היסטוריה של אוגנדה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן עניינים |
[עריכה] אוגנדה לפני 1900
בשנות ה-30 של המאה ה-19, כאשר הגיעו סוחרים ערבים ממובלעותיהם במזרח אפריקה (לאורך האוקיינוס ההודי) לאזור אוגנדה, הם מצאו מספר ממלכות אפריקניות בעלות מוסדות פוליטיים מבוססים ששלטו במספר מדינות. בעקבות הסוחרים הללו, הגיעו לאוגנדה בשנות ה-60 (המאה ה-19) חוקרים בריטים שחיפשו את מקורו של נהר הנילוס. בשנת 1877 הגיעו לאוגנדה מיסיונרים פרוטסטנטים, בעקבותיהם, הגיעו לאוגנדה ב-1879 מיסיונרים קתולים.
[עריכה] אוגנדה הקולוניאלית
ב-1888 הפכה החברה האימפריאלית-בריטית למזרח-אפריקה לשליטה באזור אוגנדה בעזרת תעודת-זכויות ממלכתית שאישרה זאת. הכרזה זו חוזקה על ידי הסכם אנגלי-גרמני שהיקנה לבריטניה את השליטה בקניה ואוגנדה. עלויות השליטה הגבוהות גרמו לחברה לוותר על השטח ב-1893 ותפקודיה המנהליים הועברו לנציב בריטי. ב-1894 ניתנה ממלכת בוגנדה, אחת הממלכות השבטיות החשובות באזור אוגנדה, תחת הגנה בריטית רשמית.
[עריכה] תחילתה של אוגנדה העצמאית
בריטניה העניקה לאוגנדה ממשלה עצמאית לראשונה ב-1961, הבחירות נערכו ב-1 במרץ. בנדיקטו קיוואנוקה מהמפלגה הדמוקרטית נבחר לשר הראשי הראשון. אוגנדה שמרה על חברותה בחבר העמים הבריטי.
ב-25 באוקטובר 1962 הצטרפה אוגנדה לאומות המאוחדות כחברה ה-110.
בשנות הפריחה, המחלוקת העיקרית התרחשה בין התומכים במדינה לבין התומכים בפדרציה חופשית בה מוענק כוח רב יותר לממלכות-השבטיות המקומיות. התמרון הפוליטי הגיע לשיא כאשר בשנת 1966, ראש הממשלה, מילטון אובוטה, ביטל את החוקה, העניק לעצמו את כל כוחות הממשלה ופיטר את הנשיא ואת סגן-הנשיא. בספטמבר 1967, חוקה חדשה הגדירה את אוגנדה כרפובליקה, העניקה לנשיא אף יותר כוח וביטלה את הממלכות המסורתיות.
[עריכה] אוגנדה תחת שלטון אמין
ב-25 בינואר , 1971, ממשלתו של אובוטה גורשה בהפתעה על ידי הכוחות המזוינים בהנהגת אידי אמין דאדא. אמין הכריז כי הוא הנשיא, ביטל את הממשלה ושינה את החוקה כך שהוא יקבל לידיו שליטה מלאה.
שלטונו בן 8 השנים של אידי אמין לווה בהדרדרות כלכלית, התפוררות חברתית ופגיעה מאסיבית בזכויות אדם. הקבוצות האתניות אצ'ולי ולאנגי היוו מוקד מרכזי לרדיפתו של אמין משום שהם תמכו בעבר באובוטה והיוו חלק גדול מהצבא. ב-1978, ועדת המשפטנים הבינלאומית העריכה כי יותר מ-100,000 אוגנדים נרצחו תחת שלטונו של אמין. רשויות אחרות העריכו כי המספר גבוה בהרבה.
באוקטובר 1978, הצבא הטנזני הדף פלישה של צבאו של אמין לשטח טנזניה. הצבא הטנזני, שגובה על ידי גולים אוגנדים ורואנדים, ניהל מלחמת חופש נגד צבאו של אמין ונגד חיילים לובים שנשלחו לעזור לו. ב-11 באפריל 1979, נכבשה העיר קמפלה ואמין ברח עם שארית חייליו.
