אוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| אוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית | |
|---|---|
 |
|
| תיאור כללי | |
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי | צי ארצות הברית |
| סדרה | דקוטה הדרומית |
| סדרה קודמת | אוניות המערכה מסדרת קרוליינה הצפונית |
| סדרה עוקבת | אוניות המערכה מסדרת איווה |
| אוניות בסדרה | דקוטה הדרומית (BB-57), אינדיאנה (BB-58), מסצ'וסטס (BB-59), אלבמה (BB-60) |
 |
|
| מצבה כיום/גורלה | הוצאו משירות |
| מאפיינים כלליים | |
| הדחק | 35,000 טון (סטנדרט) |
| אורך | 207 מטר |
| רוחב | 33 מטר |
| שוקע מרבי | 11 מטר |
| מהירות | 27 קשרים |
| צוות | 1,800 קצינים ומלחים |
| מנועים | טורבינות קיטור בהספק 130,000 כוחות סוס (97 מגה-וואט) |
| חימוש | תשעה תותחים בקוטר 16 אינץ' (406 מ"מ), עשרים תותחים בקוטר 5 אינץ' (127 מ"מ) |
בנייתן של אוניות המערכה מסדרת דקוטה הדרומית (South Dakota) החלה מעט לפני תחילת מלחמת העולם השנייה. האוניות נבנו מכספי ההקצבות של שנת 1939, הן היו קטנות ומוגנות יותר מקודמותיהן, אוניות המערכה מסדרת קרוליינה הצפונית (North Carolina), אך הכילו סוללת תותחים ראשית זהה בקוטר 16 אינץ' (406 מ"מ)\קליבר-45. מבנה הגוף החדשני שלהן כלל חגורת שיריון פנימית שהגנה על הקרביים של האוניות מפני פגיעת פגזים בקוטר 16 אינץ', וזוג מדחפים חיצוניים שהיו רחוקים יותר מירכתי האונייה מאשר הזוג הפנימי. כמו כן, האוניות הכילו הגנה טובה יותר מפני טורפדות ומנועים חזקים יותר, שנועדו להניע את הגוף הקצר יותר במהירות המיועדת של 27 קשר.
כל האוניות מהסדרה הושלמו בין מרץ לאוגוסט 1942, והעניקו תגבורת מבורכת לצי אוניות השטח של ארצות הברית בתקופה קריטית של מלחמת העולם השנייה. בשנים 1942 ו-1943 האוניות שייטו באוקיינוס האטלנטי והגנו מפני גיחות אפשריות של אוניות מערכה מהקריגסמרינה - הצי המלחמתי הגרמני, לקחו חלק בפלישה לצפון אפריקה והשתתפו במבצעים סביב גואדלקנל. במהלך הקרבות סביב גואדלקנל, דקוטה הדרומית נפגעה בקרב ימי עם האונייה קירישימה מהצי הקיסרי היפני. לאחר שארצות הברית עברה מהגנה למתקפה במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט, האוניות שימשו בתור מלוות לקבוצות קרב בראשות נושאות מטוסים, עבודה שהתאימה מאוד למערכות הנ"מ הכבדות על האוניות.
כל ארבע האוניות מסדרת דקוטה הדרומית נכנסו לצי המילואים בתום מלחמת העולם השנייה ולא זכו להיכנס שוב לשירות פעיל אף פעם. כשהן נגרטו בתחילת שנות ה-60, מסצ'וסטס ואלבמה הפכו לאוניות מוזיאון, ואילו שתי האוניות האחרות נמכרו למיחזור.
