הסמאשינג פאמפקינס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

The Smashing Pumpkins
הסמאשינג פאמפקינס בהופעתם ב-24 במאי 2007, ב"דן אטלייה", לוקסמבורג. משמאל לימין: ג'ינג'ר רייס, בילי קורגן, ג'ימי צ'מברלין (אחורי הבמה), ג'ף שרודר
מקור	שיקגו, אילינוי, ארצות הברית
שנות פעילות	1988 - 2000, 2006 - היום
סוגה	רוק אלטרנטיבי
חברת תקליטים	Caroline, Virgin, Constantinople, Reprise
חברי ההרכב	בילי קורגן ג'ימי צ'מברלין ג'ף שרודר ג'ינג'ר רייס ליסה האריטון
חברים לשעבר	ג'יימס איהא דרסי רצקי מליסה אוף דר מאוור

הסמאשינג פאמפקינס (The Smashing Pumpkins) היא להקת רוק אלטרנטיבי אמריקאית משפיעה, שנוסדה בשנת ^[1]1988. הרכב הלהקה חווה מספר תהפוכות במהלך שנותיה, אך במהלך רוב תקופתה כלל את החברים בילי קורגן (סולן וגיטרה), ג'יימס איהא (גיטרה וקולות רקע), דרסי רצקי (גיטרה בס וקולות רקע) וג'ימי צ'מברלין (תופים וכלי הקשה).

הלהקה לא הושפעה עמוקות מסגנון הפאנק רוק כשם שהושפעו להקות רוק אלטרנטיבי אחרות בתקופתה^[2], ולעומתן הכילה אלמנטים של רוק גותי, הבי מטאל, רוק פסיכדלי, דרים פופ, רוק מתקדם, שוגייזיר ובהקלטותיה המאוחרות, גם מרכיבים אלקטרוניים. תוכני השירים ולחניהם תרמו רבות לעיצוב אלבומי הלהקה ושיריה, ונכתבו והולחנו רובם ככולם על ידי סולן הלהקה, בילי קורגן. שירי הלהקה מאופיינים בפריטות גיטרה כבדות והם עטורי שכבות צליל רבות ומגוונות.

הסמאשינג פאמפקינס פרצו לתודעת הציבור הרחב עם השקת אלבומם השני בשנת 1993, Siamese Dream. הלהקה פתחה בסיבוב הופעות מקיף וצברה קהל מעריצים שרק הוסיף לצמוח עם השקת אלבומם הכפול בשנת 1995, Mellon Collie and the Infinite Sadness, אשר פתח במקום הראשון בדירוג המגזין בילבורד. נכון לשנת 2006, מכירות אלבומי הלהקה חצו את סף 18 מיליון העותקים בארצות הברית לבדה^[3], ועל כן ניתן להכתירה כאחת מבין הלהקות המפורסמות והמצליחות מסחרית של שנות התשעים^[4]. אולם, סוברים כי יריבויות בין חברי הלהקה, שימוש בסמים ומכירות צונחות הובילו לפירוקה בשנת 2000. באפריל 2006, הכריזה הלהקה רשמית על איחוד קרב והקלטתו של אלבום חדש. לחברים הוותיקים בילי קורגן וג'ימי צ'מברלין הצטרפו ג'ף שרודר (גיטרה/קולות רקע), ג'ינג'ר רייס (גיטרה בס/קולות רקע) וליסה האריטון (קלידים/קולות רקע). ב-22 במאי 2007, פתחו הסמאשינג פאמפקינס בסיבוב הופעות הנמשך גם בימים אלה, לקידום אלבומם החדש, Zeitgeist.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 שנים ראשונות: 1988-1991 1.2 הצלחה מסחרית: 1992-1994 1.3 האלבום Mellon Collie and the Infinite Sadness: ‏ 1995-1997 1.4 האלבומים Machina ,Adore ופירוק הלהקה: 1998-2000 1.5 השנים שלאחר הפירוק: 2001-2004 1.6 האיחוד: 2005-היום 2 סגנון מוזיקלי והשפעות 3 הערות שוליים וסימוכין 4 ווידאו קליפים 5 דיסקוגרפיה 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] שנים ראשונות: 1988-1991

בגיל 19, עזב הסולן והגיטריסט בילי קורגן את עיר מגוריו שיקגו, אילינוי, ועבר לסנט פיטסבורג, פלורידה, עם להקתו הגותית The Marked. הלהקה נחלה הצלחה מצומצמת והתפרקה במהרה. קורגן חזר לשיקגו והחל לעבוד בחנות תקליטים. בשעה שעבד במקום פגש בג'יימס איהא, והשניים החלו לחבר יחדיו שירים שניכרה בהם השפעת הלהקות The Cure ו-^[5]New Order. בילי קורגן והבסיסטית דרסי רצקי נפגשו לראשונה בשנת 1988, בעת וויכוח שניהלו בנוגע ללהקה Dan Reed Network שנכחו בהופעתה. לאחר שנודע לו שרצקי מנגנת על בס, העלה קורגן את העובדה שלהקתו מחפשת בסיסט ומסר לה את מספר הטלפון שלו. לא עבר זמן רב עד שרצקסי הצטרפה ללהקה, ומאוחר יותר היא ואיהא ניהלו מערכת יחסים קצרת ימים^[6].

