אברהם (אלברט) ענתבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אברהם (אלברט) ענתבי היה מחשובי העסקנים בישוב היהודי בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20. נולד בשנת 1869, בדמשק שבסוריה, למשפחת רבנים שמוצאה מהעיר עָנְתֶבּ, שכיום נמצאת בשטחה של טורקיה. נפטר בשנת 1919.

תוכן עניינים 1 ראשית חייו ותפקידו במוסדות כי"ח 2 נציג יק"א 3 קשריו והשפעתו 4 תמיכתו ביורדים 5 תמיכה והתנגדות 6 שנותיו האחרונות 7 לאחר מותו

[עריכה] ראשית חייו ותפקידו במוסדות כי"ח

אברהם אלברט ענתבי נולד בשנת 1869 בדמשק. רכש השכלה מסורתית, ולאחר מכן למד בבית הספר המקומי של כי"ח (כל ישראל חברים) בדמשק. בגיל 21 נשלח לפריז כדי ללמוד בבית המדרש למורים של כי"ח. בשנת 1896, בהיותו בן 26, עבר לירושלים ושימש כעוזרו של נסים בכר שייסד את מוסדות כי"ח בירושלים וניהלם מאז שנת 1882. נסים בכר הקים את בית הספר המקצועי בירושלים (בית הספר כונה בתחילה "תורה ומלאכה") כדי ללמד את הנערים היהודיים עבודת כפיים, מקצועות שבעזרתם יוכלו ליישב את הארץ ולבנותה, ואף להשיג לעצמם פרנסה. למוסד הייתה פנימייה, ובה גרו התלמידים שבאו מחוץ לירושלים, או מחוץ לארץ.

בשנת 1897 אלברט מונה למנהל בית הספר המקצועי במקום נסים בכר. תחת ניהולו (עד שנת 1914), בית הספר ומספר התלמידים גדלו, וזאת למרות הבעיות התקציביות והקושי בגיוס מורים מוסמכים ומדריכים יעילים למחלקות הלימוד השונות של בתי המלאכה. בתקופתו, הסתייגות החוגים הדתיים הקיצוניים (האשכנזיים בעיקר) מבית-הספר נחלשה. ההישג היה מרשים ביותר, לנוכח העובדה שבתי ספר דומים כאלו באזור מטעם כי"ח נחלו כישלון חרוץ.

המוסד אמנם התפתח בתקופתו של אלברט כמנהל, אך כנראה שהוא עצמו לא היה בטוח בתרומת בוגריו להתפתחות היישוב היהודי. בחלק מהדו"חות שלו לכי"ח ול-יק"א טען אמנם כי המוסד משרת ביעילות את היישוב היהודי בארץ, ואף מחוצה לה. הוא כתב שהמוסד משמש אתגר וסמל ליוזמים השואפים להקים מוסדות באותה רמה מקצועית, ושבוגרי ביה"ס מתפרנסים בכבוד. עם זאת, בדו"חות אחרים שלו תיאר מצב קודר ביותר וטען כי הישגי המוסד אינם מרשימים, מכיוון שבארץ יש אפשרויות כלכליות מצומצמות ביותר. בכמה דיווחים רמז אלברט שיתפטר, בגלל חוסר תמיכה בו, וכי הוא מאוכזב מהחיים הקשים בירושלים.

[עריכה] נציג יק"א

אלברט ענתבי שימש כנציג יק"א בירושלים משנת 1901. יק"א הייתה חברה להתיישבות יהודית שהוקמה בשנת 1891, אך פעולתה בארץ החלה סביב תחילת המאה העשרים. בשנת 1899 הברון רוטשילד העביר לחברת יק"א את ניהול המושבות שייסד, וגם תמך בהם כלכלית, כך שהחיבור של יק"א לארץ התחזק, והיה צורך בנציג מטעמה שמכיר את האזור והאנשים. אלברט ענתבי ענה לתיאור זה, והם בחרו בו לתפקיד. במסגרת התפקיד נדרש ענתבי -

1. להמליץ לפני יק"א על הקצבות והלוואות מקופת המלווה שלה לבעלי מלאכה בירושלים, לשם המשך פיתוחן של שכונות שבהן ישבו יהודים עניים מארצות המזרח התיכון ששאפו להתפרנס בכבוד.
2. להמליץ בפני ראשי יק"א להקציב הלוואות להקמת בתים במושבות באזור ירושלים.
3. להמליץ לפני ראשי יק"א לממן את ירידתם של יהודים חסרי יכולת או חסרי יוזמה מן הארץ.
4. לדווח למרכז יק"א על המצב הפוליטי, הכלכלי והחברתי בישוב, לרבות הפעילות הציונית, הבעיה הערבית והשינויים במדיניות הממשל העות'מאני כלפי היישוב.

