היסטוריה של אלג'יריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מפת אלג'יריה

אלג'יריה שוכנת בשפלת החוף הפוריה של צפון אפריקה, זו שממערב לתוניסיה, המכונה בשם המגרב. אזור זה של צפון אפריקה שימש לאורך הדורות כאזור נדידה לעבר אירופה או המזרח התיכון. לכן, תושבי האזור הושפעו מעמים שמוצאם מאזורים אחרים. ממפגש זה של עמים התפתח העם הברברי, אשר לשונו ותרבותו שלטה ברוב האזור עד להתפשטות האיסלם ועמי ערב, אף שגם בתקופות קודמות נכבש אזור מחייתם של הברברים ויושב על ידי בני קרתגו, הרומאים והביזנטים. הכוחות המשמעותיים ביותר בעיצוב ההיסטוריה של אלג'יריה היו התפשטות האיסלם, ההשפעה הערבית, ההשפעה העות'מאנית, ההתיישבות הצרפתית והמאבק לחירות. אלג'יריה המודרנית היא דוברת ערבית ברובה, אבל מיעוט נכבד בה עדיין דובר את שפת הילידים הברברית, אשר שרדה מן התקופה הנאוליטית.

תוכן עניינים

1 פרהיסטוריה
2 צפון אפריקה בתקופה הקלאסית
- 2.1 עליית האיסלם
3 השלטון העות'מאני
4 התקופה הצרפתית
- 4.1 לאומיות והתנגדות
5 מלחמת העצמאות
6 ההיסטוריה המודרנית של אלג'יריה
- 6.1 הפיכה
- 6.2 מלחמת האזרחים באלג'יריה
7 קישורים חיצוניים

[עריכה] פרהיסטוריה

ציורי קיר בטסיל אנאג'ר

המתיישבים הקדומים במרכז המגרב הותירו אחריהם שרידים משמעותיים כולל שרידים משנת 200,000 לפני הספירה, של התיישבות אשר נמצאו סמוך לעיירה סאיידה. התרבות הנאוליטית (אשר אופיינה בתרבות בעלי חיים וגידולי חקלאות לצורך קיום) התפתחה באזור הסהרה והים התיכון של המגרב בין השנים 6000 ו-2000 לפני הספירה. אותו ערב רב של עמים בצפון אפריקה הותכו בסופו של דבר לאוכלוסייה הברברית, אולם כיוון שלברברים לא הייתה תרבות כתובה קיימת התעלמות והפחתה בערך תולדותיהם.

[עריכה] צפון אפריקה בתקופה הקלאסית

מאז המאה ה-5 לפני הספירה, נדחקו העמים הילידים של צפון אפריקה (אשר זוהו על ידי הרומאים כברברים) מקו החוף על ידי גלים של פולשים פניקים, רומאים, ונדלים, ביזנטים, ערבים, טורקים ולבסוף צרפתים.

סוחרים פניקים הגיעו לחופי צפון אפריקה בערך בשנת 900 לפני הספירה ובשנת 800 לפנה"ס לערך ייסדו את קרתגו (בשטחה של תוניסיה היום). בתקופה הקלאסית התרבות הברברית הייתה כבר בשלב שבו פותחה חקלאות, תעשייה, מסחר ומוסדות שלטוניים במספר מדינות. קשרי המסחר שבין הברברים לקרתגו התפתחו בפנים היבשת, אולם ההתפשטות הטריטוריאלית של קרתגו כללה גם שיעבוד של ברברים וגביית מיסים. מדינת קרתגו ירדה מגדולה לאחר תבוסותיה לרומאים במלחמות הפוניות ובשנת 146 לפני הספירה בא הקץ לעיר. עם ירידת כוחה של קרתגו גבר כוחם של הברברים בפנים היבשת. במאה ה-2 לפני הספירה התקיימו מספר ממלכות ברבריות. בשנת 24 לספירה סופחה הטריטוריה הברברית לאימפריה הרומית. עם עליית ההשפעה הרומית באזור וחיכוכים בין האוכלוסייה הברברית לשלטון הרומי, נאלצו רבים מן הברברים לעקור ממקומם. כלכלתן של רוב הערים שהקימו הרומים בצפון אפריקה הייתה תלויה בחקלאות והאזור נודע בשם "כרם הגפנים של האימפריה". במאה השניה לספירה החלה חדירת הנצרות לאזור ובסוף המאה הרביעית לספירה היה האזור מיושב בנוצרים, כולל חלק מן השבטים הברברים שהתנצרו באופן המוני.