הסמאשינג פאמפקינס הופיעו לראשונה ב-9 ביולי 1988, בפאב פוליש באר בשיקגו. על במה הופיעו באותה עת רק קורגן ואיהא לרקע מכונת תופים. הלהקה ניגנה לראשונה כשלישיה ב-10 באוגוסט 1988, במועדון אבאלון. לאחר המופע הזה, בעלי האולם קברט מטרו, ג'ו שאנאהן, הסכים להחתים את הלהקה בתנאי שימצאו מתופף אנושי כמחליף למכונת התופים. חבר של קורגן המליץ בפניו על מתופף הג'אז ג'ימי צ'מברלין, והוא גויס ללהקה. נראה היה שצ'מברלין לא היה בחירה נבונה, משום שלא היה לו ולו מעט רקע בסגנון הנגינה האלטרנטיבי דאז. ציטוט של קורגן עשוי להעביר את רוח התקופה: "התעסקנו ברוק-העצוב, בסגנון הדומה לזה של Cure. נדרשו לי שתיים או שלוש חזרות להבין שהעוצמה בנגינה שלו (צ'מברלין) אפשרה לנו לנגן רוק חזק יותר מכפי שהיינו יכולים להעלות בדמיוננו."^[5] הלהקה במתכונה המלאה עלתה לבמה לראשונה ב-5 באוקטובר 1988, בקברט מטרו. אמנם צ'מברלין לא הוכרז רשמית כחבר בלהקה, אולם עד מהרה הוא סופח לשורותיה, שורות שלא ישתנו למשך שבע השנים הבאות.

בשנת 1989 הלהקה הקליטה מבחר קלטות דמו, שהופיעו מאוחר יותר בהפצת הבוטלג "Early 1989 Demos". שירי הלהקה ראו אור לראשונה בתקליט וניל באותה השנה בשם "Light Into Dark". היה זה תקליט אוסף שכלל את שיריהן של כמה מלהקות הרוק האלטרנטיבי בשיקגו. "I Am One" יצא בשנת 1990 והוא הדיסק הראשון של הלהקה. היה זה סינגל שנמכר בהפצה מוגבלת, ושהוקלט במסגרת חברת התקליטים המקומית Limited Potential. הדיסקים אזלו מהמדפים והלהקה הוציאה סינגל נוסף, "Tristessa", הפעם במסגרת חברת Sub Pop. לאחר מכן חתמו הסמאשינג פאמפקינס בחברה Caroline Records. את אלבום הבכורה Gish הקליטה באולפנים Smart Studios של המפיק בוטש ויג איתו עבדו. עלות הפקת האלבום עמדה על 20,000 דולרים. שמועות, יש האומרים כי מבוססות, נפוצו ואומרן שקורגן נהג לנגן בהקלטת האלבום בכל כלי הנגינה למעט התופים במו ידיו, על מנת להשיג את התיאום אותו חיפש. צלילי הלהקה היוו כור היתוך לנגינת גיטרות כבדה, רוק פסיכדלי ודרים פופ, והיו שהקבילו אותם לאלה של ג'יינס אדיקשן. Gish גרף הצלחה מועטה, והסינגל "Rhinoceros" הושמע במידה כזו או אחרת בתחנות הרדיו המשדרות רוק מודרני. אחרי שחרור מיני-האלבום Lull באוקטובר 1991 ב-Caroline Records, הלהקה חתמה בחברת Virgin Records, שנרכשה על ידי Caroline. הפאמפקינס יצאו לסיבוב הופעות במטרה לקדם את מכירות האלבום. במהלכו ביצעו הופעות חימום ללהקות כמו רד הוט צ'ילי פפרס, ג'יינס אדיקשן וגאנז נ' רוזס. במהלך הסיבוב, איהא ורצקי נפרדו פרידה לא מלבבת, צ'מברלין התמכר לסמים נרקוטיים ואלכוהול וקורגן נכנס לדיכאון עמוק, במהלכו כתב לאלבום הבא כמה שירים במוסך, המקום בו התגורר בזמנו.

[עריכה] הצלחה מסחרית: 1992-1994

בראשית שנות ה-90, רווחו להקות גראנג' כמו נירוונה ופרל ג'אם, והן זכו לפופולריות גבוהה. הן סחפו עימן את ז'אנר הרוק האלטרנטיבי לקידמת המיינסטרים האמריקאי, ובתקופה שכמו זאת, צפו לסמאשינג פאמפקינס הצלחה מסחרית רבה. באותו הזמן, למרות מחאותיהם, נהגו להכליל את הפאמקינס בתנועת הגארנג'. בראיון בערוץ המוזיקה MTV בשנת 1993, אמר קורגן: "כבר לא מכנים אותנו "ג'יינס אדיקשן הבאים" או "נירוונה הבאים". עכשיו אנחנו "פרל ג'אם הבאים"". למרות ההצהרות, הלהקה תרמה את שירה ""Drown לפסקול הסרט "סינגלס", שמתרחש לרקע עידן הגארנג' בסיאטל. בפסקול הופיעו גם להקות אחרות מסצנת הגראנג', כמו למשל סאונדגארדן ואליס אין צ'יינס, והוענקה לו פלטינה לרגל מכירותיו.

