והיה העקוב למישור
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
והיה העקוב למישור היא נובלה שכתב ש"י עגנון במהלך שהותו הראשונה בארץ ישראל. הסיפור נכתב תוך ארבעה ימים, לדבריו, ועם פרסומו בשנת 1912 זכה לאהדה רבה מצד קוראים, מבקרים וסופרים עמיתים.
הסיפור עוקב אחר זוגיותם הטראגית של הזוג חשוך הבנים מנשה חיים וקריינדיל טשארני, ומשרטט טרגדיה יהודית, בה בסופו של דבר אושרה של הרעיה תלוי באובדנו של בעלה.
תוכן עניינים |
[עריכה] מבנה
הסיפור בנוי מארבעה פרקים ואפילוג. שני הפרקים הראשונים ארוכים יחסית, ותוכנם מכסה תקופה של כ-15 שנה, ואילו שני הפרקים הבאים קצרים יותר, ותוכנם מתאר התרחשויות לאורך שנה אחת.
הסיפור מסופר מפיו של מספר יודע כול, הפותח כל פרק בכותרת שמתמצת באופן מסוים את תוכן הפרק, ומסיים את הפרקים בהתייחסות למאורעות ובמעין מוסר השכל. כל הפרקים מסתיימים באופן טרגי, והמספר הדתי מקונן על המתרחש לא אחת בפנייה לקב"ה. בסיפור משולבים גם שירים קצרים אחדים, כחלק מדבריהם של דמויות משנה.
[עריכה] סיפורי הביניים
במהלך הנובלה משולבים שלושה סיפורים קצרים עצמאיים, מעין אתנחתאות קלילות יחסית בסיפור הקשה, המשמשות גם ככלי ספרותי למעבר בין קטעים שונים בעלילה. הסיפורים הם סיפורי-עם בעיבודו המיוחד של עגנון, אך פרטים רבים בהם מתאימים לעלילה המרכזית של הנובלה. המבקר יוסף שה לבן טוען שהסיפורים האלה משמשים את עגנון גם להבלטת מסריו של הסיפור, ולהנגדה בין "החיים האמיתיים" המורכבים (של גיבורי הסיפור) ובין האגדות הפשוטות יחסית בהן השכר, העונש וההשגחה האלוהית גלויים לעין.
[עריכה] תקציר העלילה
 |
פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך. |
פרק א: עלילת הסיפור מתמקדת בקורותיהם של שני בני זוג הדרים בעיירה בוצ'אץ' (עיר הולדתו של עגנון, שבמהדורות הראשונות של הספר נקראה "שיבוש"), מנשה חיים הכהן ורעייתו קריינדיל טשארני, המתפרנסים מחנות מכולת שבבעלותם. הזוג חי באושר, ולמעט ילדים דבר לא חסר להם. בתחילת הסיפור מזלם הכלכלי בוגד בהם, ויריבות כלכלית גורמת להם לאבד את החנות ואת כל רכושם. בעקבות האובדן נאלץ מנשה חיים (במצוות אשתו) לצאת ולפשוט יד בערים אחרות כדי לאסוף כסף למחייתם.
פרק ב: בפרק השני מנשה חיים יוצא לנדודיו, ומהר מאוד לומד את המלאכה ואף נהנה מהשיטוטים ומחברת הקבצנים. לאחר תקופה מסוימת מנשה חיים מצליח לאסוף סכום כסף משמעותי, ומחליט לשוב לביתו. לאחר הפצרות של קבצן עמית מסכים מנשה חיים למכור לו את "אוצרו", כתב ההמלצה שכתב לו רב העיר כדי לעודד יהודים לתת לו צדקה. את הסכום שברשותו מחליט מנשה חיים להשקיע בסחורה אותה ימכור בעירו. בפונדק שליד היריד משתכר מנשה חיים ונרדם. בבוקר הוא מגלה שאבד לו תרמילו ובו התפילין שלו וכל כספו. הוא אינו אומר נואש, אוסף מעט כסף, ויוצא בדרכו חזרה לבוצ'אץ'.
