הרפובליקה הערבית המאוחדת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הרפובליקה הערבית המאוחדת, או רע"ם (בערבית: الجمهورية العربية المتحدة, תעתיק מדויק: אלג'מהוריה אלערביה אלמתחדה, מתורגם לעתים גם כ"הקהיליה הערבית המאוחדת", קע"ם) הייתה איחוד בין סוריה למצרים בין השנים 1958 לבין 1961. האיחוד נוצר ב-1958 כצעד הראשון לקראת הקמת אומה כלל ערבית אחת. רע"ם התפרקה כאשר סוריה פרשה בעקבות הפיכה בשנת 1961, אולם מצרים המשיכה להלכה להיקרא בשם זה עד 1971.

במהלך שנות קיומה הייתה רע"ם באיחוד קונפדרטיבי עם צפון תימן.

[עריכה] הסיבות לייסוד הרפובליקה

האיחוד נוצר ב-1 בפברואר 1958 כיוזמה של קציני צבא ופוליטיקאים סוריים שהציע את איחודה של סוריה עם מצרים בדרך להקמה של אומה ערבית אחת תחת הנהגתו של נשיא מצרים - גמאל עבד אל נאצר. חלום האומה הערבית הגדולה שטף את סוריה באותם ימים, והפופולריות של נאצר שעלתה לאחר שהלאים את תעלת סואץ בשנת 1956 (בעקבות כך פרצה מלחמת סיני) והעז "להמרות את פי המעצמות האימפריאליסטיות", העלו את קרנו של רעיון האיחוד בסוריה.

הסיבה האמיתית לאיחוד הייתה הרבה יותר מעשית. כוחה ההולך וגדל של המפלגה הקומוניסטית בסוריה, הדאיגה את הגופים הפוליטים והחברתיים בסוריה ובעיקר את ראשי הצבא הסורי. איחוד עם מצרים, שבה שולט נאצר תוך דיכוי של הקומוניסטים, יכל לפתור בעיה זו.

הטיעון הרשמי היה רצון להתכונן למלחמה נגד ישראל.

[עריכה] כינון האיחוד

נשיא מצרים נאצר ונשיא סוריה שוכרי אל קוותלי חתמו על הסכם האיחוד ב-22 בפברואר 1958 לאחר משאל עם בשתי המדינות. בירת המדינה המאוחדת הייתה קהיר. חמישה ימים לאחר האיחוד מונה נאצר לנשיא האיחוד. במסגרת האיחוד נשלטה סוריה על ידי יועצים צבאיים מצריים, אשר מנעו את ההפיכה הקומוניסטית, אך הפכו את סוריה למעשה למושבה של מצרים. במסגרת ניסיונה של מצרים לצרף גם את תימן לאיחוד, היא התערבה במלחמה שם.

דגל רע"ם התבסס על דגל מצרים בתוספת שני כוכבים שנועדו לסמל את שני חלקי המדינה. דגל עיראק הינו למעשה דגל זהה עם שלושה כוכבים - הבא לסמל את התקווה להתרחבותה של רע"ם.

בזכרונם של תושבי ישראל נחרט המושג רע"ם בזכותה של תחנת הרדיו 'קול הרע"ם' ששידרה בעברית, וזכתה לפופולריות בזכות התעמולה המשעשעת ששודרה בה.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• גלגולו של השם קע"ם, היא – הקהילייה-הערבית-המאוחדת. מאת יוחאי סלע
• תולדות הרפובליקה הערבית המאוחדת. מאת יובל רון