קורגן אמר שבעקבות אלבומה המהפכני של נירוונה, Nevermind משנת 1991, "כולנו חשנו בלחץ עצום, שאם התקליט הבא שלנו לא יהיה פנומנלי, זה סוף הדרך בשבילנו. כך חשבנו על כך, פשוטו כמשמעו. הרגשנו שחיינו תלויים בזה."^[5] דכאונו של קורגן העמיק, עד כדי כך שחלפו בראש מחשבות אובדניות. על מנת להתעלות על תחושת הדיכאון, קורגן עבד ללא הרף. לדבריו, הוא למעשה גר באולפן ההקלטות במהלך ההכנות לאלבום הבא בשנת 1993, Siamese Dream. האלבום הוקלט באולפני Triclops Sound באטלנטה, ג'ורג'יה, כאשר מרב ההקלטות בוצעו בין דצמבר 1992 ומרץ 1993, וגם את אלבום זה הפיק בוטש ויג. בתקופת ההקלטות הלהקה גרה במריאטה, ג'ורג'יה. ההחלטה להקליט את האלבום כה רחוק מעיר מגוריהם נבעה בחלקה מרצון חברי הלהקה להימנע מפגישת חברים מקומיים והסחות דעת שונות במהלך ההקלטות, אך נבעה בעיקרה מנסיון נואש לקטוע את קשריו של צ'מברלין ממקורות הסמים הידועים שלו^[5]. במובן זה, נכשלה התוכנית, כי צ'מברלין הצליח למצוא מקורות חדשים, ולעתים קרובות נעדר מבלי יכולת ליצור עימו קשר, לפעמים במשך ימים אחדים^[5].

אווירת וסביבת ההקלטות לא היו קלות, ופרצו חיכוכים רבים בין חברי הלהקה. התקשורת הציגה את קורגן כמי שהתנהג כשתלטן במהלך ההקלטות. קורגן הודה שקיים בסיס להטחות, אך ציין שהתקשורת לא הבינה את המצב כראוי. על פי שמועות שנפוצו, קורגן הקליט את כל חלקי הגיטרה והבס בעצמו. מעולם לא נחשפה בדיוק תרומת כל חבר בלהקה לאלבום. ידוע מפי קורגן שהוא ביצע חלק נכבד מעבודת הגיטרה, אך רק בגלל שהיה ביכולתו להקליט אותה בזמן קצר משמעותית. בסך הכל, נשלמה הקלטת האלבום בארבעה חודשים, עם תקציב שעלה על רבע מיליון דולרים. למרות כל הבעיות שנכרכו בקלטה, Siamese Dream מוקם בהשקתו במקום העשירי בדירוג המגזין בילבורד, ונמכר בלמעלה מארבע מיליון עותקים בארצות הברית לבדה. רשת הטלוויזיה MTV שידרה תכופות את הקליפים לשירים "Today" ו-"Disarm", והסמאשינג פאמפקינס השיגו תשומת לב בינלאומית.

הפאמפקינס צברו הצלחה בעולם, אך לא כך היה בקרב חסידי הז'אנר האלטרנטיבי. אנשים השותפים בסצנת האינדי לעגו להם, בטענתם שחברי הלהקה רודפי פרסום והישגים. להקת האינדי פייבמנט מזכירה את הלהקה בשירה "Range Life" משנת 1994: "I don't understand what they mean/And I could really give a fuck". רבים מפרשים את שתי שורות השיר כלגלוג מפורש לפאמפקינס (למרות שסולן הלהקה, סטיבן מלקמוס, הצהיר "מעולם לא לגלגתי על המוזיקה שלהם. לגלגתי על המעמד שלהם."). סולן להקת Hüsker Dü לשעבר, בוב מולד, כינה אותם "המאנקיס של הגארנג'"^[5], והמוזיקאי והמפיק סטיב אלביני משיקגו הביע ביקורת חריפה במכתב תגובה למאמר שדיבר בזכות הלהקה. במכתב התגובה כתב שהפאמפקינס אינם להקה אלטרנטיבית יותר מאשר REO Speedwagon, וטען שהם נוצרו "על ידי, בשביל ומן המיינסטרים" ו"הולמים למסיבות הקולג' העכשוויות, אך בסיכומו של דבר, חסרי חשיבות". היו גם אחרים, כמו קורטני לאב מלהקת הול (שיצאה עם קורגן לפני שנישאה לסולן נירוונה, קורט קוביין) שהיו תומכים נלהבים של הלהקה.

בשנת 1994, יצא דיסק הבי-סיידס Pisces Iscariot שהגיע למקום הרביעי בדירוג המגזין בילבורד, ובכך התעלה על קודמו, Siamese Dream. הופצה גם קלטת וידאו בשם Vieuphoria שהכילה אוסף הקלטות מהופעות חיות וצילומים ממאחורי הקלעים. הסמאשינג פאמפקינס יצאו למסע הופעות ארוך לקידום אלבומם, במהלכו כיכבו בפסטיבל Lollapalooza בשנת 1994 ובפסטיבל רידינג בשנת 1995. לאחר מכן, יצאו חברי הלהקה לפסק זמן, לכתיבת אלבומם הבא.

[עריכה] האלבום Mellon Collie and the Infinite Sadness: ‏ 1995-1997

קורגן עבד במרץ במהלך ההפסקה, ולפני הצהרות שנשמעו בראיונות שונים, כתב בקירוב 56 שירים לאלבום הבא. בהמשך לשטף היצירתיות, הפאמפקינס חזרו לאולפן ההקלטות עם המפיקים אלן מולדר ומארק אליס, המוכר יותר בכינוי פלוּד, כדי לעבוד על אלבום אותו כינה קורגן "The Wall של דור האיקס", השוואה לאלבום הקונספט הכפול והמפורסם של הלהקה Pink Floyd.