[עריכה] עליית האיסלם

ההשפעה התרבותית החזקה ביותר על אזור אלג'יריה באה מן הפלישה הערבית במאות ה-8 וה-11 לספירה, אשר הביאה לאזור את דת האיסלם ואת השפה הערבית. הופעת האיסלם והשפה הערבית במגרב הובילה לשינויים מהותיים בחברה ובכלכלת האזור, היא ביססה קשר עם תרבות עשירה והנחילה לאזור שיח פוליטי וארגוני חדש.

המסעות הצבאיים הערבים הראשונים לאזור המגרב החלו בין השנים 642-669 לספירה. בית אומיה אשר הכיר בחשיבות האסטרטגית של שליטה באגן הים התיכון ריכז לצורך זה כוחות צבאיים בחזית צפון אפריקה. בשנת 711 השלימו כוחות בית אומיה, בסיוע שבטים ברברים אשר התאסלמו, את כיבוש כל צפון אפריקה. בשנת 759 העביר בית עבאס את הח'ליפה לעיר בגדד, לאחר שהביס את בית אומיה בשליטה על האימפריה המוסלמית. תחת בית עבאס שלטה שושלת האימאם רושמיד (761-909) ברוב שטח המגרב המרכזי. שליטי שושלת רושמיד, האימאמים, נחשבו לישרים, חסודים, שומרים על עקרונות הצדק ועודדו לימוד ומחקר. אולם שושלת רושמיד כשלה באירגן צבא אמין, דבר שהביא לקיצה בהתקפת השושלת הפאטמית. כיוון שמיקדו את ענייניהם במצרים ובשטחים מוסלמיים אחרים, השושלת הפאטמית הותירה את השליטה ברובה של אלג'יריה לשבט הברברי זיריד (972-1148). תקופה זו התאפיינה באי-יציבות פוליטית, בקונפליקטים מתמידים ובהתדרדרות כלכלית. לאחר פלישה משמעותית של בדואים ערבים במחצית הראשונה של המאה ה-11, עברו הברברים תהליך התערבות (ערביזציה). שושלת אלמורביד התפתחתה בתחילת המאה ה-11 בין שבטי הברברים במערב הסהרה. השושלת שהחלה פעילותה בישום קפדני של עקרונות האיסלם התפתחה לאחר 1054 לשושלת צבאית ועד לשנת 1106 השלימו האלמורבידים את כיבוש מרוקו וכן את המגרב מזרחה עד לאלג'יריה וכן פלשו לחצי האי האיברי צפונה עד לנהר אברו.

בדומה לשושלת אלמורביד, שושלת אלמוואחידון השתלטה על מרוקו עד לשנת 1146 וכבשה את אלג'יריה בשנת 1151 ובשנת 1160 השלימה השתלטותה על אזור המגרב המרכזי. שיא כוחה של שושלת אלמוואחידון היה בין השנים 1163 ו-1199. בפעם הראשונה היה המגרב מאוחד תחת משטר מקומי, אולם המלחמות שנמשכו בספרד הטילו נטל כבד על משאביה של השושלת ושליטתם באזור המגרב נחלשה תחת פילוגים מקומיים ומלחמות שבטיות. אזור מרכז המגרב היה תחת שלטון שושלת זיאניד לאורך כ-300 שנה, מן העיר טלמסן בצפון-מערב אלג'יריה, עד אשר סופח לאימפריה העות'מאנית. בתקופה זו הכריזו רבות מערי החוף על אוטונומיה שלטונית ונשלטו על ידי סוחרים עשירים, ראשי שבטים אזוריים, או יזמים שפעלו מתוך נמליהן. טלמסן "פנינת המגרב" שגשגה בזכות המסחר בה. לאחר תום השליטה המוסלמית בחצי האי האיברי, בקרב גרנדה בשנת 1492, חיזקה ספרד הנוצרית את השפעתה בחוף המגרב על ידי בניית מבצרים ואיסוף מיסים מן השבטים המקומיים. אולם ספרד לא ניסתה להרחיב את שליטתה בצפון אפריקה, להוציא אותן נקודות משלט מבודדות. מעשי פירטיות היו מחזה נפוץ בים התיכון מזה מאות שנים ושליטי צפון אפריקה עסקו בכך באופן גובר בשלהי המאה ה-16 ובתחילת המאה ה-17. אלג'יריה הפכה למעשה למדינה פירטית במהותה ושני אחים פירטים סייעו להרחבת ההשפעה העות'מאנית באלג'יריה. בערך בתקופה שבה ספרד ביססה מאחזים במגרב, האחים הפירטים ערוג' וחי'ר אד דין, האחרון נודע לאירופאים בכינויו "ברברוסה" או "אדום הזקן", פעלו בהצלחה מול חופי תוניסיה. בשנת 1516 ערוג' העביר את בסיס פעולותיו לאלג'יר אולם נהרג בשנת 1518. חי'ר המשיך את אחיו כמפקד הצבאי של אלג'יר והסולטן העות'מאני העניק לו את תואר ראש המחוז.

