בני וירצברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בני וירצברג (12 באוגוסט 1928 - 4 באוגוסט 1968) היה יערן ישראלי וניצול השואה, פרסם ספר אוטוביוגרפי - מגיא ההריגה לשער הגיא - שנכתב בעקבות משפט אייכמן, והיה מהראשונים שעסקו בנושא בישראל.

תוכן עניינים 1 קורות חייו 2 הוצאת הספר 3 ראו גם 4 לקריאה נוספת 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים

[עריכה] קורות חייו

וירצברג נולד באלטונה, גרמניה, בן יחיד לגבריאל ורחל. לאחר ליל הבדולח עקרה משפחתו לרובע היהודי של סוסנוביץ בפולין. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הם גורשו לגטו שרודולה (פולנית: Środula), ובמסגרת הפונקט הגדול של יהודי זגלמביה ב־12 באוגוסט 1942 נשלחו למחנה אושוויץ. אמו של וירצברג נרצחה מיד עם הגיעם למחנה. וירצברג שימש כנער שליח וכמשרתו האישי של ד"ר יוזף מנגלה, והרופא הגרמני שחרר את אביו משלוש סלקציות.

בינואר 1945 השתתף וירצברג בצעדת מוות לצד אביו, שנורה לנגד עיניו בידי חייל אס אס. לאחר השחרור מהמחנה שהה בעיירת הדייגים סנטה מריה באיטליה עד העלייה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער, בנובמבר 1945. וירצברג נקלט בקיבוץ גבעת השלושה, ובו עבר הכשרה לקראת השירות בפלמ"ח. בפברואר 1948 גויס לפלמ"ח והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות. וירצברג שירת בגדוד החמישי, פלוגה א', "המסייעת", שצוידה במכונות ירייה. הוא השתתף בקרבות לשחרור ירושלים הנצורה, בליווי שיירות המשוריינים ובקרבות בנגב, שבהם נפלו ארבעה מבני חבורתו.

לאחר שחרורו מהצבא נשא וירצברג לאישה לוחמת פלמ"ח ושמה רחל יששכר (בשארי), ילידת העיר רחובות ממוצא תימני. וירצברג עבד בקרן קיימת לישראל, ובסוף ימיו היה ממונה על מחלקת המחקר באגף הייעור של אזור הדרום. הוא המציא, ככל הנראה, ופיתח את הלימנים בערבה בהשראת שיטות השקיה נבטיות. ספרו שיצא לאור ב-1967 לא זכה להצלחה, ונבלע בגל הספרים שיצאו בעקבות מלחמת ששת הימים. בספר כתב את קורותיהם של תשעה מחבריו שחוו עמו את תקופת השואה, את תהליך הקליטה בארץ ואת חוויות הלחימה במלחמת השחרור.

	עשרה ילדים יצאנו יחדיו משער המוות, נותרו שישה, אבל לא שישה ילדים יתומים, כי אם שישה לוחמים. לחמנו ונילחם בכל עת, על מנת שילדים יהודים, באשר הם, שוב לא יתייתמו כמונו לעולם.
-- מגיא ההריגה לשער הגיא

ההיסטוריון ד"ר אביהו רונן כתב על הספר: "זהו ספר מיוחד במינו שהקדים את זמנו, וכולל עדויות אותנטיות חשובות עד מאוד. לסיפורו של וירצברג יש ייחוד חשוב מאין כמוהו בתוך מגוון העדויות והסיפורים על השואה".

ב־4 באוגוסט 1968, כשבוע לפני שמלאו לו 40, התאבד וירצברג ביריית אקדח בבית משפחתו כתוצאה ממחלת הדיכאון שממנה סבל. הוא הותיר אחריו את אשתו רחל, את בנו, אילן וירצברג^[1], ואת בתו דליה. על קברו אמר רבהּ‏ הראשי של באר-שבע, עיר מגוריו: "אייכמן רצח אותו לפני עשרים וחמש שנים. רק היום קיבלנו את גופתו".^[2]

[עריכה] הוצאת הספר

ספרו של וירצברג היה יוצא דופן בתקופתו. בתחום ספרי עדוּת של נערים בשואה הקדים אותו רק הסופר אורי אורלב שפרסם את "חיילי עופרת" ב-1956 ואת "עד מחר" ב-1958. אורלב מספר כי בזכות אמנותו עלה בידו לכתוב את ספריו בגיל צעיר בלי להינזק מכך. הוא כתב את הדברים כסופר-אמן היוצר מתוך ריחוק מסוים מהדמויות ובחשיפה לא מלאה. לדבריו, עד היום הוא מסוגל להסתכל על השואה בעיני ילד בלבד, וכל ראייה אחרת היא מסוכנת עבורו. הניצולים האחרים - גם אלה שעסקו כל חייהם בכתיבה – בחרו לחכות. שאול פרידלנדר פרסם את "עם בוא הזיכרון" בשנת 1980 וספרו של שלמה ברזניץ "בשדות הזיכרון" פורסם בשנת 1993.