יק"א פעלה בהיקף נרחב למדי בארץ, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. היא עשתה את מלאכתה בטיפול במושבות של הברון רוטשילד נאמנה ופעלה על פי שיקולים כלכליים בלבד. בעלי הפוטנציאל כמו איכרים פרטיים זכו להלוואה לטווח ארוך ובריבית נמוכה. שיטת המענקים של הברון רוטשילד נפסקה ומתיישב שלא הצליח להתבסס בארץ, קיבל תמיכה כספית כדי לעזוב את הארץ.

אלברט רכש מוניטין בתפקידיו, וסייעו לו בכך כמה גורמים: לאלברט היו יחסים טובים עם נרסיס לוון, אשר שימש הן כנשיא כי"ח והן כנשיא יק"א ודאג לקדמו; הוא טיפח יחסים תקינים עם אפנדים ערבים ועם הרבה מושלים ופקידים עות'מאנים בירושלים; הוא יישב סכסוכים בקרב גורמים שונים באוכלוסייה; היה אחראי מטעם יק"א על קופת המלווה; ידע צרפתית וערבית, וכן השתדל אישית לפני השלטונות להקל את הגזירות שהוטלו על היישוב. לכן מינו אותו גם לנציג המושבות ביהודה, למתווך ועוסק ברכישת אדמות להתיישבות יהודית, ולאיש קשר בין המשרד הארצישראלי ביפו לישוב הישן, ובין עסקני היישוב הציוניים לאפנדים הערבים.

[עריכה] קשריו והשפעתו

השפעתו הרבה של ענתבי פחתה בימי המושל העריץ ג'מאל פאשה אך חזרה לתוקפה לאחר ימיו. בשנת 1912 נאלץ מושל ירושלים, מוח'אדי ביי, למרות אהדתו את הישגי היישוב בתחומי החינוך והחקלאות, לאסור מכירת אדמות ליהודים, לרבות נתינים עות'מאניים. אלברט ענתבי התגייס לעזרת היהודים שהיו נתינים עות'מאניים וכתב למושל כי צעד זה מפלה את הנתינים העות'מאניים היהודיים ומנוגד לחלוטין לחוקה הטורקית. ענתבי הצליח לשכנע את המושל להקל במעט את הדין - כל האדמות שכבר היו בתהליך רכישה הועברו על שם יהודים עות'מאניים כשלמעשה, יעדם האמיתי היה למען עולים יהודים שלא היו נתינים עות'מאניים. בנוסף לכך, ענתבי התחייב לדווח מראש על תוכניות של יהודים עות'מאניים לרכוש אדמות. במסגרת הסכם בין ענתבי למושל, היה אפשר להעביר 4,800 דונם ליד לטרון לידי יהודים.

ענתבי אמנם קיבל שכר תמורת תיווכו ועיסוקו ברכישת האדמות, אך הוא עשה הרבה יותר מעבר לכך. הוא עקב בעירנות אחר שינויים בחוק, והשתדל למצוא אפשרויות לעקוף אותו.

[עריכה] תמיכתו ביורדים

למרות תמיכתו הרבה בהתיישבות היהודית בארץ, וגירסתו שזוהי השאיפה של כל יהודי, הצדיק ענתבי את ירידתם של חלק מבוגרי כי"ח מהארץ. הוא טען כי לא היה עוד מקום במושבות ובאזורים העירוניים, שאליהם כי"ח רצתה להכניס את בוגריה, וכי לא היה מספיק כסף בשביל לממן אותם. ניתן ללמוד על המצב הכלכלי בתקופה ממכתב שענתבי שלח לנארסיס לוון, יו"ר כי"ח, באוגוס 1902. ענתבי ציין שהרחובות מלאים מובטלים וכי רבנים אורתודוקסיים, אינטלקטואלים, ציונים פוליטיים ודתיים שוב אינם מעזים להצהיר ברמה בעד עלייה לארץ ישראל. כולם מודעים למציאות בה קשה לעזור אף לכל משפחות העניים בארץ ואם כן, אין היגיון בהכנסת אנשים נוספים למעגל הקיים.

