בית בושת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בית בושת או בית זונות הוא בית עסק, לרוב בלתי חוקי, המוקדש לעיסוק בזנות. בתי בושת קיימים בערים גדולות עוד משחר הציוויליזציה. בעיר הרומית פומפיי השתמר אחד מבתי הבושת העתיקים ביותר בעולם.

במדינות מסוימות שבהן מותרת הפעלתם של בתי זונות ניתן לקיים בתי זונות באזורים מיוחדים המוקצים לכך בפרוורי הערים. זונות העוסקות בזנות באמצעות בתי זונות חוקיים אלו, משלמות אגרה עירונית על מנת לעסוק בעיסוקן. בארצות הברית מותרת הקמת בתי הזונות במספר מחוזות כפריים בנבדה. בהולנד, לדוגמה, ממוסדת הזנות גם כן. רובע החלונות האדומים באמסטרדם אף מהווה אטרקציה תיירותית. זונות במקומות אלה זכאיות לזכויות סוציאליות ובתי הבושת מפוקחים על ידי מוסדות המדינה.

[עריכה] בתי בושת בישראל

בישראל הפעלתו של בית בושת אינה חוקית, בהתאם להוראתו של סעיף 204 לחוק העונשין: "מי שמחזיק או מנהל מקום, לרבות כלי רכב וכלי שיט, לשם עיסוק בזנות, דינו - מאסר חמש שנים". למעשה פועלים בישראל בתי בושת, תוך עצימת עין של המשטרה. כמסווה לפעילות המתבצעת בהם קרויים בתי בושת בשם מכון ליווי או מכון בריאות. בסלנג מקובל גם הכינוי הצרפתי בורדל.

[עריכה] בית בושת בספרות ובאמנות

בית הזונות מופיע בספרות ובשירה פעמים רבות. תיאור אמנותי של החיים בבית הזונות נותן ספרו של ג'ון סטיינבק "קדמת עדן", כמו גם שיר העם והבלוז הידוע "House of the Rising Sun", וסרטו של הבמאי לואי מאל "ילדה יפה" (1978) שתיאר את התבגרותה המינית של ילדה הגדלה בבית זונות, אותה שיחקה ברוק שילדס. כמה מציוריו הטובים ביותר של אנרי דה טולוז-לוטרק מתארים סצינות מבתי-בושת ומחייהן של העובדות בהן.