[עריכה] השלטון העות'מאני

הפצצת אלג'יר ב-1816

תחת שלטון חי'ר אד דין הפכה אלג'יר למרכז ההשפעה העות'מאנית במגרב במשך 300 שנה הייתה אלג'יריה לפרובינציה של האימפריה העות'מאנית שהעיר אלג'יר הייתה בירתה. לבסוף, עם סיפוחה המלא של אלג'יריה למינהל העות'מאני, החלו שליטיה לשאת את התואר פשה. טורקית הייתה לשפה הרשמית במדינה ותושבים ממוצא ערבי וברברי לא זכו להיות לחלק ממערכת השלטון. בשנת 1671 עלה שליט חדש באלג'יריה ואימץ את התואר דיי. בשנת 1710 הדיי שיכנע את הסולטן להכיר בילדיו כממשיכיו ובכך הוחלף תפקידו של הפשה בראש המדינה. אף שאלג'יר נותרה חלק מן האימפריה העות'מאנית, הלכה למעשה פחתה השפעת השלטון המרכזי בטורקיה על הנעשה במדינה. המעצמות הימיות האירופאיות שלמו מעשר שנדרש על ידי המדינות הפירטיות של צפון אפריקה (אלג'יר, טוניס, טריפולי ומרוקו), כדי למנוע התקפות על אוניותיהן. המלחמות הנפוליאוניות בתחילת המאה ה-19 הסיטו את תשומת הלב של המעצמות הימיות מן המאבק בפירטיות. אולם כאשר חזר השלום לשכון באירופה, בשנת 1815, אלג'יר מצאה עצמה במלחמה נגד ספרד, הולנד, פרוסיה, דנמרק, רוסיה ונפולי. אלג'יריה והאזורים הסמוכים לה, אשר כונו בשם המדינות הברבריות, היו אחראיות לתופעת הפירטיות בים התיכון וכן לשיעבוד עבדים נוצרים, פעולות שהביאו עליהן את המלחמה הברברית הראשונה והשנייה נגד ארצות הברית.

[עריכה] התקופה הצרפתית

קונסטנטין ב-1840

גבולותיה של אלג'יריה בעידן המודרני קובעו על ידי השלטון הצרפתי, אשר החל ליישב את אלג'יריה כקולוניה לאחר הפלישה הצרפתית ב-5 ביולי 1830. כדי לעודד את המתיישבים הצרפתיים, רובם חקלאים ואנשי עסקים, צפונה של אלג'יריה חולק למחוזות שהיו לחלק מצרפת גופה, עם נציגים באסיפה הלאומית הצרפתית. צרפת שלטה על מלוא שטחה של אלג'יריה, אולם הייתה הפרדה בין האוכלוסייה המוסלמית המסורתית באזורים הכפריים לבין חיי הכלכלה המודרניים באזורי ההתיישבות הצרפתית.

היסטוריונים מייחסים את תחילת התקופה הצרפתית לתקרית דיפלומטית בה הועלב הקונסול הצרפתי באלג'יר על ידי השליט בשנת 1827. בתגובה הטילה צרפת מצור על אלג'יר במשך שלוש שנים. בשנת 1830 פלשו הצרפתים למדינה ותפסו את אזורי החוף בנימוק שאותה תקרית דיפלומטית היה בגדר קאזוס בלי. עם הפלישה נאלץ חוסיין דיי, שליט אלג'יריה, לצאת לגלות.

עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי

ההשפעה הקולוניאליסטית של צרפת חדרה בהדרגה לאזורים דרומיים יותר של המדינה והותירה חותם משמעותי על האזור ותושביו. אולם, כבר בראשית הפלישה החלו פעולות מרי באלג'יריה, בהנהגת עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי, אשר נמשכו שנים ספורות עד אשר דוכאו בידי הצרפתים. עד לשנת 1848 השתלטו הצרפתים על כל אזור צפון אלג'יריה והממשלה החדשה של הרפובליקה השניה הכריזה על השטחים הכבושים כחלק בלתי נפרד מצרפת. האזור חולק לשלושה מחוזות שלטוניים אזרחיים: אלג'יר, אוראן וקונסטנטין.

על ההשפלה אותה ספגו האלג'יראים, אשר נשלטו עתה בעת שלטון זר לא מוסלמי, נוספה עתה העובדה כי רבים מהם איבדו את אדמותיהם למתיישבים החדשים. השפעתם של המנהיגים השבטיים המסורתיים נפגעה ומערכת החינוך האלג'יראי המסורתי התפרקה ברובה, כך גם המבנה החברתי המסורתי באלג'יריה. לאורך 132 שנות שלטון צרפתי סבלו האלג'יראים מיחס מתנשא ומבזה של המתיישבים והשלטון הצרפתי. בשלביו הראשונים של השלטון הצרפתי נחשבו בני אלג'יריה המוסלמים והיהודים כבני הלאום הצרפתי, אולם לא כאזרחים צרפתיים.

בשנת 1865 התיר נפוליאון השלישי לבני אלג'יריה להגיש בקשה לקבלת אזרחות צרפתית מלאה, אולם מעטים ניצלו זכות זו היות שהייתה כרוכה בויתור מפורש על הזכות לחיות תחת חוקי השריעה בתחום דיני המשפחה ונתפסה בעיני רבים ככפירה בדת. בשנת 1870 הפכו כל יהודי אלג'יריה לאזרחי צרפת באופן אוטומטי, מהלך שהביא עליהם את חמתם של המוסלמים במדינה אשר החלו לראות ביהודים משתפי פעולה עם השלטון הקולוניאלי הצרפתי. יחד עם זאת, בתקופה זו הייתה באלג'יריה התפתחות בכלכלה, כמו גם יצירת מעמדות חברתיים חדשים, לאור הערכים הצרפתיים של שיוון וחירות פוליטית, ערכים שמאוחר יותר אף היו בבסיס שאיפתה של אלג'יריה לעצמאות.

[עריכה] לאומיות והתנגדות

בתקופת מלחמת העולם הראשונה צמח באלג'יריה דור חדש של הנהגה מוסלמית אשר החלה לבוא לידי ביטוי בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. התגבשו קבוצות שונות המתנגדות לשלטון הצרפתי, הבולטות ביניהן היו ה-FLN והתנועה הלאומית האלג'יראית.

המתיישבים הצרפתים (אשר כונו "רגליים שחורות", צרפתית pieds noirs) היו בעלי ההשפעה הרבה ביותר על השלטון ושלטו אף על רוב הונה של אלג'יריה. בתקופה הקולוניאליסטית מנעו המתיישבים כל ניסיון לרפורמות כלכליות או חברתיות אשר יקדמו את ילידי אלג'יריה המוסלמים. אולם, החל משנת 1933 ועד לשנת 1936 החלו באלג'יריה משברים חברתיים, פוליטיים וכלכליים באלג'יריה, אשר גרמו לאלג'יראים רבים להשתתף בפעולות מחאה פוליטיות. השלטונות הצרפתיים הגיבו בחקיקת חוקים נוספים לשמירת הסדר הציבורי.

האלג'יראים המוסלמים התגייסו לעזרת צרפת עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כפי שעשו בעת מלחמת העולם הראשונה. אולם המתיישבים הצרפתים באלג'יריה אהדו ברובם את שלטון וישי אשר שיתף פעולה עם הנאצים. לאחר נפילת שלטון וישי באלג'יריה, בוטלה בהדרגה החקיקה הגזענית מימי וישי, למרות התנגדות מתיישבים צרפתיים קיצוניים.