פרק ג: מזלו של הקבצן שקנה את מכתב ההמלצה של מנשה חיים אינו מאיר לו פנים, והמכתב לא מסייע לו רבות. עד מהרה הקבצן גווע ומת בבית מדרש באחת העיירות בהן נדד. הקהל המזועזע ממותו של אדם מחולשה ורעב עורך לו לוויה גדולה, ומשמתגלה מכתב ההמלצה נשלחת הידיעה לקהילתם של מנשה חיים וקריינדיל טשארני על מותו של מנשה חיים. לאחר התלבטות הלכתית מחליט רב העיירה להתיר את קריינדיל טשארני מעגינותה ומתיר לה להינשא שנית, כאלמנה. לאחר תקופת אבל בת שלושה חודשים נישאת האישה מחדש, ועד מהרה נולד לה ולבעלה החדש בן בכור.
פרק ד: בפרק האחרון בנובלה, מנשה חיים חוזר לעיירה, אך איש אינו מזהה אותו. משהוא מגלה שהוא הוכרז כמת ושקריינדיל טשארני נישאה ואף ילדה בן עולמו חרב עליו. הוא מחליט לא לגלות דבר כדי שהילד לא יוכרז כממזר וכדי שקריינדיל תוכל להישאר עם בעלה החדש [1]. עד סוף חייו הוא מבלה בבית הקברות (למרות היותו כהן), ואת סודו אינו מגלה לאיש פרט לשומר במקום. לאחר מותו מעביר השומר את המצבה מעל קברו של הקבצן שזוהה בטעות ומניחה על קברו האמיתי של מנשה חיים.
[עריכה] שלושת סיפורי הביניים
במהלך העלילה משולבים שלושה סיפורים עצמאיים, "מעשה בתוך מעשה", כדברי עגנון. הסיפורים מפורטים ועשירים בפרטים, והנה תמציתם:
- המוכסן בעל הביטחון בה' - סיפור על בעלים של בית מרזח שלא היה לו כסף לשלם דמי חכירה לפריץ, אך בטח בה' וברגע האחרון ממש, רגע לפני שהושלך לכלא, נמצא לו הכסף.
- המגיד מקוזניץ והחסיד שהפך גנב - סיפור על חסיד ביש מזל שהמגיד מקוזניץ גילה לו שכשרונו היחיד הוא בגניבה. לאחר לבטים, ומתוך מצוקה כלכלית עמוקה מחליט החסיד לגנוב זהוב אחד מחנות ולרשום לעצמו את החוב בתקווה שיוכל להחזירו. לאחר שורה של גניבות כאלו נתפס החסיד על ידי שר העיר שרוצה להענישו. בזכות מידותיו הטובות הוא מצליח להציל את השר מהתנקשות בחייו וזוכה לממון רב כאות הוקרה.
- ר' ענזיל גביר והקבצן הגרגרן - קבצן גרגרן מגיע לארוחת שבת אצל ר' ענזיל גביר. בגלל מידע מוטעה שקיבל אודות מארחו, שתואר בפניו כקמצן, זולל האורח חלה ודג, ונענש בכך שקיבתו מלאה ואינו יכול לטעום משלל המנות הבאות.
[עריכה] ניתוח ספרותי
[עריכה] משמעות השמות
[עריכה] שם הסיפור
שם הסיפור לקוח מתוך הפסוק בספר ישעיה: "כָּל-גֶּיא, יִנָּשֵׂא, וְכָל-הַר וְגִבְעָה, יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה[2]". המתח בין העקום (העקוב) לישר מלווה את הסיפור. הביטוי עקוב מזכיר את יעקב המקראי ששמו נדרש בידי אחיו עשיו כְּזה שעיקבו ורימה אותו, לדברי שה-לבן עגנון יצר בעזרת השם חיבור מדרשי כדי לרמוז לאופי המוסרי של הגיבורים: מנשה חיים, קריינדיל טשארני והקבצן שלוקח את כתב ההמלצה. התיאור הגאוגרפי של הפסוק מומר בידי עגנון למתח בין חיים תמימים וישרים ובין חיי רמאות "ערומים". חיי הגיבור רצופים עקמומיות ורמיה עצמית. הנפילה נובעת בין השאר מהעמדות פנים של הזוג, והחטא הגדול של מנשה חיים, ממנו נובע גורלו, נובע אף הוא משכרות ורמיית הקהל במכירת כתב ההמלצה לקבצן זר.