המאמצים הניבו את Mellon Collie and the Infinite Sadness, אלבום כפול הכולל 28 שירים והאורך מעל שעתיים (גירסת הויניל של האלבום כללה שלושה תקליטים, שני שירים נוספים וסדר שירים שונה). השירים נועדו לעמוד יחדיו כסמל למחזור החיים והמוות. מגזין טיים שיבח את האלבום בכינויו "עבודתם השאפתנית והמקצועית ביותר של חברי הלהקה עד כה", ו-Mellon Collie פצח במקום הראשון בדירוג המגזין בילבורד לחודש אוקטובר, 1995. הצלחתו במישור המסחרי עברה את זו של Siamese Dream, ולזכותו נרשמו בארצות הברית 9 פלטינות. נכון להיום, הוא האלבום הכפול שמחזיק בשיא מכירות העותקים של העשור. בשנת 1997, הוצב Mellon Collie כמועמד לשבעה פרסי גראמי, לרבות אלבום השנה. מבין כל המועמדיות, גרפה הלהקה רק את פרס ביצוע הרוק הכבד הטוב ביותר, שהוענק לה הודות לסינגל הראשון לאלבום, Bullet with Butterfly Wings. בסמוך ליציאת האלבום יצאו 5 סינגלים - Tonight, Tonight ,Zero ,1979 , Bullet with Butterfly Wings ו-Thirty-Three - מתוכם לשלושת הראשונים הוענק זהב, וכולם פרט ל-Zero התברגו למצעד 40 השירים הפופולריים ביותר. שירים רבים שלא ניתן להם מקום ב-Mellon Collie עשו דרכם לציבור כבי-סיידס בסינגלים, ולבסוף נאספו במארז התקליטורים The Aeroplane Flies High. חברת התקליטים האחראית, Virgin Records, התעתדה תחילה להגביל את ההפצה ל-200,000 עותקים, אך שיווקה יותר אחרי שהמלאי אזל עקב דרישת שוק גבוהה.

בשנת 1996, הפאמפקינס התחילו במסע הופעות עולמי לקידום Mellon Collie. קורגן אימץ מראה חדש בתקופה זאת שהפך לאייקון – ראש מגולח, חולצה שחורה וארוכת שרוולים עליה הכיתוב "Zero" והדפס של כוכב, ומכנסים צבועים כסף. בשנה זאת עשתה הלהקה גם הופעת אורח בפרק בתוכנית משפחת סימפסון ושמו "Homerpalooza". קליפים של הפאמפקינס היוו חלק ניכר מלוח השידורים של MTV, בתעשייה נזקפו לזכותם שבחים ופרסים רבים, חולצות "Zero" רבות נמכרות בקניונים ועל כן היו אחת הלהקות הפופולריות ביותר בתקופה. למרות כל התהילה וההישגים, רחוקה שנה זו של הלהקה מן התיאור חיובית לגמרי. במאי, הסמאשינג פאמפקינס ניגנו באולם The Point Theatre בדבלין, אירלנד. המקום היה מלא עד אפס מקום, ולמרות בקשותיה החוזרות והנשנות של הלהקה מהקהל לחדול מריקודיהם הפרועים, ברנדט אובריין בת ה-17 נמחצה למוות. המופע נסתיים וההופעה בלילה שלאחר מכן בבלפסט בוטלה מתוך כבור לברנדט. Corgan maintained that moshing’s “time [had] come and gone,” the band would continue to request open-floor concerts throughout the rest of the tour.

בליל ה-11 ביולי 1996, נקרתה בדרך הלהקה טרדגיה. צ'מברלין וג'ונתן מלוויין, הוא הקלידן שיצא עם הלהקה לסיבוב ההופעות, לקחו מנת יתר של הרואין בחדר מלון בניו-יורק. מלוויין מת, וצ'מברלין נעצר בגין החזקת סמים. כמה ימים מאוחר יותר הלהקה יצאה בהודעה רשמית ואומרה שצ'מברלין פוטר לאור התקרית. הפאמפקינס בחרו להמשיך את סיבוב ההופעות עם קלידן ומתופף אחרים. מאוחר יותר אמר קורגן שזאת הייתה ההחלטה הגרועה מכל שלהקה עשתה מעודה, בהיותה החלטה שפגעה במוזיקה ובמוניטין שלהם כאחד. בראיונות שנערכו לאחר יציאת Mellon Collie הצהירו החברים שיהיה זה האלבום הקונבנציונלי האחרון של הסמאשינג פאמפקינס, ושמוזיקת הרוק הופכת שבלונית. ג'יימס איהא אמר בסוף 1996: "העתיד הוא במוזיקה האלקטרונית. באמת נראה משעמם להמשיך רק לנגן רוק".