[עריכה] אוגנדה מאז 1979
לאחר גירושו של אמין, הקימה "החזית הליברלית העממית של אוגנדה" ממשלה זמנית שנשיאה היה יוסוף לול. ממשלה זו אימצה שיטת ניהול משרדית ויצרה גוף פרלמנטרי הידוע כ"הועדה העממית המייעצת". הוועדה והקבינט של לול הביעו השקפות פוליטיות שונות מאוד. ביוני 1979, החליפה הוועדה את לול בגודפריי בינייסה בעקבות הוויכוח על היקף הכוחות שבידי הנשיא. ב-1980, בינייסה פוטר מאותם סיבות כשל קודמו. כעבור זמן מה, אוגנדה נשלטה בידי ועדה צבאית שבראשה ישב פאולו מוואנגה. הבחירות בדצמבר 1980 החזירו ל מילטון אובוטה את הנשיאות ומוואנגה שירת כסגנו. תחת שלטונו של אבוטה, הפרו כוחות הביטחון את זכויות האדם במידה רבה. בניסיון לדכא את המרד של צבא ההתנגדות העממי בראשות יוורי מוסאוני, הם החריבו חלק ממדינה, במיוחד באזור לוורו, צפונית לקמפלה.
ב-27 ביולי 1985, חטיבה צבאית, שהורכבה בעיקר מחיילים ממוצא אצ'ולי והונהגה בידי גנרל בסיליו אולארה אוקלו, השתלטה על קמפלה והכריזה על ממשלה צבאית. אובוטה ברח לגלות בזמביה. השלטון החדש, שבראשו עמד מפקד חילות ההגנה לשעבר, גנרל טיטו אוקלו (אין קשר לגנרל אולרה-אוקלו), פתח במשא ומתן עם חיל המורדים של מוסאוני והבטיח לשפר את הכבוד לזכויות-אדם, לחסל את היריבות השבטית ולקונן מערכת בחירות חופשית והוגנת. יחד עם זאת, הממשלה החדשה דרסה זכויות-אדם רבות בנסיונה לדכא את המרד ולהפסיק את התמיכה בצבא ההתנגדות העממי.
בסתיו 1985, נוהל משא ומתן בין ממשלת אוקלו לצבא ההתנגדות העממי בנאירובי בתמיכתו של הנשיא הקנייתי, דניאל אראפ מוי, שחתר להשגת הפסקת-אש והקמת קואליציה מאוחדת. למרות ההסכמה על הפסקת-אש, כוחות צבא ההתנגדות העממי המשיכו להילחם ובינואר 1986 כבשו את קמפלה ואת אוגנדה. כוחותיו של אוקלו ברחו צפונה לסודאן. כוחותיו של מוסאוני הקימו ממשלה כאשר מוסאוני הוא נשיאה.
הממשלה החדשה, שנשלטה בידי מוסאוני ואנשיו ("תנועת ההתנגדות העממית"), כמעט ושמה סוף לפגיעה בזכויות-אדם שאפיינה את הממשלות הקודמות, יזמה חופש פוליטי וחופש תקשורתי והנהיגה רפורמות בכלכלה לאחר התייעצות עם קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי וממשלות תורמות.
באזורים צפוניים כאצ'ולילנד, היו כוחות מזוינים המתנגדים לממשלה מאז 1986. בין הכוחות האצ'ולים היו הצבא הדמוקרטי של אזרחי אוגנדה ותנועת הרוח הקדושה. כיום, התנועה המורדת היחידה היא צבא ההתנגדות של האל שבראשה עומד ג'וזף קוני אשר הנהיג חטיפה המונית של ילדים לשם גידולם כחיילים וכעבדי-מין.
ב-1996, בזמן מלחמת קונגו הראשונה, אוגנדה הייתה תומכת עיקרית בהדחתו של הנשיא הזאירי, מובוטו סאסא סאקו, ותמכה במנהיג המורדים לאורנט דסירה קבילה. בין 1998 ל-2003, אוגנדה לקחה חלק במלחמת קונגו השנייה כנגד הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו והמשיכה לתמוך בקבוצות מורדים כמו "התנועה לשחרור קונגו".
שינויים פוליטים וחוקתיים הוצעו בשנים 2000 ו-2001 וחלקם אף הועלו להצבעה, אך מוסאוני נשאר בשלטון.
| אוגנדה · אלג'יריה · אנגולה · אריתריאה · אתיופיה · בורונדי · בורקינה פאסו · בוטסואנה · בנין · גבון · גאנה · ג'יבוטי · גינאה · גינאה ביסאו · גינאה המשוונית · גמביה · דרום אפריקה · זימבבואה · זמביה · חוף השנהב · טוגו · טנזניה · כף ורדה · לוב · ליבריה · לסוטו · מאוריטניה · מאוריציוס · מאלי · מדגסקר · מוזמביק · מלאווי · מצרים · מרוקו · הרפובליקה המרכז אפריקאית · ניז'ר · ניגריה · נמיביה · סאו טומה ופרינסיפה · סודאן · סווזילנד · סומליה · סיישל · סיירה לאונה · סנגל · צ'אד · קומורו · קונגו · הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו · קמרון · קניה · רואנדה · תוניסיה |  |
