גטו שאנגחאי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גטו שאנגחאי היה שטח בן כארבעה קמ"ר ברובע הונגקיו של שאנגחאי, במהלך הכיבוש היפני של סין, בו התגוררו כ-20,000 פליטים יהודים מארצות אירופה שנמלטו מן הנאצים. תושבי הגטו סבלו ממחסור וממצוקה, אך הצליחו להינצל מן השואה.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
[עריכה] יהודי גרמניה בשנות השלושים
עד לסוף שנות ה-20 חיו רוב יהודי גרמניה חיי רווחה במדינתם. הם שירתו בצבא הגרמני ותרמו לעם הגרמני באמנות, במסחר, בתרבות ובמדע, הרבה מעבר למשקלם היחסי באוכלוסייה. לאחר עליית אדולף היטלר והמפלגה הנאצית לשלטון בשנת 1933 האנטישמיות הפכה למדיניות הרשמית של המדינה, והתקבלו חוקים כחוקי נירנברג שדחקו את היהודים מכל תחומי החיים. רבים ניסו להימלט מן המדינה, אך כפי שכתב חיים ויצמן ב-1936 - "העולם נראה כמחולק לשני חלקים. המקומות בהם לא יכולים יהודים לחיות, והמקומות אליהם אינם יכולים להיכנס". [1] ועידת אוויאן הראתה כי בסוף שנות ה-30 היה זה בלתי אפשרי ליהודי שרצה להמלט מגרמניה הנאצית למצוא מדינה שתקבל אותו באופן חוקי.
הבעיה אך החמירה ככל שהרחיבו הנאצים את תחומי שליטתם באירופה עם סיפוחה של אוסטריה, וכיבושן של צ'כוסלובקיה ולאחריה פולין.
[עריכה] שאנגחאי אחרי 1937
מעמדה של שאנגחאי הוסדר בשנת 1842 בחוזה ננקינג שנחתם בין ממשלות בריטניה וסין לאחר מלחמת האופיום הראשונה והיה אחד מסדרת הסכמים בינלאומיים עליהם אולצה סין לחתום, שהסדירו מעמד מיוחד למעצמות זרות על אדמת סין. על פי ההסכם השליטה בכוחות המשטרה, השיפוט וביקורת הדרכונים בעיר שאנגחאי ניתנו בידי ועדה בינלאומית אוטונומית. לאחר הקרב על שאנגחאי נכבשה העיר בידי יפן. יפן, וממשלת הבובות הסינית ששלטה מטעמה באזורי סין שנכבשו על ידה, לא שינו את משטר הדרכונים המיוחד בשאנגחאי, וכך הפכה העיר למקום היחיד בעולם שהתיר כניסה ללא דרכון או אשרה. על פי ההסכמים הבינלאומיים שנגעו לשאנגחאי, נדרשה האשרה רק על מנת להזמין כרטיס ליציאה מאירופה, אך לא לכניסה לעיר. גם השגתה של אשרת יציאה היוותה בעיה, אך בין השנים 1938 ל-1940 הקונסול הכללי בקונסוליה הסינית בווינה, חסיד אומות העולם פנג שאן הו, המכונה "שינדלר הסיני", הנפיק אשרות לפליטים רבים, בניגוד למדיניות הממונים עליו.
בזמן שהחלו להגיע לעיר יהודים רבים, שתי קהילות יהודיות כבר היו קיימות בעיר. קהילת יהודי בגדד הקטנה והעשירה, שכללה משפחות כמשפחת כדורי ומשפחת ששון, ומנתה כחמש מאות נפש, וקהילה גדולה יותר של פליטים מרוסיה שהגיעו למקום לאחר המהפכה הרוסית, ומנתה למעלה מ-3,000 איש. חלק מהקהילה הרוסית הגיעה לשאנגחאי בעקבות פעילותו של צ'יאונה סוגיהארה, הקונסול היפני בקובנה, ליטא שאיפשר המלטותם של יהודים רבים. בין הפליטים תלמידים רבים מישיבת מיר שהייתה הישיבה הגדולה היחידה שניצלה מן השואה.
