איש שמן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"איש שמן" (מאנגלית: Fat Man) היה שם הקוד שניתן לפצצת האטום שהוטלה על העיר היפנית נגסאקי ב-9 באוגוסט 1945 על ידי חיל האוויר האמריקני והביאה למותם של עשרות אלפים מתושביה. עוצמת הפצצה באה מביקוע גרעיני של פלוטוניום שהופעל באמצעות "מנגנון קריסה". הייתה זו הפעם השנייה והאחרונה בה נעשה שימוש בפצצת אטום כנשק מלחמתי, שלושה ימים לאחר הטלת הפצצה הראשונה – "ילד קטן" - על הירושימה.
תוכן עניינים |
[עריכה] פיתוח ומבנה
[עריכה] תחילת הפיתוח
פצצת הביקוע הגרעיני "איש שמן" פותחה על ידי האמריקנים במסגרת פרויקט מנהטן - תוכנית סודית לפיתוח נשק גרעיני במהלך מלחמת העולם השנייה. עוצמת הפצצה נבעה מהליך ביקוע גרעיני של פלוטוניום-239, יסוד מלאכותי המופק מאורניום-238. התכנון המקורי דן בפצצה המופעלת על ידי "מנגנון ירי", במהלכו שתי מסות תת-קריטיות נורות זו אל זו באמצעות הדף חומר נפץ רגיל, ומביאות אגב כך ליצירת מסה סופר-קריטית ולתחילת תגובת השרשרת הגרעינית. מנגנון זה מתוכנן היה לשימוש הן בפצצה המבוססת על אורניום והן בפצצה המכילה פלוטוניום.
פצצה במתכונת זו על בסיס פלוטוניום תחת שם הקוד "איש רזה" כבר הייתה בתהליך בנייה, אך הוא הופסק באפריל 1944 כאשר התברר כי לפלוטוניום רמת ביקוע ספונטני גבוהה מהמשוער: הפעלת מנגנון ירי (מנגנון איטי באופן יחסי) על חומר בעל רמת ביקוע ספונטני גבוהה, הייתה ככל הנראה מביאה לפיצוץ טרם שלב היווצרות המסה הקריטית, כך שהפצצה הייתה מכלה את עצמה לפני השגת האפקטיביות הרצויה. תאורטית ניתן היה לייצר פצצת פלוטוניום בעלת מנגנון ירי, אך זו חייבה גוף פצצה באורך 19 רגל (כ-5.8 מטר) ומשקל שהוא מעבר ליכולת הנשיאה של המפציץ בי-29 אשר יועד למשימה. מנגנון הירי כן היה בר ביצוע בפצצה המכילה אורניום מועשר, והוא אכן יושם בפצצה "ילד קטן" שהוטלה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945.
[עריכה] מנגנון הקריסה
המנגנון החלופי אותו החלו לפתח ביוני 1944 בבניית הפצצה "איש שמן" היה "מנגנון הקריסה". במנגנון זה, מסה תת-קריטית של פלוטוניום מוקמה במרכז מסה כדורית של חומר נפץ רגיל. מספר נפצים על פני שטח כדור חומר הנפץ הוצתו בו-זמנית כדי ליצור לחץ עצום פנימה לכיוון ליבת הכדור, דוחסים אגב כך את מסת הפלוטוניום שבמרכזו ומגבירים את צפיפותה עד כדי מסה סופר-קריטית המאפשרת את תגובת השרשרת הגרעינית.
הבעייתיות בבניית פצצה בעלת מנגנון קריסה נבעה מהקושי ליצור תהליך דחיסה סימטרי. דחיסה א-סימטרית הייתה מביאה לפליטת מסת הפלוטוניום אל מחוץ לגוף הפצצה, ובכך לשיבוש תהליך הביקוע הגרעיני ולפיצוץ לא יעיל של פצצה מלוכלכת (פצצה קונבנציונאלית המזוהמת בפסולת גרעינית ובחומרים רדיואקטיביים). על הקושי התגברו באמצעות מנגנון מורכב לוויסות עוצמת פיצוץ חומר הנפץ הרגיל שהקיף את מסת הפלוטוניום עד להשגת גל הדף בסימטריות הרצויה.
