יהודים וערבים, כגון התאור של השיחה הלבבית שמתפתחת בין חכם צבי לשכנו המוסלמי ברכבת בתחילת הסיפור "אב ובנותיו." עם זאת, אין לשכוח שלשמי היו רגשות מעורבים לגבי התרבות הערבית, דבר שניכר גם בסיפוריו. דוגמה לכך ניתן לראות ממכתבים שכתב, כמו אחד ששלח ליעקב פיכמן ב-1937, בו כתב "יש בלבי הסוסים ביחס אליהם. ישנם רגעים שאני חושב שתקופה זו של הרת זעם וזועה בינינו ובין שכנינו (החמר לקוח מחיי הערבים) אולי לא היה מן הראוי להתענין בהם ובחייהם. ואולם השיבותי אל לבי האמנות היא למעלה מן הכל. ודי לחכימא." בין אם סיפוריו הם עדות לדו-קיום מוצלח או לא, הם בהחלט מציירים תמונה ייחודית של אוכלוסייה מסוימת מתקופת היישוב שאין כמותה בספרות העברית.

[עריכה] כתביו

[עריכה] סיפורים קצרים

• העקרה (פורסם ב"העומר" תרס"ז)
• כופר נפש (פורסם ב"העומר" תרס"ז)
• הבריחה (נכתב תר"ע, פורסם ב"העברי החדש" תרע"ב)
• בין חולות הישימון (פורסם ב"מולדת" תרע"ג)
• אב ובנותיו (פורסם ב"התקופה" תרפ"ג)
• ג'ומעה אלאהבל (פורסם ב"מאזנים" תרצ"ז)

[עריכה] ספרים

• נקמת האבות (בהוצאת "מצפה" תרפ"ח)

[עריכה] אוספים של סיפוריו אשר יצאו לאור לאחר מותו

• סיפורי יצחק שמי (1951), אוסף סיפוריו, כולל את "נקמת האבות" ערך וכתב פתח דבר אשר ברש (בהוצאת "ניומן"). מהדורה שנייה של הספר יצאה לאור ב-1971.
• שישה סיפורים (1983), שכלל את כל הסיפורים הקצרים שפרסם (בהוצאת "תרמיל")
• Hebron Stories (תרגום לאנגלית, 2000), שבנוסף לסיפורים הקצרים כלל גם תרגום של הנובלה "נקמת האבות" (בהוצאת "Labyrinthos")
• Nouvelles d'Hébron (תרגום לצרפתית, 2006) כל סיפוריו, כולל את "נקמת האבות" (בהוצאת "Labor et Fides")

[עריכה] טריוויה

לאחר מותו, החליטה עיריית ירושלים להנציח את שמו של יצחק שמי וקראה לרחוב בשכונת נווה שאנן על שמו.

[עריכה] לקריאה נוספת

• יצחק מלכו, "המספר יצחק בן אליהו שמי", נקודות חן: מהעולם הספרדי בדורות האחרונים, חוברת מס' 3־4, תשי"ח.
• גרשון שקד, מבוא לנקמת האבות של יצחק שמי הוצאת יחדיו (בשיתוף עם אגודת הסופרים), תל אביב, 1975.
• צפירה עוגן, "יצחק שמי – האיש ויצירתו", ביקורת ופרשנות, חוברת 21, טבת, תשמ"ו.
• גילה רמרז-ראוך, "יצחק שמי", The Arab in Israeli Literature, בלומינגטון אינדיאנה, 1989.
• סלים תמרי, Ishaq al-Shami and the Predicament of the Jew in Palestine בבטאון Jersualem Quarterly, אוגוסט, 2004.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• יצחק שמי בלקסיקון הספרות העברית החדשה
• בן ציון יהושע, יצחק שמי - סופר ערבי שכתב עברית?
• חנן חבר, יצחק שמי: אתניות כקונפליקט בלתי-פתור
• שיחה עם פרופסור חנן חבר על יצחק שמי בארכיב הרדיו של הר הצופים (קובץ אודיו)
• סיפורו של שמי הבריחה, מ"סיפורי רדיו", פרויקט של מכון סמארט ורדיו הר הצופים (קובץ אודיו)
• פרושים שונים על הכוונה בספר "נקמת האבות":
  • משה רום וזאב ח' ארליך, אורי אילן - מסר נוסף בפתקים, "הארץ"
  • יוסף צרניק (בשם עיזבונו הספרותי של יצחק שמי) תגובה למאמר, "הארץ"
  • דוד שליט, על מה ולמה הנקם - תגובה למאמרם של רום וארליך, "הארץ"

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ למידע נוסף על אביו של שמי, אליהו סרוי, ראו פרק זה שנכתב על ידי דוד שמיר מתוך "ספר חברון" בעריכתו של עודד אבישר.
2. ^ למרות ששמי הפסיק את לימודיו הדתיים וניהל חיים חילוניים, חוקר הספרות בן ציון יהושע מציין במאמרו ששמי שאב ביטויים ומושגים רבים מספרות קודש בכתביו.
3. ^ תאור זה מבוסס על הפרק "ישוב שלא פסק" מתוך "ספר חברון" בעריכתו של עודד אבישר.
4. ^ ציטוט מהמכתב מופיע במאמר של צפירה עוגן משנת 1986.
5. ^ מקורות שונים חלוקים לגבי יום מותו. במבוא לספר "סיפורי יצחק שמי" אשר ברש כותב ששמי נפטר ביום ב' באדר תש"ט. צפירה עוגן במאמרה נותנת את התאריך ל' בשבט תש"ט. בלקסיקון הספרות העברית של גצל קרסל התאריך הוא ח' באדר תש"ט.
6. ^ הציטוט מופיע במאמר הוראת הסיפור העקרה מאת י' שמי באמצעות דפי למידה והפעלה מאת צביה מאיר ויהודית רוזנברג.
7. ^ ראו את המבוא שכתב שקד לגרסת הספר "נקמת האבות" שיצאה לאור ב-1975, וגם את ספרו באנגלית של שקד Modern Hebrew Fiction משנת 2000.
8. ^ ההערה מופיעה באחרית הדבר של הספר, שם כותב שלוש: "ועוד דבר חשוב אחד, במשך שנות עבודת בנייננו בשכנות עם זה, מה אנו יודעים על חיי העם הערבי לכל זרמיו, כוחותיו ושבטיו, מנהגיו ונימוסיו, על מצבו הכלכלי, התרבותי ועוד? בכל הספרות הציונית אין אף ספר אחד שיספר באופן נכון בתיאור אמיתי את חיי העם הזה ובמספרים נכונים על מצבו בכל המובנים, ספר שירוכז בו כל החומר החשוב בשאלה חשובה זו ביישובנו, ספר שיהיה אור לעיני אלה שמתעניינים בה, ספר שהיה בו צורך מזמן ושיש בו עכשיו, אחרי המאורעות והספר הלבן, עוד יותר צורך אקטואלי ממדרגה ראשונה, בזמן שרבים מגששים באפלה בבואם באמת לחפש פתרון בשאלה ערבית זו..."
9. ^ הציטוט מופיע במאמרו של חבר "יצחק שמי: אתניות כקונפליקט בלתי-פתור" שיצא לאור בבטאון "תרביץ" ב-2004.
10. ^ תרגום של הערות שכתב יהושע על גב הספר "Hebron Stories" שיצא לאור בשנת 2000.
11. ^ הציטוט מופיע במבוא של שקד לספר "נקמת האבות" משנת 1975.
12. ^ הערות אלו מופיעות בהקדמה לספרה של רמרז-ראוך מ-1989 על דמות הערבי בספרות הישראלית.