[עריכה] הגעת יהודי גרמניה
הפליטים שהצליחו לרכוש כרטיסים לאוניות הקיטור היפניות היוקרתיות שיצאו מנמל גנואה באיטליה תיארו לאחר מכן את המסע בן שלושת השבועות, באוניות היוקרה, על שפע האוכל והבידור במהלכו, כהפוגה סוריאליסטית בין הרדיפות בגרמניה וחיי הגטו בשאנגחאי. כמה מהם ניסו לרדת באופן בלתי חוקי במצרים בתקווה להגיע לארץ ישראל שהייתה אז תחת שלטון המנדט הבריטי.
ב-15 באוגוסט 1938 הגיעו ראשוני הפליטים מאוסטריה שסופחה על ידי הנאצים. בנובמבר הגיעו מאות פליטים גרמנים. עד לסוף יוני 1939 הגיעו 8,200 יהודים מגרמניה ומאוסטריה.
הפליטים נעזרו ב"ועדה הבינלאומית לפליטים מאירופה" שאותה הקימו ויקטור ששון ופאול קומור וועדה בשם "הוועדה לסיוע לפליטים יהודים מאירופה" שייסד הוראס כדורי. ועדות אלו סיפקו ליהודים דיור ברובע הונגקיו, רובע זול יחסית בהשוואה לשאר הרבעים שבהם גרה הקהילה הבינלאומית בעיר. הפליטים שוכנו בדירות זולות, ולאחר מכן בשישה מחנות שהוקמו בשטחו של בית ספר לשעבר.
שלטונות הכיבוש היפנים התייחסו ליהודי גרמניה כ"חסרי מדינה", והם נזקקו לאישור מיוחד כדי לנוע בתוך העיר.
רוב הפליטים הגיעו לאחר 1937. בשנת 1939 החלו היפנים מקשים על הכניסה לעיר, אך יהודים רבים המשיכו להגיע, עד לאחר ההתקפה על פרל הארבור וכניסתה של יפן למלחמת העולם השנייה. בשיאה מנתה אוכלוסיית הפליטים היהודים 17,000 נפש.
[עריכה] החיים בגטו
השלטונות לא היו מוכנים להגירה כה מאסיבית, ואת הפליטים קיבלו תנאים קשים ברובע העוני הונגקיו. עשר נפשות שוכנו בכל חדר, תנאי רעב, היגיינה גרועה וחוסר בתעסוקה קיבלו את פניהם, אך רבים מתושביה הסינים של הונגקיו סבלו מגורל דומה ואף קשה יותר.
הבגדדים, ולאחר מכן ארגון הג'וינט סיפקו עזרה בדיור ומזון. אל מול קשיי השפה, העוני, המחלות והבידוד החברתי, התקשו רוב הפליטים להסתגל למעמדם החדש, כפליטים הנדרשים לעזרת מוסדות צדקה. עם זאת, חיי הקהילה היהודית, באורח שאותו הכירו היהודים בארצות מוצאם באירופה, פרחו גם בתנאים הקשים. בתי ספר יהודים נפתחו, עיתונים יהודים יצאו לאור, תיאטראות וקבוצות ספורט סיפקו בידור לפליטים, והוקמה גם תנועה ציונית.
חלק מהפליטים הצליחו להתגבר על בעיות התעסוקה והמצב הכלכלי הקשה ולהקים עסקים משגשגים.
[עריכה] לאחר ההתקפה על פרל הארבור
כניסתה של יפן למלחמת העולם השנייה סימנה מפנה שלילי בגורלם של פליטי שאנגחאי. היהודים הבגדדים העשירים שסיפקו את שירותי הסעד הבסיסיים לפליטים, היו ברובם אזרחים בריטים, ונכלאו כאזרחי ארץ אויב. הקשר עם מוסדות הרווחה בארצות הברית נותק.
אשת הקשר עם הג'וינט, לאורה מרגוליס ניסתה לייצב את המצב כשקיבלה רשות מהשלטונות היפנים להמשיך ולהתרים כספים, וניסתה לפנות אל הקהילה הרוסית מלפני 1937 (שכן עד סמוך לסופה של המלחמה לא שרר מצב מלחמה בין ברית המועצות ובין יפן, ואנשי הקהילה הרוסית היו חופשיים ממגבלות שהוטלו על זרים שמדינותיהם היו במצב מלחמה עם יפן). אך המצב הלך והחמיר, ורבים הגיעו לסף רעב.