[עריכה] האלבומים Machina ,Adore ופירוק הלהקה: 1998-2000

אחרי השחרור של Mellon Collie, הפאמפקינס תרמו מספר שירים לכמה מפעלים. בשנת 1997, השיר Eye הופיע בפס-הקול של הסרט "כביש אבוד" בבימויו של דייווידילינץ'. השיר נבנה כמעט כולו באמצעים אלקטרוניים ואותת על שינוי מהותי מהסגנון המוזיקלי הקודם של הפאמפקינס. בשעתו, קורגן אמר שהרעיון שלו היה "לשנות את מוקד העניינים ולהניח לפורמט הרוק הקלאסי, הוא גיטרות-בס-תופים." מאוחר יותר באותה השנה, הקבוצה תרמה את The End is the Beginning is the End לפס-הקול של הסרט "באטמן ורובין". השיר הציע צליל כבד הדומה לזה של Bullet With Butterfly Wings לצד כמות נכבדת של מרכיבים אלקטרוניים, כל זאת כשמט וולקר ניגן על התופים. בטקסי הגרמי לשנת 1998, זכה השיר בקטגוריה "הופעת הרוק הכבד הטובה ביותר". למרות שקורגן אמר שהשיר ייצג את הצליל לו יוכל הקהל לצפות מהלהקה בעתיד, האלבום הבא של הלהקה הכיל מעט שירים שהגיטרה הובילה בהם. בשנת 1998 הוקלט האלבום Adore, זמן קצר אחרי מותה של אמו של קורגן וגירושיו. Adore סימל שינוי ניכר מהסגנון הקודם של הפאמפקינס בו הגיטרות בלטו, ושינה את כיוונו אל פני האלקטרוניקה. האלבום הוקלט בעזרת מתופפי אולפן ומכונות תופים, והיה אפוף בחזות אפלה, זאת לעומת עבודת הלהקה שקדמה לו. הקבוצה גם שינתה את המראה הזרוק בהופעה יותר מאופקת. למרות ש-Adore קיבל ביקורות טובות והיה מועמד לפרס הגראמי בקטגוריה "ההופעה האלטרנטיבית הטובה ביותר", בסוף השנה נמכרו בארצות הברית רק כ-830,000 עותקים, ותעשיית המוזיקה חשבה אותו לכישלון. מחוץ לארצות הברית, למרות זאת, נמכרו פי 3 עותקים של האלבום^[5]. ב-30 ביוני 1998, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות בצפון אמריקה בן 17 ימים למטרות צדקה וקידום האלבום החדש, אשר במהלכו הופיעה ב-15 ערים. בכל עצירה בסיבוב, הלהקה תרמה את מלוא הסכום שנתקבל ממכירות הכרטיסים לארגון צדקה מקומי. הוצאות סיבוב ההופעות מומנו בשלמותן מכיסם של חברי הלהקה. בסך הכל, הלהקה תרמה מעל 2.8 מיליון דולרים במסגרת היוזמה.

בשנת 1999, הלהקה הפתיעה את המעריצים כשהתאחדה עם ג'ימי צ'מברלין שחזר משיקום. הלהקה המלוכדת יצאה לסיבוב הופעות קצר שענה לשם "The Arising", בו נוגנו שירים ישנים כמו גם חדשים. האיחוד היה קצר ימים, שכן לאחר השלמת האלבום Machina/The Machines of God, הלהקה הודיעה על עזיבתה של רצקי בספטמבר. הבסיסטית הקודמת של הלהקה Hole, מליסה אוף דר מאוור, גויסה לסיבוב ההופעות "Sacred and Profane" לקידום האלבום והופיעה בקליפים שליוו אותו. Machina יצא בשנת 2000, ובו חזרו הפאמפקינס לסגנון הרוק היותר מסורתי, אחרי הסגנון הגותי והאלקטרוני שאימצו ב-Adore. האלבום פתח במקום השלישי בדירוג המגזין בילבורד, אבל נעלם מעייניי הקהל במהרה, והוענק לו רק אלבום זהב נכון לשנת 2007. עיתונאי ענף המוזיקה ג'ים דרוגטיס תיאר את האלבום כ"אחד החזקים בקריירה שלהם". ג'ים שם לב למכירות הפושרות של Machina לעומת העלייה במכירות אלבומי הפופ ששווקו בעיקר לצעירים, ואמר שזוהי "הוכחה חותכת שגל מעריצי פופ צעירים הפנו את גבם לרוק האלטרנטיבי."

ב-23 במאי 2000, בראיון בשידור חי בתחנת הרדיו KROQ-FM, בילי קורגן הודיע שהלהקה החליטה להתפרק בסוף אותה השנה, אחרי שתצא לסיבוב הופעות ותבצע הקלטות נוספות. האלבום האחרון של הלהקה לפני הפירוק, Machina II/The Friends & Enemies of Modern Music, יצא בספטמבר 2000 בהפצה מוגבלת על גבי תקליטי ויניל, עם הרשאה והנחיות להפצה חינמית באינטרנט בעזרת המעריצים. מספר העותקים שהופצו היה 25 בלבד. כל אחד מהם מוספר בכתב יד ונמסר לחברים קרובים של הלהקה וחבריה בעצמם. האלבום הוקלט במסגרת חברת התקליטים Constantinople Records שייסד קורגן, והוא כלל שני LP ושלושה EP (עשרה אינץ'). הוא היה האלבום הראשון של הסמאשינג פאמפקינס שלא הופץ תחת חברת תקליטים שבידיי קבוצת EMI. בהתחלה הלהקה ביקשה מ-Virgin להציע את Machina II להורדה חופשית לכל מי שרכש את Machina. כשחברת התקליטים סירבה, קורגן החליט לשחרר את האלבום באופן עצמאי.

ב-2 בדצמבר 2000, הסמאשינג פאמפקינס ניגנו את מופע הפרידה שלהם במטרו, אותו המועדון בשיקגו שבו החלו את הקריירה שלהם 12 שנים לפני כן. הלהקה ניגנה במשך 4 שעות 35 שירים מתקופותיה השונות, והעניקה לנוכחים את ההקלטה של ההופעה הראשונה של הלהקה במטרו, Live at Cabaret Metro 10-5-88. הסינגל Untitled שוחרר במקביל למופעי הפרידה.

[עריכה] השנים שלאחר הפירוק: 2001-2004

בשנת 2001, שוחרר אלבום האוסף Rotten Apples. האלבום שוחרר במתכונת מצומצמת גם בגרסה כפולה, שכללה דיסק בי-סיידס בשם Judas Ø. במקביל שוחרר Greatest Hits Video Collection: אוסף קליפים על גבי דיסק DVD שהקיף את כל שנות פעילותה של הלהקה, מן Gish ועד Machina, לצד חומרים שנחשפו לראשונה לקהל. Vieuphoria שוחרר על גבי דיסק DVD ב-2002. כמוהו פס-הקול שלו, Earphoria, ששוחרר קודם לכן ב-1994 לתחנות רדיו בלבד.