בחודש מרץ 1943 הביא המנהיג המוסלמי פרחת עבאס מנשר לשלטונות צרפת בשם העם האלג'ירי, אשר נחתם בידי 56 מנהיגים אלג'ירים ובינלאומיים. במנשר הייתה דרישה לחוקה אלג'יראית אשר תבטיח שוויון פוליטי וחוקי למוסלמים במדינה. למרות זאת, המנהל הצרפתי יישם בשנת 1944 תוכנית רפורמה אשר הבטיחה אזרחות צרפתית מלאה אך ורק למוסלמים אלג'יראים "ראויים לשבח", כ-60,000 אלף איש בלבד. המתחים בין המוסלמים וההתיישבויות הצרפתיות הגיעו לשיא ב-8 במאי 1945, הוא יום הניצחון באירופה. מצעד מוסלמי הסתיים בהתנגשות אלימה ובמהומות. בתגובה ערכו הצבא והמשטרה הצרפתית פשיטות על מוקדי התנגדות ולפי דיווחים צרפתיים רשמיים כ-1,500 מוסלמים נהרגו בפעולות הנגד. על פי הערכות אחרות הגיע מספר ההרוגים ל-6,000 איש.

באפריל 1945 עצרו השלטונות הצרפתיים את המנהיג הלאומני מסלי האדי. ב-1 במאי 1945 התקיימה הפגנה של "מפלגת העם האלג'יראי" (צרפתית Parti du Peuple Algerien) אשר פוזרה באלימות על ידי המשטרה. מספר משתתפים בהפגנה נהרגו. ב-8 במאי עת ציינו הצרפתים את כניעתה של גרמניה הנאצית, פרץ מרי אלים בעיר סטיף. בתגובה העלתה המשטרה כפרים שלמים באש ועל פי הערכות רשמיות נהרגו 6,000 עד 8,000 תושבים. על פי הערכות של ממשלת אלג'יריה נהרגו כ-50,000 תושבים. לאומנים אלג'יראים רבים הסיקו באותה נקודה כי לא יצליחו לזכות בעצמאות בדרכי שלום והחלו להתארגן למרד מזוין נגד השלטון הצרפתי.

[עריכה] מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954-1962) הייתה מלחמה ארוכה ועקובה מדם ומהווה את נקודת המפנה המשמעותית האחרונה בהיסטוריה של אלג'יריה. אף שמלחמת העצמאות התאפיינה לעתים בפילוגים שבטיים, סופה איחד את העם האלג'יראי והטביע את ערכי העצמאות והסלידה מקולוניליזם בתודעה הלאומית. שיטותיו האכזריות של הצבא הצרפתי בניסיון לדכא את המרי נותרו נושא מעורר מחלוקת בצרפת עד עצם היום.

בשעות הבוקר המוקדמות של ה-1 בנובמבר 1954, פתחה החזית לשחרור לאומי (צרפתית Front de Libération nationale)(הידועה בר"ת FLN) בהתקפות מתואמות בכל אלג'יריה ובכך ניתן האות לפרוץ מלחמת העצמאות. נקודת ציון משמעותית במלחמה זו הייתה טבח האזרחים סמוך לעיירה פיליפוויל בחודש אוגוסט 1955. בפעולות התגמול שננקטו דיווח הממשל כי הרג 1,273 לוחמי גרילה, על פי גרסת ה-FLN נהרגו בפעולות התגמול כ-12,000 מוסלמים בידי הצבא והמשטרה וכי בידי כנופיות חמושות. לאחר הטבח בפיליפוויל פרצה המלחמה במלוא עוצמתה.

מלחמת העצמאות האלג'יראית הסתיימה לאחר משא ומתן ממושך אשר הוביל להסכם הפסקת אש שנחתם בין צרפת לארגון ה-FLN ב-18 במרץ 1962, בעיר אביאן בצרפת. הסכמי אביאן קבעו אף את המשך היחסים הכלכליים, טכניים ותרבותיים בין צרפת לאלג'יריה, לצד הקמת ממשל זמני עד אשר יערך משאל עם להכרעה בשאלת העצמאות. הסכמי אביאן קבעו את זכויות הדת והקניין של המתיישבים הצרפתיים באלג'יריה, אולם לא היה בהם די כדי לשנות את הלך הרוח בקרב המתיישבים הצרפתים באלג'יריה ועל כדי כמיליון תושבים עזבו את המדינה ושבו לצרפת בתקופה זו.