וירצברג החליט לחשוף את עברו כפליט עקור חרף בחירתו המודעת בזהות ישראלית חדשה ובמחיקת שרידי הזהות הגלותית^[3]; לעדותו גרמה לו הכתיבה קשיים רגשיים גדולים.^[4] בספרו הוא מתאר את החיים באושוויץ מנקודת מבטו של קטין, ומספק עדות לא שכיחה על ד"ר יוזף מנגלה ועל ניסוייו הרפואיים.

הנרטיב של וירצברג מערער על הנרטיב המקובל שבו הניצול כ"אבק אדם" מקבל בפסיביות את חסותם של המצילים הארצישראלים, אך הוא מערער גם על הנרטיבים החדשים יותר הרואים את הכפייה שבתהליך הקליטה. וירצברג, לעומת זאת, בחר מרצונו להיות "יהודי חדש". הוא ביקש קבלה לא רק כלוחם וכ"יהודי חדש", אלא גם כמי שמזדהה כ"יהודי ישן".

עמוס עוז כתב בספרו "סיפור על אהבה וחושך" כי "אנשי היישוב הוותיקים התייחסו לאודים המוצלים ברחמים ובסלידה". הוא גם פירט את הנימוקים לקביעה זו. וירצברג חתר לתיקון ההתייחסות הזאת מצד אנשי הארץ. רבקה גורפיין מיטיבה לתאר את המחיצה שניצבה אז בין הניצולים לבין לשאר העם:
"רצה הגורל המכבד נועזים ומגן על אמיצי לבב, כי אלה שהשלימו עם מותם והלכו לקראתו אלפי פעמים - נותרו כדגל מתנוסס על חורבות, כנושאי אגדה גדולה. מה רב הצער כי לא תמה דרכם הקשה גם כיום,^[5] אחרי שהעפילו למקור כוחם למגדלורם, אשר לאורו נמשכו מכל המעמקים; שזורים בדמיהם זכרונות והדים שיהוו בשבילם גם מעמסה וגם נכס. דרוש מאמץ רב, גם שלנו וגם שלהם, על מנת להפיל את המחיצה שהצמיח העבר, עברם המיוחד, אשר לנו אין חלק בו."^[6] באמצעות ספרו ניסה וירצברג להסיר את ה"מחיצה", אך הדבר לא עלה בידו.

הספר לא זכה להצלחה. וירצברג חווה מפח נפש וצלל אל העבר שהחיה בספרו. הכתיבה שלא השיגה את מטרתה הפכה לאיום קיומי בדמות התקף דיכאון עמוק. בדילמה של "הכתיבה או החיים" שניסח לימים חורחה סמפרון, ניצול מחנה בוכנוואלד, הכריעה הכתיבה את הכף.

[עריכה] ראו גם

• השפעת השואה על גיבוש הזהות הישראלית

[עריכה] לקריאה נוספת

• מגיא ההריגה לשער הגיא, הוצאת מסדה, 1967.
• דב גולדשטיין, כאלה הם היו ("הכדור האחרון של בני"), הוצאת אחיאסף, 1974, עמ' 197-183.
• בלה גוטרמן, חנה יבלונקה, אבנר שלו (עורכים), אנחנו פה - ניצולי השואה במדינת ישראל, הוצאת יד ושם, 2008

[עריכה] קישורים חיצוניים

• עמ' 19-17 מהספר "מגיא ההריגה לשער הגיא" המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ
• בני וירצברג באתר הפלמ"ח
• חנה יבלונקה, עולי אירופה ותודעת השואה, אתר מט"ח
• דליה וירצברג-רופא, אחריתו של אבי, מכתב לעמוס עוז, מגזין אימגו
• על עדוּת הניצולים, זיקה - עיתון מקוון להוראת השואה, יד ושם

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ הבן שר את השיר שכתב והלחין לזכר האב - "מה שנשאר".
2. ^ ראו ספרו של דב גולדשטיין לעיל.
3. ^ "לאט לאט, עם חלוף הזמן ועם גבור מאוויינו להיות דומים בכול לצברים, ניסינו גם להתכחש לעברנו: אלא שהפריעה לנו כתובת קעקע זעירה על הזרוע – המספר שאינו ניתן להימחק ממחנה ההשמדה", "מגיא ההריגה לשער הגיא", עמ' 155
4. ^ "ברצוני להביע בזה את רחשי תודתי העמוקים לסופרת רוז'קה קורצ'ק ממורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', ולסגן האלוף גרשון רבלין ממערכת מערכות של צה"ל, אשר קראו ראשונים את כתב היד ועודדוני להוציאו לאור. ובעיקר ניתנת תודתי לרעייתי, שהייתה המאזינה והמבקרת הראשונה של כל המסופר כאן ועודדה אותי בעתות משבר, מתח וזעזועים אשר תקפוני בשנייה בעת הכתיבה", בני וירצברג מתוך 'הבעת תודה' בפתח ספרו.
5. ^ הדברים נכתבו ב-1965.
6. ^ "הלוחמת שהייתה לספר", מתוך רוז'קה: לחימתה, הגותה, דמותה, ילקוט מורשת ע"ש מרדכי אנילביץ', 1988.