בילי קורגן וג'ימי צ'מברלין חברו יחדיו ב-2001 תחת הפרויקט הבא של קורגן, הסופרגרופ קצרת הימים Zwan. האלבום היחיד שהוציאו, Mary Star of the Sea, קיבל תגובות חיוביות, אבל אחרי ביטול כמה הופעות ביוזמת הלהקה, ב-2003 קורגן הודיע על פירוקה בנסיבות שנותרו מעורפלות. במהלך 2001, קורגן יצא לסיבוב הופעות עם הלהקה New Order, ותרם את קולו לאלבום הראשון שלהם מזה 8 שנים Get Ready. באוקטובר 2004, קורגן פרסם ספר שירים שתפקד גם כספרו הראשון מתמיד, Blinking with Fists. ביוני 2005, הוא שחרר אלבום סולו, TheFutureEmbrace. הביקורות לו היו חלוקות בדעתן והמכירות לא הרקיעו שחקים. רק סינגל אחד שוחרר מן האלבום, "Walking Shade".

בנוסף להשתתפותו ב-Zwan, ג'ימי צ'מברלין ייסד פרויקט רוק אלטרנטיבי/פיוז'ן שנקרא The Jimmy Chamberlin Complex. הם שיחררו ב-2005 אלבום בשם Life Begins Again, ובו שימש קורגן כסולן אורח בשיר "Lokicat". ג'יימס איהא הצטרף ללהקה A Perfect Circle כגיטריסט, והופיע בסיבוב ההופעות שלהם Thirteenth Step ובאלבום שהוציאו ב-2004, eMOTIVe. הוא השתתף בפרויקטים נוספים כמו Team Sleep של צ'ינו מורנו, חבר הלהקה Deftones. פרויקט נוסף בו לקח חלק הוא Vanessa and the O's. האלבום שהוציאו זכה לביקורות נלהבות. כמו כן, הוא המשיך לעבוד עם חברת התקליטים שפתח במשותף עם כמה מוזיקאים נוספים, Scratchie Records. דרסי רצקי לא הופיעה בציבור או התראיינה מאז עזיבתה את הלהקה בשנת 1999. ב-25 בינואר 2000, נטען שהיא רכשה שלוש מנות קוקאין, והיא נעצרה בגין אחזקת סמים. אולם, לאחר שעברה בהצלחה סדנת חינוך למניעת שימוש בסמים בצו בית-משפט, האשמות כלפיה הוסרו.

קורגן התעקש במהלך התקופה שהלהקה לא תתאחד, למרות שאחרי פירוק Zwan הוא אמר בראיון כי "אני חושב שהלב שלי נשאר עם הסמאשינג פאמפקינס... אני חושב שהיה נאיבי מצידי לחשוב שאוכל למצוא דבר שיחליף זאת". ב-17 בפברואר 2004, קורגן פרסם הודעה ממורמרת בבלוג הפרטי שלו, בה כינה את רצקי "מסוממת מנוולת", והאשים את איהא בפירוק הסמאשינג פאמפקינס. ב-3 ביוני 2004, הפך את ההשמצות בהבעת חיבה, וכתב כי "עומק הפגיעה שספגתי (מאיהא) זהה לשיעור ההערכה שאני רוכש לו". איהא הגיב לטענות שהעלה קורגן ב-2005: "לא, אני לא אחראי לפירוק הלהקה. היחיד שעשוי היה להיות הגורם לכך הוא בילי".

[עריכה] האיחוד: 2005-היום

ב-21 ביוני 2005, ביום השקת האלבום שלו TheFutureEmbrace, פרסם קורגן מודעה על פני עמוד שלם בעיתון היומי הראשי בשיקגו, שיקגו טריביון, והכריז שהוא מתכנן לאחד את הלהקה. "במשך שנה", כך כתב, "הסתובבתי עם סוד, סוד שבחרתי לא לחלוק. אבל עכשיו אני רוצה שתמנו עם הראשונים לדעת שתכננתי לחדש ולהשיב לחיים את הסמאשינג פאמפקינס. אני רוצה את הלהקה שלי חזרה, ואת השירים שלי, ואת החלומות שלי." בעת שהופיע במועדוני תופים שונים ברחבי אירופה בספטמבר 2005, ג'ימי צ'מברלין אימת כי סיבוב הופעות לאות האיחוד נקבע לפברואר הבא, וכי קיימת סבירות לאלבום חדש. בפברואר 2006, האתר של ערוץ המוזיקה MTV דיווח שקורגן וג'ימי מינו את Front Line Management למנהליהם המקצועיים, ומליסה אוף דר מאוור ציינה שהזוג עובד על אלבום חדש.

ב-20 באפריל 2006, האתר הרשמי של הלהקה, אישר את ההודעה בדבר האיחוד, ונכתב בו "זה רשמי. הסמאשינג פאמפקינס כותבים בימים אלה חומר לאלבומם הבא, הראשון מזה 1999." האתר דיווח מאוחר יותר שאת האלבום החדש יפיק רוי תומאס בייקר, שהפיק רבים מן האלבומים של Queen, בכלל זה A Night at the Opera. לפי רשומה בבלוג שפרסם ג'ימי צ'מברלין ב-20 באוקטובר 2006, הם סיימו את העבודה עם בייקר וגייסו בנוסף את עזרתו של המפיק טרי דייט, שעבד בזמנו עם Pantera, Deftones ו-Soundgarden.