באשר ליעדם של היורדים, ענתבי קיבל הוראות מיק"א שלא לסייע לאלה היורדים לאנגליה או לארצות הברית, אך הצליח לשכנע את יו"ר כי"ח לאפשר סיוע לירידת פועלים צעירים וחסונים שיש להם משפחות בארצות הברית, כיוון שאין להם לאין ללכת. בדרך כלל סייעו להם במימון מחצית דמי הנסיעה. לפי דברי אלברט ענתבי, היו רבים שביקשו מימון לירידה, אך הוא סייע במיוחד לצעירים בעלי מקצוע ובריאים בגופם. בשנות בהן התאפשרה התנועה, סייע ענתבי לכ-27 יהודים יורדים בממוצע ודיווח על התאקלמות טובה של המהגרים.

במכתב לנשיא יק"א הגיב ענתבי להאשמות שעלו נגדו על כך שהוא מפזר את הדור הצעיר בכל העולם: "הציונים מאשימים אותנו במדיניות המעודדת את התמעטות התושבים היהודים בארץ ישראל, אולם האשמה זאת אינה מונעת מהם להתחנן לפנינו לסייע להם בתהליך הירידה של תומכיהם. הגשתי לרב ישראל לוי כמה בקשות המוכיחות עובדה זו, ועליהן חתומים אליעזר בן יהודה, בוריס שץ, מאיר דיזנגוף, זלמן דוד לבונטין, זאב גלוסקין ומרדכי קרישבסקי...".

[עריכה] תמיכה והתנגדות

אלברט ענתבי היה אדם שנוי במחלוקת. אחד מתומכיו, אברהם אלמאליח, עיתונאי, עסקן ציוני והעורך הראשון של העיתון "החרות" מתארו כך:

	כל מושל-פלך בארץ ישראל ידע כאשר התמנה לתפקידו, עוד לפני צאתו מקושטא, כי בירושלים יושב יהודי גדול בשם ענתבי, המגלגל את כל המכונה הציבורית וכל מושל הרוצה להיות בטוח במעמדו ושואף להצליח בתפקידו חייב לעשות כרצון ענתבי.

. גם מתנגדו של ענתבי, מרדכי בן הלל הכהן כתב עליו- "העסקן החרוץ הזה, שאין כמוהו לזריזות וחריצות, אם כי שטחי... גדולה לפעמים השפעתו על פקידי הממשלה סביבו... הוא יודע את האמצעים במה לתפוס אותם בלבם...".

גם חיים בן עטר, עורך "החרות" בשנת 1912 כתב בראיון עם ענתבי: "ענתבי, למרות כל המגרעות והיחסים המוזרים שמיחסים לו, הוא האיש היחידי כמעט בין עסקנינו פה שאומר מעט ועושה הרבה. הוא האיש המעשי היחידי כמעט בין עסקנינו שהשפעתו רבה וגדולה היא על כל החוגים השונים אשר פה ושיכל לבצע ולהוציא לפועל את אשר זומם וחושב".

אך לצד התשבחות, זכה ענתבי גם לביקורות חריפות. כמה עיתונים עבריים תקפו את ענתבי והאשימוהו בשחיתות, בחילול השפה העברית ועוד. אליעזר בן יהודה ובנו, איתמר, פרסמו מאמרים רבים התוקפים את אלברט ענתבי. וכך כתב אב"י: "...האדון ענתבי, מטבעו ובתכונת רוחו, גרם שהקרירות ביחס לחברה הגיעה עד מדרגת קר של הקוטב הצפוני...". כשענתבי תמך ברב יעקב מאיר לכהונת החכם באשי בשנת 1906, מתנגדיו של ענתבי התנגדו לרב יעקב מאיר, רק בגלל תמיכתו של ענתבי.

