אינטרוספקציה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אינטרוספקציה, בתרגום לעברית: אינטרו=פנימה, ספקציה=הסתכלות, כלומר, הסתכלות פנימה, בחינה עצמית או התבוננות עצמית. משמשת כאחת משיטות המחקר העיקריות בקרב פסיכולוגים. בשיטה זו הנבדק תתבקש להתבונן אל תוך עולמו הפנימי, לזהות תהליכים פסיכולוגיים העוברים עליו במהלך ביצוע פעולה כלשהי ולדווח לחוקר על מחשבות, גורמי הנעה, רגשות, חוויות ותחושות שעברו עליו במהלך ביצוע המטלה.
אינטרוספקציה מיוחסת לוילהלם וונדט שפרסם ב1879 את הספר "עקרונות הפסיכולוגיה הפיזיולוגית" בו דגל במחקר ניסויי ובשימוש באינטרוספקציה.
| "אינטרוספקציה היא מצב פסיכולוגי שאינו יכול להימצא בכפיפה אחת עם מצבים אחרים. חשיבה על ענייני העולם מונעת אינטרוספקציה. רגשות עזים ביותר מונעים אינטרוספקציה. כל פעולה הדורשת תשומת לב מונעת אינטרוספקציה. [...על כן] אינטרוספקציה היא תשומת הלב למה שהוא פאסיבי בהכרת האדם. על ידי העובדה שאדם מודע לעצמו, הוא משתנה". | ||
| -- סימון וייל | ||
כאשר החלו לעסוק בפסיכולוגיה התנהגותית ולעשות ניסויים בבעלי חיים , זנחו את האינטרוספקציה לטובת פסיכולוגיה ביהביוריסטית וזאת מאחר ובעלי חיים לא יכולים לדווח על תחושותיהם.
[עריכה] ביקורת על השיטה
בשיטה יש הנחה סמוייה שאדם יכול להיות צופה מהצד בזמן שהוא עצמו פועל וחש בחוויות. מבקרים, כדוגמת ניסבט ווילסון (Nisbett & Wilson, 1977), גילו שבפעמים רבות נבדקים לא הצליחו להסביר במדויק את סיבות התנהגותם.
בנוסף, התגלה כי אנשים שונים מפיקים, בסיטואציה זהה, אינטרוספקציות שונות ולכן קשה להגיע למסקנות.