אושר שקורגן וצ'מברלין יקחו חלק באיחוד, אך השאלה בדבר השתתפותם של שאר החברים הקודמים נשארה ללא מענה. באפריל 2007, איהא ואוף דר מאוור הודיעו לחוד שהם לא יהיו חברים באיחוד. צ'מברלין ציין מאוחר יותר שאיהא ורצקי "לא רצו לקחת חלק" באיחוד, ושמועה אומרת שקורגן רצה שאוף דר מאוור תתמקד בקריירת הסולו שלה ולא שתשתתף באיחוד. הסמאשינג פאמפקינס הופיעו לראשונה מאז שנת 2000 ב-22 במאי 2007, בפריז, צרפת. בהופעה ההיא, הלהקה חשפה את שלושת החברים החדשים, ג'ף שרודר וג'ינג'ר רייס, הממלאים את תפקיד גיטריסט המשנה וגיטריסטית הבס, וליסה האריטון, נגנית הקלידים. תחילה לא היה ברור אם ישמשו השלושה כחברים או כאמנים מופיעים בלבד, אולם, כאמור, מאוחר יותר אושר כי הם חברים פעילים בלהקה. באותו החודש, שוחרר הסינגל הראשון, "Tarantula", מהאלבום המתקרב. ב-7 ביולי, הלהקה הופיעה במופע Live Earth בניו-ג'רזי. האלבום החדש של הלהקה, Zeitgeist, שוחרר באותו חודש יולי תחת Reprise Records, ופתח בדירוג המגזין בילבורד במקום השני. צ'מברלין הכריז שהלהקה תחל בהקלטת האלבום הבא עם סיום סיבוב ההופעות הנוכחי.

[עריכה] סגנון מוזיקלי והשפעות

המגמה בה צועדת הלהקה מוכתבת על ידי בילי קורגן: הגיטריסט הראשי, הסולן ומחבר השירים העיקרי. מבקר הרוק גרג קות כתב: "המוזיקה (של הסמאשינג פאמפקינס) לא הייתה כפי שהיא אלמלא השאיפה והחזון שלו, קשריו הסדוקים עם משפחתו, חבריו ועמיתיו ללהקה."^[5] לאור הידיעות על איחוד הלהקה, מליסה אוף דר מאוור אמרה: "כולם יודעים שעל מנת ליצור תקליט חדש של הפאמפקינס, לבילי לא דרושים הרבה אנשים, מלבד ג'ימי – שכבר נמצא איתו." רבות מן המילים לשירים שכתב קורגן בשירי הפאמפקינס הן ביטויים צלולים לרגש, מלאות בהרהורים אינטימיים והאשמות כלפי עצמו והסובבים אותו^[5]. מבקרי מוזיקה לא הרבו לאהוד את שיריו חדורי החרדה. ג'ים דרוגטיס רשם במאמר ב-1993 ב"שיקגו סן-טיימס" ששיריו של קורגן "כתובים לא אחת כשל סטודנט בשנתו השניה ללימודים", אף על פי שבראותו, מילות השירים של האלבומים המאוחרים יותר Adore ו-Machina היוו שיפור.

עד להופעת Adore, הסגנון המיוחד של הסמאשינג פאמפקינס ערב צירוף אינספור רצועות גיטרה בשכבות לכדי שיר אחד. הצירוף מתבצע במהלך ההקלטות באולפן, בתהליך אשר בשמו המקצועי קרוי אובר-דאבינג. אחד השותפים בהפקת Mellon Collie, פלוּד, כינה את הטכניקה "צבא הגיטרות של הפאמפקינס". הטכניקה יושמה בכמה רצועות ב-Gish, אבל קורגן הגשים אותה באופן נרחב הרבה יותר ב-Siamese Dream. לדברי קורגן, בשיר "Soma" לבדו יותר מ-40 שכבות גיטרה. קורגן היה מודע לכך שביצוע חי של רבים מן השירים יהיה קשה או בלתי אפשרי (למעשה, גירסת הבמה של שירים אחדים שונה דרסטית מגירסת האלבום שלהם), והסביר את השימוש באובר-דאבינג בשאלה "כשאתה עומד להקליט שיר, הקלטה סופית שתופיע באלבום ושלא ניתן לשנותה, למה שלא תהיה זאת היצירה בעלת כוח הדמיון הגדול ביותר שאפשר לסגל?" ההשראה לכתיבת הצלילים רבי שכבות אלה מקורה באהבתו של קורגן לרוק האצטדיונים שניגנו להקות כמו Queen, Boston ו-Electric Light Orchestra, כמו גם השוגזייר, סגנון רוק אלטרנטיבי שהופיע בבריטניה בשנות ה-80 המאוחרות וראשית ה-90, וביסודו שכבות גיטרה מעורבלות. קורגן אהד את עבודתו של אלן מולדר בהפקת להקות שוגייזר כמו My Bloody Valentine, Ride ו-Slowdive. שירותיו של מולדר נשכרו תחילה ל-Siamese Dream, בו שימש כמיקסר. מאוחר יותר, היה לאחד מהשלושה השותפים בהפקת Mellon Collie.