[עריכה] הקמת "האזור המוגבל"
ככל שהתקדמה המלחמה, הפכה השפעת הנאצים על יפן והלחץ שהפעילו לקשים יותר. הנאצים דרשו את הסגרת יהודי שאנגחאי לידיהם. היפנים לא נענו לדרישות אלו.
ב-18 בפברואר 1943 הוקם "אזור מיוחד המיועד לפליטים חסרי מדינה" וכל מי שהגיע לעיר לאחר 1937 צווה לעבור לגור בו בתוך שלושה חודשים. אף שהמקום לא נקרא בשם זה, היה זה גטו. באזור בן ארבעה קילומטרים רבועים שהוקף בגדר תיל, והיה במשטר של עוצר ובו סיירו חיילים יפנים, נדחסו כל אלפי הפליטים היהודים.
על פי ד"ר דייוויד קרנצלר - "כחצי מאוכלוסיית הפליטים שהתגברו על מכשולים רבים ומצאו אמצעי מחיה ומגורים ראויים מחוץ ל"אזור המיועד" הוכרחו להשאיר מחוץ לגטו את בתיהם ומקורות מחייתם, ולעקור בפעם השנייה לאזור צפוף, שבו חיו בתנאי מחסור 100,000 פליטים וסינים.[2]
למרות שניתנו אישורים זמניים לעבוד מחוץ לגטו, אלו ניתנו בשרירות, ולעתים נלקחו לאחר שנה. אך העובדה שהאוכלוסייה הסינית המקורית עדיין גרה בתחומי הגטו פירושה היה כי היהודים לא בודדו. עם כל זאת תנאיהם החמירו, ההכרה הפסיכולוגית במציאות הגטו הייתה קשה, והרעב שרר בכל. בסוף דצמבר 1943 התאפשרה שוב קבלת חבילות סיוע מארצות הברית בעקבות החלטה של משרד החוץ ומשרד האוצר בארצות הברית. החלטה זו שיפרה את מצב יהודי הגטו, ואיפשרה את שרידתם.
ב-1944 החלו הפצצות אוויריות על שאנגחאי. הגרועה ביותר אירעה ביולי 1945, כאשר בהפצצה על תחנת רדיו יפנית ברובע הונגקיו נהרגו 31 מהפליטים, וחמש מאות נפצעו. רבים נותרו ללא קורת גג.
חלק מן היהודים בגטו השתתפו בתנועת מחתרת שמטרתה להשיג מידע ולהשתתף בפעולות חבלה במתקנים יפניים, וכן לסייע לטייסים אמריקנים שהופלו להימלט לטריטוריה סינית.
[עריכה] לאחר השחרור
הגטו שוחרר רשמית ב-3 בספטמבר 1945, שכן נדרש זמן מה לצבאו של צ'יאנג קאי שק להגיע לעיר, והיה חשוב כי הוא שיקבל את כניעתה. רבים מן היהודים היגרו לארצות הברית מיד לאחר השחרור. רבים אחרים עלו למדינת ישראל עם הקמתה. עם נפילת משטרו של צ'יאנג קאי שק, והשתלטות הקומוניסטים בשנת 1949 נותרו יהודים מעטים בגטו. בשנת 1957 עדיין חיו בשאנגחאי 100 מן הפליטים, וייתכן שמעטות ממשפחותיהם עודן חיות שם כיום.
בשנת 2001 העניקה ממשלת ישראל את תואר חסיד אומות העולם לצ'יאונה סוגיהארה ולפנג שאן הו.
בשנת 2002 יצא אל האקרנים בארצות הברית סרט תיעודי בשם "גטו שאנגחאי" מאת הבמאים דנה ינקלוביץ' מן ואמיר מן, שלווה בקריינותו של השחקן הנודע מרטין לנדאו.
[עריכה] סימוכין
[עריכה] לקריאה נוספת
- האנציקלופדיה של השואה, הוצאת יד ושם וספרית פועלים, 1990, כרך חמישי עמ' 1217, הערך "שנגהי".
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מידע על שאנגחאי ויהודי סין
- תצוגת שאנגחאי ויהודי סין.
- יהודי שאנגחאי
- הסרט "גטו שאנגחאי", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