מנגנון הקריסה יעיל ובטיחותי ממנגנון הירי שהיה בעל פוטנציאל גבוה לתאונות, אך בשל מורכבותו והדיוק הרב שהצריך, ביצעו האמריקנים ניסוי מקדים לבחינת יעילות הנשק החדש - "ניסוי טריניטי" – שהתקיים בניו מקסיקו ביולי 1945. עוצמת הפיצוץ המבוקר באותו ניסוי הייתה 19 קילוטון: חזקה פי שניים עד ארבעה מהעוצמה לה ציפו.
ב-1 באוגוסט 1945 כבר היו מוכנות שתי פצצות גרעין - ""ילד קטן" ו"איש שמן" - ושלישית הייתה בשלב בנייה מתקדם. אורך הפצצה "איש שמן" היה 2.34 מטרים, קוטרה 1.52 מטר ומשקלה 4.63 טון. כפי שניתן להסיק משמה, רוחבה היה כפליים ויותר מרוחב "ילד קטן" אך משקלה גדול ממנה רק ב-10 אחוז.
[עריכה] הפצצת נגסאקי
סירובה של ממשלת יפן להיכנע לאחר הפצצת הירושימה ב-6 באוגוסט 1945, הביא להחלטה על הטלת הפצצה השנייה. בבוקר ה-9 באוגוסט 1945, יצא מפציץ בי-29 אשר כונה "בוקסקאר", עם הטייס צ'ארלס סוויני, כאשר הוא נושא בבטנו את הפצצה "איש שמן". היעד המקורי היה העיר קוקורה, שנבחרה כיוון ששכנו בה מפעלי נשק רבים ששימשו את צבא יפן, אך בשל עננות כבדה על העיר הוחלט להמשיך ליעד המשני: נגסאקי.
בשעה 11:01 בבוקר לפי שעון יפן, הוטלה הפצצה הגרעינית "איש שמן" על עמק אזור התעשייה של העיר נגסאקי, והתפוצצה 43 שניות מאוחר יותר בגובה 469 מטרים. עוצמת הפיצוץ הייתה שקולה ל-21 קילוטון TNT.
בשל פני השטח ההרריים של נגסאקי, עוצמת הנזק הייתה פחותה מזו שבהירושימה אף על פי שעוצמת הפצצה הייתה חזקה יותר. נזקיה של הפצצה התמקדו בעמק אזור התעשייה: שטח ברדיוס 1.6 ק"מ הוחרב כליל, שריפות פרצו בחלקה הצפוני של העיר עד למרחק של 3.2 ק"מ דרומית למקום נפילת הפצצה. לפי הערכות, כ-40,000 מתושבי העיר נהרגו מיד עם הטלת הפצצה, עוד כ-25,000 נפצעו ואלפים רבים מתו בשנים שלאחר מכן כתוצאה מפציעתם ומתופעות לוואי של הקרינה והנשורת הרדיואקטיבית.
[עריכה] סיום המלחמה
לאחר הפצצת נגסאקי נכנעה ממשלת יפן ללא תנאים. זאת מכיוון שיפן חששה מהטלת פצצות גרעיניות נוספות על ידי ארצות הברית, בעוד שהאמת הייתה ששתי הפצצות שהוטלו על הירושימה ונגסאקי היו היחידות שהוכנו. על אף שברור היה כי השימוש בנשק הגרעיני הוא זה שהביא לסיום המלחמה לפני פלישה מתוכננת לאיי יפן (שככל הנראה הייתה גובה מחיר כבד מאוד מהאמריקאים), התעוררו בשנים שלאחר מכן ויכוחים וחילוקי דעות באשר לנחיצות השימוש בנשק גרעיני כנגד יפן, הן מטעמים מוסריים והן מטעמים צבאיים. מאז ועד היום לא נעשה שימוש נוסף בפצצה גרעינית כנשק מלחמתי.
בדו"ח סמית - המסמך המסקר את תוכנית מנהאטן שפרסמה הממשלה האמריקנית מיד עם תום ההפצצות - לא מוזכר מנגנון הקריסה, ולמעשה כל מידע עליו נשאר בגדר אינפורמציה מסווגת וסודית עד לשנת 1951, אז נחשף לראשונה במהלך עדויות במשפטם של אתל ויוליוס רוזנברג.