כמו להקות אלטרנטיביות רבות עכשוויות, הסמאשינג פאמפקינס עשו שימוש בשינוי הדינמיקה בשירים, מצלילים שקטים לרמים וההפך. Zen Arcade, האלבום המשפיע של Hüsker Dü, השרה דוגמה ללהקה כיצד בידיהם להציג חומר מתון אל מול חומר יותר עוצמתי^[5]. קורגן יצר שינויים כאלה בדינמיקה כדי להגשים את השאיפות המוזיקליות הגדולות שלו. קורגן אמר שמוצא חן בעיניו הרעיון על פיו הוא יוצר עולם אלטרנטיבי משלו באמצעות הצלילים, שבעצם אומר למאזין: "ברוך הבא לפאמפקינלנד ("ארץ הפאמפקינס"), כך נשמעים הדברים בכוכב פאמפקין." הדגש באווירה מושג גם באלבום Adore (ומתוארת כ"צלילי לילה כמוסים", כפי שתיאר אותה קורגן, בראיון שנערך לפני צאת האלבום) ובאלבומי Machina (שני אלבומי קונספט המגוללים את סיפורה של להקת רוק דמיונית)^[5].

הפאמפקינס שאבו השראתם ממבחר ז'אנרים אחרים. חלקם לא היו פופולריים בקרב מבקרי המוזיקה בשנות ה-80. בייחוד, היה זה קורגן אשר נודע בפתיחותו לרוק כבד, כאשר דיבר בשבחו של דיימבאג דארל מלהקת Pantera, כשאמר שהוא הגיטרסט בן-זמנו האהוב עליו מכל. באחד מהראיונות שמסרו, ציין המראיין ש"הסמאשינג פאמפקינס היא אחת מההרכבים אשר מחזקים את בסיסו הרעוע של הרוק הכבד" ושהם "בין הרוקרים האלטרנטיביים הראשונים שהעלו על שפתם אנשים כמו אוזי ו-Black Sabbath, ובפיהם לא נשמע אף שמץ של בוז". בתגובה, קורגן החל מדבר בהתלהבות על האלבום Master of Reality של Black Sabbath ו-Unleashed in the East של Judas Priest. השיר "Zero", שהזכיר לאיהא את Judas Priest, הוא דוגמה למה שכונה בפי הלהקה "סייברמטאל". להקות הנמנו עם ז'אנר הפוסט-פאנק והרוק הגותי, כמו Joy Division וממשיכת דרכה באופן מסוים - The Cure, Bauhaus, New Order ו-Depeche Mode עיצבו את הלהקה עוד מראשית דרכה. דרך ישירה לראות זאת הן גרסאות הכיסוי לשיריהן איתן הופיעו הפאמפקינס בהופעות חיות ובהקלטות. רוק פסיכדלי נשמע גם הוא תכופות בהקלטותיה המוקדמות של הלהקה. לדבריי קורגן, "כטיפוסי לפאמפקינס, איש לא באמת אהב בשלב זה צליליי גיטרות רועשים או מוזיקה פסיכדלית. אז, כמובן, אלה הם בדיוק הדברים שהיה עלינו לעשות." קורגן אישר שאקורד אותו נהג לכנות בתור בדיחה "אקורד הפאמפקין" (-עזרה: מישהו בקיא-), עליו התבססו "Cherub Rock", "Drown" ושירים אחרים, הופיע למעשה עוד קודם לכן, בידיים של ג'ימי הנדריקס. קורגן ציין ברבות השנים השפעות נוספות שהיו ללהקה בראשיתה, בהן הלהקה Cream, The Stooges ו-Blue Cheer.

בהתייחס להשפעות הפאמפקינס על להקות אחרות, כתב גרג קוט ב-2001: "בעוד ש- Nirvana הביאו להולדתם של אינספור מיני-Nirvana (-להקות הדומות לה), הפאמפקינס נותרו אי לכשעצמם."^[5] עם זאת, מקצת אמנים ולהקות ציינו שהפאמפקינס היו להם להשראה, כמו למשל נלי פורטדו וחבריי הלהקה My Chemical Romance. סולן הלהקה My Chemical Romance, ג'ררד ווי, אמר שהם התוו את הקריירה שלהם על-פי זאת של הפאמפקינס, בכלל זה קליפים. חבריי הלהקה Kill Hannah, שנוסדה גם היא בשיקגו, מיודדים עם קורגן, וסולנה מט דווין תיאר קווי דמיון בין הרכבם לפאמפקינס. צ'ינו מורנו, סולן להקת Deftones, העיד בראיון כי הוא מעריץ את Adore, וכי הוא מאזין לאלבום לעתים תכופות בעת סיבובי הופעות, ושהשיר "Once Upon a Time" "מאוד מרגש" אותו. מבקרי מוזיקה מצאו נוכחות של צליל הפאמפקינס בכמה וכמה אלבומים של Deftones.

[עריכה] הערות שוליים וסימוכין

[עריכה] ווידאו קליפים

להאזנה לחצו כאן

[עריכה] דיסקוגרפיה

שם האלבום	תאריך יציאה	חברת תקליטים
Gish	28 במאי 1991	Caroline Records
Siamese Dream	27 ביולי 1993	Virgin Records
Mellon Collie and the Infinite Sadness	24 באוקטובר 1995	Virgin Records
Adore	2 ביוני 1998	Virgin Records
Machina/The Machines of God	29 בפברואר 2000	Virgin Records
Machina II/The Friends & Enemies of Modern Music	5 בספטמבר 2000	Constantinople Records
Zeitgeist	10 ביולי 2007	Reprise Records

[עריכה] קישורים חיצוניים

• סמאשינג פאמפקינס, באתר MOOMA
• האתר הרשמי של הסמאשינג פאמפקינס (אנגלית)