חוב ציבורי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוב ציבורי הוא כלל החובות של המגזר הציבורי הכולל את הממשלה המרכזית ואת הממשלות האזוריות (רשויות אוטונומיות, עיריות, רשויות מקומיות ועוד). חוב ציבורי נוצר לעתים רבות ממכירה של אגרות חוב או מקבלת הלוואות וכיוצא בזה.
חוב ציבורי אינו אסון אם המגזר הציבורי מקצה נכון את הלוואותיו. לעתים, הלוואה שנלקחת על ידי דור מסוים, מהווה נטל כבד על הדורות הבאים שייצטרכו להחזירה. כאשר למדינה חוב ציבורי גבוה יש לרוב פגיעה בשירותים שהיא נותנת כיוון שחלקם של החזרי החוב (החוב והריבית) בתקציב גבוה. את גודל החוב הציבורי לא נהוג למדוד בכסף בגלל אינפלציה ובעיקר בגלל שחוב ציבורי של 100 מיליארד דולר הוא עצום ביחס לכלכלה קטנה כמו של טג'יקיסטן ואפסי ביחס לכלכלה בהרבה יותר גדולה כדוגמת איראן. לכן חוב ציבורי נהוג לבטא כאחוז מן התוצר מקומי גולמי (תמ"ג), כלומר מהו שיעורו של החוב מכלל התוצר המקומי של אותה כלכלה.
בישראל החוב הציבורי גבוה מאוד ועומד על כ-80% התמ"ג (בשנת 2007). גם חלקם של החזרי החוב בתקציב המדינה הוא גבוה מאוד (כ-30%). ממוצע החוב הציבורי במדינות ה OECD עומד על כ-60%.
מדינות רבות שלוו כסף- כגון ישראל ורוסיה, משתדלות להחזיר את חובן בזמן. זאת כדי שאותם מקורות ימשיכו לתת להן הלוואות חדשות כשהן יצטרכו, וגם כדי שהריבית העצומה לא תתפח. ישראל מחזירה הלוואות ולוקחת חדשות כל הזמן- דבר זה יעיל יותר מבחינה כלכלית מאשר אי החזרת הלוואה ישנה. על כן ישראל חייבת להחזיר את חובה הישן מהר- להמשיך לקחת הלוואה חדשה בריבית נמוכה יותר וכך לאט לאט לצמצם את החוב. כך ניתן להמשיך "לבזבז" מעבר למה שהמדינה גובה- עד אשר ההיצע ידביק את הביקוש.