על פי הערכות בין 300 אלף למיליון אלג'יראים איבדו את חייהם במהלך מלחמת העצמאות ו-2-3 מיליון תושבים מוסלמים נוספים נעקרו מבתיהם ונותרו פליטים כתוצאה מן המלחמה, מתוך אוכלוסייה כוללת של 9-10 מיליון. אזורי כפר נרחבים ורוב החקלאות האלג'יראית סבלה נזקים כבדים במלחמה, כך גם כלכלת אלג'יריה אשר הכוח המניע שלה היו המתיישבים הצרפתיים. עם עזיבתם של מיליון בני צרפת את המדינה ולצידם רוב יהודי אלג'יריה וכן אלג'יראים אשר תמכו בשלטון הצרפתי, נגרם נזק כבד לכלכלת אלג'יריה.

פעולות האיבה לא פסקו עם תום המלחמה, בחלקים של המדינה היה תוהו ובוהו שלטוני, מלחמות שבטיות ומשפטי לינץ' של אזרחים שהואשמו בבגידה, בהם נהרגו עשרות אלפי אזרחים נוספים, אף לאחר עזיבת כוחות צבא צרפת. זאת, עד אשר ממשלתו של בן בלה הצליחה לייצב את השלטון במדינה.

[עריכה] ההיסטוריה המודרנית של אלג'יריה

ב-1 ביולי 1962 נערך באלג'יריה משאל עם וב-3 ביולי הכריזה צרפת על עצמאותה של אלג'יריה. ב-8 בספטמבר 1963 אושרה חוקת המדינה במשאל עם ובאותו החודש נבחר באופן רשמי אחמד בן בלה לנשיא המדינה הראשון. מלחמת העצמאות האלג'יראית הותירו צלקות בחברה ובכלכלה, זאת בנוסף להרס הפיזי. עזיבתם ההמונית של תושבים ממוצא צרפתי הותירה את המדינה ללא מרבית הדרג הניהולי בה, פקידי שלטון, מהנדסים, מורים, רופאים ובעלי מקצועות מיומנים אחרים. מאות אלפי אזרחים נותרו ללא קורת גג, פליטים בארצם, רבים מהם סבלו ממחלות. שיעור האבטלה באלג'יריה היה כ-70 אחוז מכוח העבודה. בחודשים שלאחר עזיבת הצרפתים הייתה התנפלות המונית באלגי'ירה על הרכוש ועל המשרות שהותירו מאחוריהם העוזבים. בצווים נשיאותיים שפורסמו בחודש מרץ 1963 הכריז בן בלה כי כל הרכוש החקלאי, התעשייתי והמסחרי שהיה בבעלות אירופאים הוא רכוש חופשי מבעלים ובכך הכשיר למעשה את הדרך להחרמת הרכוש על ידי המדינה. החוקה החדשה שנוסחה בפיקוח הדוק של ה-FLN אושרה בחודש ספטמבר 1963 ובן בלה נבחר על ידי המפלגה להנהיג את המדינה לתקופת כהונה של חמש שנים. תחת החוקה החדשה שילבו סמכויותיו של בן בלה כנשיא, את תפקידי ראש המדינה וראש הממשלה וכן מפקד הכוחות המזוינים. לנשיא הייתה הסמכות להכריז על ממשלה ללא צורך באישור של הרשות המחוקקת והוא היה האחראי להגדרת מדיניות הממשלה ופעילותה. לא הונהג כל מנגנון פיקוח שלטוני יעיל על סמכויות הנשיא. מנהיג האופוזיציה חוסיין עיט אחמד התפטר מן האסיפה הלאומית בשנת 1963 כדי למחות על הנטייה הדיקטטורית של המשטר והקים תנועת מחתרת, חזית הכוחות הסוציאליסטית (Front des Forces socialistes, FFS) אשר פעלה בניסיון לחסל את משטרו של בן בלה. בסוף קיץ 1963 אירעו מספר תקריות מזוינות אשר יוחסו למחתרת חזית הכוחות הסוציאליסטית ובהמשך אותה שנה פרצו קרבות נוספים. כוחות הצבא פעלו במהירות לדיכוי המרד. שר ההגנה, חורי בומדיין, לא היסס לדכא בכוח כל סימן למרד באזורים מרוחקים, בו ראה סכנה ליציבות השלטונית. אולם, כאשר בן בלה ניסה ניסה לצרף אליו תומכים מתושבי האזורים בהם פעלה המחתרת, גברו המתחים בין בומדיין ובן בלה.