השאלה היא האם העקוב הופך למישור בסופו של דבר נדונה על ידי מבקרי הסיפור. הדעה הרווחת יותר היא שכן. מעשה הגבורה וההקרבה העצמית של מנשה חיים בסוף הסיפור, אף על פי שגם הוא מבוסס על שקר, נתפס על ידי המספר כבחירה מוסרית ראויה, וישרה בדרכה.
התיקון של הפיכת העקוב למישור יכול גם להיות מיוחס לחיי הסבל של מנשה חיים, שמכפרים על חטאיו הראשונים. כך העקוב הנפשי הופך ליושר.
[עריכה] שמות הגיבורים
כמקובל אצל עגנון, השמות אינם מקריים אלא טומנים בחובם משמעויות על דרך מדרש השם. כך, מנשה חיים הוא זה שנשכח (נשה מהזיכרון) עוד בחייו ואילו קריינדיל טשארני (בעברית: עטרה שחורה) כשמה כן היא, אישה שהחיים המרו לה וחספסו את סגנונה.
[עריכה] מוטיב השיבה המאוחרת
בסיפור עושה עגנון שימוש עלילתי מרכזי במוטיב השיבה המאוחרת, שעיקרו חזרה של גיבור למקום הולדתו אחרי שחי הרחק ממנו תקופה ארוכה. שיבה זו באה לתקן עוול או שיבוש שחל בחייו, אך החזרה למקומו מגיעה מאוחר מדי, והמעוות כבר לא יוכל לתקון. ב"והיה העקוב למישור" חוזר מנשה חיים לביתו, אך במקום לשוב ולהתאחד עם אשתו הוא מגלה שהיא חשבה שמת, נישאה לאחר ואף ילדה ילד. מנשה חיים מבין שאין לו תקנה ופורש למעשה מהחיים.
מוטיב השיבה המאוחרת הוא מוטיב חוזר ביצירותיו של עגנון, דוגמה מובהקת לכך היא היצירה פרנהיים.
[עריכה] היסוד הדתי: עמדתו הדתית של המספר
עמדתו הדתית של המספר שנויה במחלוקת. מחד גיסא, אין ספק שהמספר הוא איש דתי וירא שמים. שפתו רצופה פסוקים ואלוזיות מקראיות וחז"ליות, ומעשיהן של הדמויות מתפרשות באופן דתי ורוחני. מאידך גיסא, המספר אינו נמנע מביקורת חריפה על ההשגחה העליונה, ובעיקר מסיים את הסיפור בפתרון הלכתי מאוד בעייתי. כדי שבנה של קריינדיל טשארני לא יוכרז כממזר בוחר מנשה חיים לא לגלות שהוא חי. בכך הוא גורם לאשתו לחיות חיי חטא, ומונע מהציבור מידע חיוני על ייחוסו של הילד, שמבחינה הלכתית אסור לו להתחתן כל ימיו.
מבקרים אחדים, למשל ברוך קורצווייל ויוסף שה לבן, רואים בשפה הדתית חלק מהריאליה של חיי הגיבורים, ולאו דווקא עמדה רוחנית של המספר. התיקון האומלל של מנשה חיים, על קשייו ההלכתיים נתפס כהתרסה כלפי האל שהכזיב, זאת לאור הציפיות ממנו להשגחה עולמית הגונה ולנס שיפתור את בעיותיהם של יראי השמים. בסופו של דבר, הכרעתו של מנשה חיים היא מוסרית ולא דתית, וכך יש לראותה.
