יהדות פרו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהדות פרו היא אחת מהקהילות היהודיות בדרום אמריקה המתקיימת במקום בו נמצאת כיום פרו.
אין רישום מדויק מתי הגיעו יהודים לפרו, אך נראה כי היה זה זמן קצר לאחר כיבוש הספרדים במדינה זו. כבר במאות ה-16 ו17 היו בפרו יהודים שהסתירו את דתם בערים לימה וקאיאו. בשנת 1569 הוקם בית הדין הראשון של האינקוויזיציה בדרום אמריקה (אחריו קם עוד בית דין אחד בקולומביה בשנת 1618). בשנת 1636 התגלה "הקשר הגדול" - התגלו יהודים בתוך מושבת הסוחרים הפורטוגלית בלימה ו-161 יהודים נאסרו בבית הכלא.
בשנת 1813 קיבלו היהודים בפרו את ביטול האינקוויזיציה אך זו חודשה כבר בשנת 1815, שנתיים לאחר ביטולה. האינקוויזיציה בפרו בוטלה סופית בשנת 1822 עם קבלת העצמאות שלה מספרד.
בשנת 1869 הוקם המוסד היהודי הראשון בפרו, "אגודת גמילות החסדים היהודית" (Sociedad de Beneficencia Israelita "1870").[1]
בשנות השמונים של המאה ה-19 הגיעו לפרו צעירים יהודים ממרוקו, שהגיעו תחילה לברזיל. הם התיישבו בעיקר בעיר איקיטוס שבאזורים הטרופיים של צפון מזרח המדינה ועסקו בייצוא עץ הגומי.
לפני ובזמן מלחמת העולם השנייה היו גלי הגירה גדולים ממזרח אירופה, האימפריה העות'מאנית וצפון אפריקה לדרום אמריקה. בין גלי ההגירה עברו חלק מהיהודים לפרו.
בתחילת המאה ה-20 הגיעו למדינה יהודים ספרדים מטורקיה ויהודים אשכנזים מפולין, רומניה ורוסיה. בשנת 1917, עם סוף מלחמת העולם הראשונה, היו בפרו כ-300 יהודים, רובם בלימה ואיקיטוס. בשנות השלושים הגיעו מהגרים יהודים מגרמניה שנמלטו מפני אימת הנאצים. בין השנים 1946 ל1964 היה בפרו משטר צבאי שלא הקל עם התושבים היהודים. באותה תקופה רובם המכריע של היהודים שהיו מפוזרים בפרובינציות שונות התאספו בעיר הבירה לימה. באמצע שנות החמישים היו כ-4000 יהודים במדינה.
הגירה מסיבית לישראל החלה לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967 כמו מכל שאר קהילות דרום אמריקה. בשנת 1988 מנתה הקהילה כ-3,500 יהודים כאשר לא הייתה כמעט הגירה לתוכה של פרו במשך שנים רבות ורק הגירה מחוצה לה.
כיום יש בפרו כ-2,800 יהודים, בעיקר בלימה ואיקיטוס. היהודים באיקיטוס הם צאצאים של מהגרים יהודים ממרוקו ונשים אינדיאניות מקומיות. חלק מאותם צאצאים עברו תהליכי גיור בסוף המאה ה-20 ויצרו קהילה יהודית חדשה. הגירה משמעותית אמורה להתרחש בשנת 2006, כאשר יעלו ארצה רוב בני הקהילה היהודית של איקיטוס. בני הקהילה מיועדים לעבור להתגורר בעיר רמלה.
[עריכה] בני משה
בנוסף לקהילות האשכנזית והספרדית והקהילה של איקיטוס קיימת קהילה של מתגיירים אינדיאנים בני אינקה ללא שורשים יהודיים. מנהיגם הוא סגונדו ויינואבה, בן של איכרים אינדיאנים, אשר התעניינותו בתנ"ך הובילה אותו להתגייר בשנות השישים. הוא שינה את שמו לזרובבל צדקיה והקים סביבו קבוצה של מאות תומכים אשר ניהלו אורח חיים יהודי. בשנת 1985 הקבוצה, שכינתה את עצמה "בני משה", יצרה קשר עם הרב מנחם מנדל שניאורסון ולאחר זמן קצר הגיעו לפרו רבנים מישראל אשר התרשמו מההקפדה של בני הקהילה על מצוות התורה ומנחישותם להתגייר. "בני משה" עברו תהליך של גיור אורתודוקסי ורובם עלו לישראל החל משנות התשעים והתיישבו ביישובים יהודיים דתיים אלון מורה וכפר תפוח שבשומרון. מנהיג הקהילה ויינואבה/צדקיה מתגורר בכפר תפוח.
אותה קבוצה של אינדיאנים, אשר התגיירו וכינו את עצמם כ"בני משה", התחילו לנהל אורך חיים יהודי לאחר שמנהיגם סגונדו וויינואבה עבד עם יהודי בשם יוסף גולשטיין שברח בשנות השלושים מארץ ישראל שהייתה נתונה תחת המנדט הבריטי. הסיבה לבריחתו הייתה העובדה שהוא תיפקד באותה תקופה כלוחם בפלמ"ח עד כדי כך שהוא הפך למבוקש מצד המשטר הבריטי. יוסף גולשטיין הגיע לפרו ושם ניהל מסחר של בדים עם האינדיאנים המקומיים וביניהם היה אותו סגונדו ויינואבאה שהתעניינותו ביהדות התעוררה בהשפעתו של יוסף גולשטיין שבנוסף למסחר היה משוחח עם לקוחותיו האינדיאנים[דרוש מקור].