[עריכה] הפיכה

ב-19 ביוני 1965 הדיח בומדיין בהפיכה צבאית את בן בלה מן השלטון. ההפיכה הייתה מהירה וללא קורבנות. בן בלה נעלם באופן פתאומי מעין הציבור ולא נראה שוב עד אשר שוחרר ממעצר בית, בשנת 1980, על ידי מחליפו של בומדיין, הקולונל שאדלי בנג'דיד. מיד לאחר ההפיכה פיזר בומדיין את האסיפה הלאומית והשעה את החוקה שהתקבלה בשנת 1963. המועצה המהפכנית הוכרזה כרשות השלטונית העליונה והייתה מורכבת ברובה מקציני צבא אשר יצגו פלגים שונים בצבא ובמפלגה. מעמדו הראשוני של בומדיין כראש המדינה והממשלה היה מעורער, בעיקר כיוון שחסר לו בסיס תמיכה מחוץ לכוחות המזוינים. עיקר תמיכתו באה מחבריו בעיר עודה שבגבול מרוקו, שם שימש כמנהיג צבא השחרור הלאומי (ALN) בשנות המלחמה. במצב דברים זה היה שלטונו של בומדיין שלטון חברים.

אולם, לאחר מספר ניסיונות הפיכה כנגדו (הבולט שבהם אירע בחודש דצמבר 1967) וניסיון התנקשות שנכשל (ב-25 באפריל 1968), הצליח בומדיין לאחד את כוחותיו, הכפיף לשלטונו את כוחות הצבא והפלגים הפוליטיים והחל לשלוט שלטון יחיד. לגישתו של בומדיין אלג'יריה נזקקה ליציבות שלטונית וכלכלית בטרם ניתן לבנות מוסדות פוליטיים.

בחודש נובמבר 1976, 11 שנים לאחר שעלה לשלטון ולאחר לחץ ציבורי רב, אושרה חוקה חדשה למדינה ובומדיין נבחר לנשיא המדינה ברוב של 95% מכלל הבוחרים. לאחר מותו של בומדיין ב-27 בדצמבר 1978, פרץ מאבק בתוך מפלגת ה-FLN לבחור ביורש. כפשרה בין שני מועמדים אחרים, נבחר קולונל שאדי בנג'דיד, מנהיג מתון ששיתף פעולה עם בומדיין בהדחת בן בלה, והוא הושבע לנשיאות ב-9 בפברואר 1979. קולונל בנג'דידי נבחר לנשיאות שוב בשנת 1984 ובשנת 1988. לאחר מהומות אלימות בחודש אוקטובר 1988, אומצה בשנת 1989 חוקה חדשה אשר התירה יצירת מפלגות פוליטיות נוספות ל-FLN. החוקה גם ביטלה את השתתפות הכוחות המזוינים בממשלה, לראשונה מאז עליית בומדיין לשלטון. בין המפלגות הרבות שנוצרו מיד לאחר אישור החוקה, בלטה מפלגת הישועה המוסלמית (Front Islamique du Salut- FIS) אשר זכה ביותר מ- 50% מקולות הבוחרים בבחירות מקומיות שנערכו בחודש יוני 1990 וכן בשלב הראשון של הבחירות הלאומיות בחודש דצמבר 1991.

[עריכה] מלחמת האזרחים באלג'יריה

נשיא אלג'יריה - עבד אל-עזיז בוטפליקה

ההצלחה הראשונית המפתיעה של מפלגת ה-FIS בבחירות דצמבר 1991 גרמה להתערבות הצבא פשיטה על מוסדות המפלגה ודחיית המשך הבחירות. תגובת הפנדמנטליסטים הובילה לפתיחת מלחמת אזרחים המתנהלת בעוצמה נמוכה כנגד מוסדות השלטון החילוניים של המדינה, אשר התירו עריכת בחירות בהשתתפות מפלגות התומכות בשלטון וכן מפלגות דתיות מתונות.