כנגדם ישנם מבקרים, ואורינובסקי בראשם, הרואים בנובלה סיפור דתי לכל דבר. המניעים הדתיים והפנייה אל האל אינם שוליים בעיניהם, וגם ההכרעות כולן נטועות בעולם ההלכה. אפילו בחירתו של מנשה חיים שלא להתגלות אינה נטולת יסוד דתי (בחירתו בהמתנה למותו בבית הקברות מוציאה אותו למעשה מהחיים ומ"חובת הדיווח"). בעצם, טוענים אלה, אפילו התקלה הגדולה של נישואיה השניים של קריינדיל טשארני נובעת מהעובדה שהרב שהתיר אותה מעגינותה הקל יתר על המידה וסמך על סימן קלוש ללא גופה מזוהה. לו הקפיד הרב והחמיר, הטרגדיה הגדולה הייתה נמנעת.
עגנון חיזק את היסוד הדתי בסיפור לאורך השנים. פרטים אחדים בסיפור שונו והפכו לבעלי משמעות דתית בגרסאות מאוחרות של הנובלה. כך למשל, בגרסה המקורית קריינדיל טשארני התבקשה לספור את ימי גלותו של בעלה בעזרת פרימת פיסת בד, ובגרסה הסופית פיסת הבד הומרה בספר תהלים ובקריאת מזמורים מתוכו. גם הכרעתו ההלכתית של הרב להתיר את קריינדיל טשארני תוארה בגרסה המקורית באופן כללי, ושופצה בידי עגנון לדיון הלכתי מנומק ועתיר מקורות.
[עריכה] קורות הסיפור והספר
[עריכה] מקורו של הסיפור
כמו בסיפורים רבים של עגנון, גם היסוד העלילתי של הסיפור הזה אינו תוצר רוחו של עגנון. המבקר שה לבן מספר על סיפור דומה להפליא שפורסם תחת השם "דער יורד" עוד בשנת 1855 בוורשה על ידי משכיל ווילנאי יהודי בשם אייזיק מאיר דיק. עיקרי עלילת "והיה העקוב למישור" מופיעים כבר בסיפורו של דיק: גלות עקב אסון, כתב ההמלצה, הקבצן שמת והזיהוי המוטעה, השיבה המאוחרת והאישה הנישאת לאחר.
אברהם יערי גילה עותק של הספר בארכיון בית הספרים הלאומי. כיוון שהספר לא זכה לתהודה רבה, ייתכן מאוד שעגנון לא הכיר אותו. עם זאת, לא סביר שעגנון חיבר מחדש את אותו הסיפור, ומסתבר שאת היסוד העלילתי הוא נטל ממקור אחר, אולי מעשייה יהודית ששמע בעל פה, אולי מקור כתוב עלום.
מסתבר שאין כאן פלגיאט, מלבושו של הסיפור כולו יצירה מקורית של עגנון. בניית הדמויות, חייהן, השמות והעיצוב הספרותי כולם שלו, וכך גם לגבי סיפורי הביניים.
פעמים רבות עגנון משתמש בבסיס עלילה מוכן וכותב אותו בצורתו הייחודית. דוגמה מובהקת לכך היא עלילת סיפור פשוט. לדברי עגנון (בשיחה עם ילדיו) שכתוב עלילות מוכרות אפשר לו להתרכז במבנה החיצוני של היצירה, היינו צורתה וסגנון הכתיבה, וברבדים הסמויים אותם העמיק.
