הילדים של ארנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: עברית טעונה שיפור. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הילדים של ארנה
בימוי:	ג'וליאנו מר חמיס, דניאל דניאל
הפקה:	אסנת טרבלסי, פיטר ואן-הייסטה
תסריט:	ג'וליאנו מר חמיס, דניאל דניאל
עריכה:	אובה וור
צילום:	ג'וליאנו מר חמיס, חנה אבו סעדה, אורי שטינמץ
משך הקרנה:	84 דקות
שפת הסרט:	עברית, ערבית, אנגלית

הילדים של ארנה הוא סרט תיעודי משנת 2003 מאת ג'וליאנו מר חמיס אודות תיאטרון לילדים פלסטינים בג'נין, שהפעילה אמו, ארנה מר חמיס, בשנות ה-90, ואודות גורלם של הילדים שהשתתפו בתיאטרון באינתיפדת אל אקצה.

לאחר מותה של ארנה, חזר ג'וליאנו מר חמיס לג'נין בשנת 2002 וחיפש אחר הילדים שהשתתפו בקבוצת התיאטרון. הסרט מתאר את סיפור התבגרותם של חברי הקבוצה והפיכת רבים מהם מילדים חייכנים, לנערים זועמים ולבסוף ללוחמים נחושים שרבים מהם מתים.

תוכן עניינים 1 רקע 2 דמויות מרכזיות 2.1 יוסף 2.2 אשרף 2.3 עלא 2.4 זכרייה דביידי 3 הפקת הסרט 4 פרסים 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים

[עריכה] רקע

בשנת 1987 הקימה פעילת זכויות האדם ארנה מר חמיס תיאטרון ילדים בג'נין, "תיאטרון האבן", או "הבית של ארנה". התיאטרון הוקם במטרה לקדם את ההבנה בין פלסטינים וישראלים ופעל במהלך שנות האינתיפאדה הראשונה עד אמצע שנות ה-90, ועשרות מתנדבים ישראלים ופלסטינים ארגנו את האירועים בו.

הרעיון של ארנה היה ללמד את הילדים לבטא את עצמם באמצעות המשחק, ולנסות לתת להם השכלה וחינוך במקום מערכת החינוך הפורמלית שכשלה. בנה של ארנה, ג'וליאנו מר חמיס, שהיה שחקן הפך לבימאי של הלהקה. תוך כדי כך הוא צילם את ארנה ואת הילדים במשך 6 שנים, עד למותה של ארנה וסגירת התיאטרון.

בתחילה חשדו התושבים והילדים בארנה ובבנה, שהם סוכנים של השב"כ. אולם לאט לאט הם השתכנעו בכנותם, ונפתחו אליהם.

[עריכה] דמויות מרכזיות

יוסף, אשרף ועלא הם שלושה נערים מרכזיים בתיאטרון, מלבדם משחקים בו נערים נוספים כמו נידאל, זכריה זביידי (אז בן 12) ואחיו הגדול דאוד. סמירה זביידי, אמם האלמנה של זכריה ודאוד, נידבה את הקומה העליונה בבית המשפחה כמקום לחזרות. הסרט נע קדימה ואחורה בזמן במהלכן של 10 שנות צילום הסרט ומראה היבטים שונים של הנערים-הגברים בזמנים שונים.

[עריכה] יוסף

בזמן האינתיפדה השנייה, יוסף עובר הלם עמוק. פגז של טנק ישראלי עבר דרך קיר של בית ספר ונחת בלב כיתת ילדים. יוסף ניסה לסייע לילדים ויצא מהכיתה כשבזרעותיו ילדה קטנה שמתה תוך דקות אחדות.^[1] מאז אירוע זה השתנה לחלוטין, הפסיק לחייך ולצחוק ונראה שאיבד כל עניין בחיים. נסיונותיה של אמו לעניין אותו בבחורות בחתונה עלו בתוהו.^{[2] [3]}

ללא שגילה דבר להוריו, יוסף תכנן בשנת 2001 פיגוע ירי יחד עם חברו נידאל (ממנו ברור שלא יצאו חיים). הוא שילם לחייל רוסי עני ורכש ממנו רובה מסוג M-16. את התחמושת קיבלו מארגון הג'יהד האיסלמי, שסיפק להם גם תעוד לפני יציאתם לפיגוע. בתמורה הם הופיעו כחברי הארגון, ונשאו מסרים איסלמיים, למרות שיוסף היה חילוני.^[3] לאחר מכן גנבו רכב שטח ישראלי, ונסעו איתו לחדרה. בהגיעם לעיר פתחו בירי ממנו מתו 4 אנשים ונפצעו כ-30 איש. שוטרים שהגיעו למקום ירו והרגו את שניהם.

ג'וליאנו מעיד כי מטרה מרכזית של הסרט הייתה התמקדות בדמותו ומניעיו של יוסף, ולנסות לקרוע את מסכת המפלצת של המחבל המתאבד כפי שהוא מיוצג בתקשורת, ולהראות את הילד והאדם שהיו קודם לכן.^[4]

[עריכה] אשרף

בהיותו ילד היה אשרף שחקן מרכזי בקבוצת התיאטרון, הוא הרבה לחייך והעיד על עצמו שהוא רוצה להיות "רומיאו". כוחות צה"ל הרסו את ביתו של עלא, שכנו, ואשרף הילד מתואר כשהוא מנסה לדלות מבין ההריסות חפצים עבור חברו.

עלא מתאר בסרט את מותו של אשרף המבוגר אשר לחם נגד כוחות צה"ל בקרב על ג'נין בשנת 2002 ונהרג. המבנה אשר שימש את חברי הקבוצה כתיאטרון שימש את החמושים בג'נין כעמדת ירי שבה נהרג אשרף.

