זחל"ם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה. |
זחל"ם, ראשי תיבות של "זחלי למחצה", הוא כלי רכב המונע בידי זוג גלגלים בחזית להיגוי ומזקו"ם (מערכת זחלים, קפיצים ומרכובים) בירכתיים להנעת הרכב. בישראל השם "זחל"ם" משמש ככינוי לדגם הספציפי של הזחל"ם האמריקאי המשוריין M3, בעוד שהשם "זחל"ד" (זחל"ם דיזל) משמש ככינוי לדגם M3 המונע במנוע דיזל. שני הכלים שירתו בצה"ל שנים ארוכות.
המטרה בשילוב בין זחלים לגלגלים היא לשלב בין העבירות בשטח של רכב זחלי כדוגמת הטנק עם היגוי ושליטה של רכב אופני. לעתים מתווסף לרכב זחלי נטל או "משקל מת" כדי לשפר את החיכוך עם הקרקע ואת כוח הגרר של הכלי, אך אפשרות כזו אינה קיימת בזחל"ם ויש להכביד אותו באמצעות הוספת מטען.
[עריכה] היסטוריה
ב-1911 המהנדס הצרפתי אדולף קיירסה (Adolphe Kégresse) הסב מספר מכוניות של הצאר של רוסיה לתצורת זחל"ם שנקראה על שמו "זחלי קיירסה". מ-1916 ואילך ניהל המפעל הרוסי פוטילוב פרויקט לייצר זחל"מים צבאיים בתצורה דומה תוך שימוש בחלקי זחל צרפתיים.
זחל"מים מדגמים שונים שירתו באופן נרחב במלחמת העולם השנייה כאשר זחל"מים כדוגמת M-3 Half-track הופעלו על ידי בעלות הברית וזחל"מים כדוגמת SdKfz 251, הופעלו על ידי מדינות הציר. לזחל"מים הייתה יכולת עבירות טובה מאוד שהקבילה למעשה ליכולת העבירות של טנקים מאותה תקופה, גליל (Ditch Roll) או גלגלי מתכת מסתובבים שהותקנו בחלקו הקדמי של הזחל"ם, היקנו לזחל"ם גם יכולת מעבר תעלות אנטי טנקיות. תכונות אלו איפשרו לזחל"מים להיות חלק בלתי נפרד מכוח השריון המסתער.
עם הקמת צבא ההגנה לישראל בשנת 1948, נרכשו עבורו זחל"מים תוצרת ארצות הברית, ואלו הופעלו כבר בקרבות מלחמת העצמאות. הזחל"מים הפכו לכלי הלחימה עיקריים בשימוש החרמ"ש (חיל רגלים משוריין), בו פותחה תורת לחימה מיוחדת עבורם, אשר באה לידי ביטוי בהצלחה במלחמות ישראל.
בשנים הראשונות של המדינה נרכשו זחל"מים רבים מתוצרת ארצות הברית לשימוש צה"ל, ולמרות שהגיל החל לתת בהם את אותותיו, דאג חיל החימוש לתחזק ולשפר אותם, ובדיעבד הם הוכיחו את עצמם כנושא גייסות משוריין, וככלי לחימה אמין ואפקטיבי.
הזחל"מים ששימשו את החרמ"ש (חיל רגלים משוריין) ואת חילות החי"ר ככלי לחימה, מותקנו בתצורת M-3 ו-M-5:- שני ספסלים, ל-10 לוחמים (5 בכל צד), וכנה למקלע כבד 0.5 במרכז חלקו הקדמי של תא הלחימה של הנגמ"ש. בדפנות תא הלחימה הותקנו גם 2 כנות נוספות למקלעי 0.3 משני צידי התא, ומאחור הותקן כן למרגמה 52 מ"מ, ששימשה לתאורה ולסיוע. החלון הימני הקדמי נאטם בלוח מתכת משורין, והותקן בו מקלע בינוני 0.3 הפונה לחזית. בחזית הנגמ"ש, ישבו הנהג משמאל, מפקד הנגמ"ש במרכז (על מושב מוגבה), ומפעיל המקלע הבינוני בצד ימין. חיל החימוש הוסיף לזחל"ם גם מוטות מתכת שהותקנו לאורך צידם החיצוני של דפנות תא הלחימה, ומנשאים מתקפלים משני צידי הדלת האחורית, ששימשו לתליית התרמילים האישיים (תד"ל), ולציודם של הלוחמים.
הזחל"מים בצבא ההגנה לישראל, שולבו בכל חילות המערך הלוחם, כאשר שימשו בנוסף להגדרתם כנגמ"ש, גם כבסיס למרגמות 81 מ"מ, כנושאי תותח 75 מ"מ, כנושאי תותחי נ"מ 20 מ"מ (2 בצריח מסתובב), כנושאי מקלעי 0.5 נ"מ (4 בצריח מסתובב), רכב לשיגור טילי נ"ט SS-10, כרכב פיקוד משוריין, וכרכב חילוץ וסיוע הנדסי. הזחל"מים שירתו בצה"ל ככלי לחימה עיקריים עד לאמצע שנות ה-70 של המאה ה-20, כאשר לקראת סוף המאה, שימשו בעיקר (בגרסה שהותקנו בהם מנועי דיזל) כרכבי סיור בט"ש. יתרונו הגדול של הזחל"מ היה בשילוב בין אופי נהיגה ויציבות בנסיעה כשל משאית קלה, עם יכולת עבירות משופרת ללא כל הכנות מיוחדות. הזחל"מ היה ניתן לתפעול בביטחון ולאחר הכשרה קצרה, על ידי כל מי שהורשה לנהוג במשאית.
בשנות ה-50 כבר תוכננו שתי משפחות נגמ"שים ששינו את ההיסטוריה של הרק"ם: ה-M-113 האמריקני וה-BMP הסובייטי. במקביל, פותחו שריוניות (נגמ"שים אופניים) עבור שדות הקרב של אירופה, המקום בו שיערו אז שתתקיים עיקר לוחמת היבשה של עימות בין-גושי עתידי. שתי משפחות אלה של נגמ"שים הפכו לנגמ"שים הנפוצים בעולם. כל אחת מהן כללה עשרות ואריאנטים, דגמים, גרסאות ושיפורים. כלים אלה נמצאים גם היום בשירות צבאות שונים ברחבי העולם (כולל צבא ארצות הברית, צה"ל ועוד) אך נחשבים למיושנים ופגיעים.
בצה"ל הוחלפו הזחל"מים בשנות ה-70 וה-80 בנגמ"שים מדגם M113 (בעלי תצורה זחלית מלאה). למרות זאת, לא מעט מומחים טוענים שהזחל"ם הישן סיפק עבירות ומיגון טובים יותר מ-M113.