[עריכה] סיפור הביניים השלישי
באופן דומה לקורות העלילה המרכזית, גם סיפור הביניים אודות ר' ענזיל גביר מופיע אצל סופר נוסף. הפעם מדובר בפרסום מאוחר יותר, כבלדה מחורזת בשם "ר' הנזיל גביר והקבצן" שכתב שמשון מלצר ופרסם בספרו "אור זרוע". מבקרי ספרות סברו שמלצר עשה כמעשה עגנון, לקח סיפור קצר, פיתח אותו, והפכו לבלדה. לדברי מלצר עצמו [3] הוא לא הכיר את הסיפור העגנוני, ודומה ששמע את הסיפור בילדותו, כמעשייה עממית נפוצה. לדבריו, סופרים רבים לוקחים מעשיות עם ומעבדים אותן, איש כסגנונו. דוגמה מוכרת שנקט בה היא הסיפור אודות הנער ששרק בבית הכנסת במקום להתפלל, סיפור שמופיע בכתבי י"ל פרץ ושלום אש. כשנודע למלצר על כך שהסיפור מופיע בספרו של עגנון הקדיש מהדורה של ספרו לעגנון. עם זאת הצהיר מלצר שלו ידע על ספרו של עגנון לא היה מפרסם את הסיפור בעצמו.
[עריכה] ריאליה
עלילת הסיפור מתרחשת בבוצ'אץ, עיירת הולדתו של עגנון שבמזרח גאליציה ובעיירות שסביבה. רמזים היסטוריים אחדים מאפשרים למקם את זמנו (הבדיוני) של הסיפור באמצע המאה ה-19 (1848-1864 לערך). בסך הכל התיאורים מתאימים לאורח החיים היהודי באותה תקופה באזור המדובר.
שמה של העיירה בנוסח הראשון היה "שבוש", כינוי גנאי שטבע עגנון לעיירה. לאחר השואה וחורבן הקהילה היהודית בעיר, הכניס עגנון את שמה האמיתי בסיפורים בהם היא נזכרת כדי לכבד את העיירה ואת אנשיה.
[עריכה] גלגוליו של הסיפור
אף על פי שהסיפור הוא מהמוקדמים שכתב עגנון, הרי שצורתו המוכרת כיום היא תוצאה של עריכות ושינויי סגנון משמעותיים שהכניס עגנון לסיפור לאחר פרסומו הראשון, במהדורות השונות של הנובלה השתנו פרטים רבים, לעתים פעמים אחדות. רבים מהשינויים מחזקים את האופי הדתי של הסיפור: לבטיו של הרב בפרק השלישי הועמקו, החפץ שנותן מנשה חיים לאשתו כדי לסמן את משך הזמן שעובר מאז צאתו לנדודיו הוחלף מפיסת בד לספר תהילים, שם האל הומר "מאלוהים" ל"אלוקים", ועוד. לצד אלה שיפץ עגנון חלקים אחרים בנובלה: פרטי סיפורי הביניים, דיאלוגים אחדים, ועוד.
עגנון עצמו סיפר[4] שהתיקונים המאוחרים שהוא מכניס ליצירותיו המוקדמות מיועדים בעיקר לשפר את הריתמוס של הטקסט.
[עריכה] ביבליוגרפיה
בכתבים הבאים נעשה שימוש בכתיבת הערך.
- ברוך קורצווייל, מסות על סיפורי ש"י עגנון, הוצאת שוקן, תשכ"ד
- יוסף שה לבן, הוראות והנחיות ללימוד וקריאה - ש"י עגנון
- יעקב בהט, ש"י עגנון וח' הזז : עיוני מקרא, הוצאת יובל, תשכ"ב
- מנשה דובשני, שיעורים בסיפורי ש"י עגנון (חלק ד)
- הלל וייס, פרשנות לחמישה מסיפורי ש"י עגנון, הוצאת עקד, 1974
- אהרון אורינובסקי, תולדות הספרות העברית החדשה (קישור למהדורה אלקטרונית)
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אתר מקיף ביותר על הנובלה "והיה העקוב למישור" -> מתאים במיוחד למתכוננים לבחינות הבגרות בספרות
- לקסיקון הספרות העברית החדשה - שמואל יוסף עגנון
- ביקורת על הסיפור