בשנת 1996 אושרו במשאל עם שינויים בחוקה המחזקים את כוחות הנשיא ואוסרים על קיום מפלגות מוסלמיות. בחודש אפריל 1999 התקיימו בחירות לנשיאות. אף שעל המשרה התמודדו שבעה מועמדים, כל המועמדים להוציא את עבד אל-עזיז בוטפליקה, אשר זכה לתמיכת הצבא ומפלגת ה-FLN, הסירו את מועמדותם ברגע האחרון. זאת, על רקע האשמות של תרמית בהליך הבחירה. בבחירות זכה עבד אל-עזיז בוטפליקה ב-70 אחוז מקולות הבוחרים. לאחר שנבחר לכהונה של חמש שנים, ריכז בוטפליקה את מאמציו בהשבת היציבות והביטחון למדינה למודת הקרבות. כחלק ממאמציו להשיב את הביטחון הוא הכריז על חנינה לאלפי חברים של מפלגת ה-FIS, אשר הוצאה מחוץ לחוק. בחודש ספטמבר 2000 אושר במשאל עם "הסכם האיחוד האזרחי". המחילה שניתנה לחברי ה-FIS לא סיימה את שפיכות הדמים במדינה, אולם הפחיתה את רמת האלימות לממדים נסבלים. על פי הערכות כ-80 אחוז מן הנלחמים בשלטון הסכימו להסדר החנינה. הנשיא אף מינה ועדות ממלכתיות כדי לבחון רפורמות בשיטת החינוך, המשפט והבירוקרטיה השלטונית. בחודש אפריל 2004 נבחר בוטפליקה לתקופת כהונה שניה של חמש שנים, עת גבר על שישה מועמדים אחרים וללא כל התערבות של הצבא. בחודש ספטמבר 2005 התקבלה במשאל עם וברוב גדול אמנת שלום ופיוס לאומי. באמנה כלול הסכם חנינה נוסף, הכולל כמעט את כל המשתתפים במרד האיסלמי, להוציא את הלוחמים האלימים ביותר וכן משתמעת ממנו אף חנינה לכוחות הצבא אשר הואשמו בשימוש מופרז בכוח כנגד המורדים. סמוך לשנת 1100 לפנה"ס הקימו הפיניקים,יורדי ים אמיצים שבאו ממזרחו של הים התיכון (מצור ומצידון),מושבות לאורך חופה של אפריקה הצפונית ,מהן בשטח הנקרא כיום אלג'יריה. הגדולה במושבות של הפיניקים,קרת חדשת (קרתגו) הייתה בשטח הנקרא כיום תוניסיה. לאחר שרומא הרסה את קרת חדשת,בשנת 146 לפנה"ס כבשה גם את אלג'יריה. בשנת 429 גרשו הוונדולים הברבריים הרומאים.הם שלטו תקופה קצרה בארץ. כעבור מאה שנה ניצחה ביזנטיה,או הקיסרות הרומאית המזרחית ,את הוונדולים. במאה השביעית הגיעו הערבים לאלג'יריה.מנהיגי שבטים ערביים שלטו בארץ קרוב לאלף שנה. בשנים 1830-1518 הייתה אלג'יריה חלק אוטונומי מן הקיסרות העות'מאנית. בשנת 1830 פלשה צרפת לאלג'יריה , ולאחר דנים רבות של התנגדות מזוינת של האלג'ירים כבשה אותה.מאז הייתה הארץ לחלק מהקיסרות הצרפתית. בראשית מלחמת העולם השנייה נכנעה צרפת לגרמניה,וממשלת וישי שלטה גם באלג'יריה. בשנת 1942 כבש הצבא של בעלות הברית,וגנרל שרל דה גול,מנהיגה של "צרפת החופשית",קבע בה את מטהו. אחרי המלחמה הוקמה באלג'יריה "החזית לשחרור לאומי",שמטרתה הייתה לשחרר את הארץ משלטון צרפת. וב-1 בנובמבר 1954 התחיל המאבק על עצמאותה של אלג'יריה שנסתיים בניצחון מקץ שבע שנים. לאחר משא ומתן ממושך וקשה בין הצרפתים לבין האלג'יריים נחתם הסכם שביתת נשק ששם קץ למלחמה. ב-3 ביולי 1962 הייתה אלג'יריה למדינה עצמאית.