[עריכה] עלא

עלא הפך להיות המנהיג של גדודי חללי אל אקצה בג'נין. הוא לחם יחד עם עם חבריו נגד חיילי צה"ל בקרב על ג'נין, עד לשלב הריסת הבתים בידי דחפורי די-9 משוריינים. בשלב זה נכנע עלא, אולם לאחר מכן עלה בידו לברוח חזרה לג'נין. החלק האחרון של הסרט מתמקד בו ומתאר את חייו ומלחמתו שלו ושל חבריו בכוחות צה"ל הפועלים בג'נין בחודשים שלאחר הקרב על העיר, על ידי ירי והטמנת מטענים.

בהיותו ילד, הרסו כוחות צה"ל את ביתו של עלא. בזמן היותו מפקד על גדודי חללי אל אקצה מאיים צה"ל להרוס את בית הוריו בשנית. עלא והוריו מצהירים כי דבר זה אינו מפחיד אותם וכי דם הפלסטינים שמתו במאבק האלים מול צה"ל יקר להם יותר מכל בית או רכוש. עלא מעיד על עצמו כי הוא לא ייתפס בשנית וכי הוא יהיה "חופשי או בקבר". בסצנה הבאה רואים את גופתו החרוכה של עלא בבית החולים, מוקפת בחברים ובני משפחה אבלים, לאחר שנורה בידי כוחות צה"ל בנובמבר 2002, שבועיים לאחר הולדת בנו הבכור.

[עריכה] זכרייה דביידי

זכריה זביידי מצולם בסרט בשנת 2002, לאחר שנפצע מפגז ונכווה בפניו, אך לפני שהפך למבוקש בכיר והתפרסם בעקבות פרשת טלי פחימה. באותה תקופה הוא לוחם לצידו של עלא, ומציין שהוא בניגוד לו, שהה מתחת להריסות בזמן הלחימה בג'נין, ולא נכנע. הוא מתנגד בתוקף להצגת הקרב על ג'נין כ"טבח" שעשה צה"ל בתושבים, ומדגיש את הלחימה העיקשת שלהם.

דאוד אחיו נשפט ל-16 שנים בכלא הישראלי על פעילות טרור.

[עריכה] הפקת הסרט

הסרט הוא פרי יוזמתה של המפיקה אסנת טרבלסי. ג'וליאנו התלבט עקב התנגדותה של אימו לעשות סרט על עצמה, עד שבשלב מסוים אובחנה ארנה כחולה במחלת הסרטן, ונודע לה ולבנה כי יש לה לכל היותר שנה לחיות. ודבר זה, יחד עם קבלה של תקציב לסרט הכריע את הכף. עם התקדמות המחלה, החל ג'וליאנו להתמקד פחות בתיאטרון ובילדים ויותר באימו החולה. ארנה התנגדה לכך משום שרצתה שהסרט יעסוק בנושאים שהיו ברקע - הכיבוש, מצב זכויות האדם בשטחים, הקשר בין פעילי השלום הישראלים והפליסטינים וכו'. הפעם האחרונה בה ג'וליאנו צילם את אימו הייתה בנסיעתה האחרונה לג'נין, שמופיעה גם בסרט. לאחר מכן הפסיק ג'וליאנו את צילום הסרט ומספר ימים לאחר מכן, בפברואר 1995, מתה ארנה ממחלתה. לאחר מותה של הפסיק ג'וליאנו את העבודה על הסרט לגמרי, ונראה היה שהוא נגנז.^[4]

אלא שבשנת 2001, בעודו צופה בטלוויזיה, זיהה ג'וליאנו את יוסף כמחבל שביצע את הפיגוע בחדרה. דבר זה עורר את סקרנותו לראות מה עלה בגורלם של שאר ילדי התיאטרון. במרץ 2002, מספר ימים לאחר תום הקרבות בג'נין, ו-7 שנים לאחר מות אימו, חזר ג'וליאנו לעיר כדי להפגש עם הנערים שכעת גדלו. הוא תעד את המפגשים עימם עד למותו של עלא. בשלב זה של ההפקה הצטרף הבמאי והעורך ההולנדי הישראלי לשעבר דניאל דניאל, והעריכה נמשכה חמישה חודשים. הסרט יצא לאקרנים בסינמטקים ובפסטיבלים במרץ 2004, כהפקה הולנדית-ישראלית.^[4]

[עריכה] פרסים

הסרט זכה בפרס הראשון בפסטיבל טרייבקה בניו יורק בשנת 2004, בפרס "דסק המבקרים" בפסטיבל הקולנוע התיעודי בטורונטו, קנדה, בפרס "חביב הקהל" בפסטיבל בפינלנד, במקום הראשון בפסטיבל זכויות האדם בפראג, ובפרס "השופטים הצעירים" בפסטיבל בשווייץ.[1]

בשנת 2006, בעקבות גל תמיכה בינלאומי שעורר הסרט, פתח מר חמיס תיאטרון קהילתי לילדים ולמבוגרים בג'נין בשם "תיאטרון החופש". [2]

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אתר הסרט
• הילד של ארנה ראיון עם מר חמיס על הסרט, הארץ, 09/09/04

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ הילדים של ארנה והילדים של פלסטין סמי שלום שטרית, אתר "רשימות"
2. ^ ראיון עם אמו של יוסף בסרט
3. ^ ^{3.0 3.1} הילדים של ארנה באתר "ביקורת לא בונה כלום".
4. ^ ^{4.0 4.1 4.2} הילד של ארנה