גם "הפועל הצעיר" היה ביקורתי מאוד כלפיו. במאמר אחד תואר ענתבי כ"יהיר, הפכפך, רגזן, אלים, עריץ אסיאתי, מחלל השפה העברית במוסדות כי"ח, מטיל אימה על הכול סביבו, סמכותי מדי ומנצל לרעה את השפעתו בקרב השלטונות כנגד מתנגדיו". גם בהנהלת כי"ח ויק"א שבפריס היו כאלה שחשבו שענתבי עושה יותר מדי- בוודאי שמעל ומעבר לתפקידו שלו, וראו זאת בעין רעה.

בין תומכי ענתבי נמנו אברהם אלמאליח, מאיר דיזנגוף, מרדכי בן הלל הכהן, מנשה מאירוביץ' ואחרים. אברהם אלמאליח, מייסד עיתון "החירות" אמר כי אחת הסיבות להוצאת העיתון הייתה כדי לשמש משקל נגד לעיתון "הצבי" של איתמר בן אב"י, הטורח לעורר את הרושם כאילו היישוב העברי סובל מתגרת ידו של העריץ אלברט ענתבי. זלמן דוד לבונטין, דמות חשובה במפה הפוליטית בארץ, שהתנגד להרבה מפעולותיו של ענתבי כתב לעיתון "הצבי" מכתב שפורסם בשנת 1909 בעיתון "החרות", ובו הוא מביע את תמיכתו בענתבי: "... האדון ענתבי הוא עסקן חרוץ ומשכיל המסור בכל לבבו ונפשו לענייני היהודים והוציא אל הפועל כמה עניינים נכבדים מאוד לטובת היישוב היהודי, וידועים המה הדברים האלו לכל אלה שעוסקים בענייני היישוב..." בשולי המכתב נוספו עוד כמה שורות בכתב יד, כנראה של אלמאליח, העורך של עיתון "החרות", שלעגו לבן אב"י, שמלחמתו בענתבי חסרת כל בסיס, ואם יש בסיס - אז כנראה שהוא אישי ולא פועל לטובת הציבור.

העימות בין איתמר בן אב"י ואלברט ענתבי נבע בעיקר מהשקפותיו הפוליטיות של ענתבי שהסתייג מהציונות המדינית אך שאף לשתף פעולה עם הציונים. הוא טען שהציונות מזיקה לאינטרסים של העם ולדעתו הציונים היו חייבים להימנע ממעשים שיכולים להסעיר את הרוחות בעולם, כי זה יכול לשמש להסתה בעיתונות הערבית. איתמר בן אב"י כמובן תמך בתחיית השפה העברית, לעומת ענתבי, שרבים חשבו שהוא הזניח את הוראת השפה העברית במוסדות כי"ח לאחר פרישת נסים בכר. המפנה בעמדתו של ענתבי כלפי העברית חל לאחר מלחמת השפות (בסביבות שנת 1912), אז זעם ענתבי על ארגון "עזרה" הגרמני שסירב להקדיש מקום רב יותר להוראת השפה העברית במוסדותיו.

[עריכה] שנותיו האחרונות

בשנת 1914 סיים ענתבי את תפקידיו בשרות כי"ח ויק"א, אך המשיך בפעילות ציבורית, ככל שזו התאפשרה בשנות מלחמת העולם, תחת שלטונו העריץ של אחמד ג'מאל פאשה, המושל הכללי של ארץ ישראל וסוריה. בשנות המלחמה השתדל ענתבי לפני ג'מאל פאשה למנוע, או לפחות להקל את הרדיפות נגד עסקני היישוב ואת גירושם מארץ ישראל. בהשפעת ענתבי ביטל ג'מאל פאשה את החלטתו לגרש כמה וכמה עסקנים חשובים, ביניהם: מאיר דיזנגוף, מנשה מאירוביץ, ד"ר חיים בוגרצ'וב, מנחם שיינקין, יהודה גרזובסקי, יעקב שלוש ואברהם אלמאליח. הוא השיג הקלות נוספות, אך מאוחר יותר גורש בעצמו, כנראה כעונש על שלא שירת את פאשה כמצופה בעניינים שונים. ב- 16 באוקטובר 1916 הוגלה ענתבי לדמשק ואחרי כן לקושטא. מרדכי בן הלל הכהן הדגיש כי מכל ידידי ענתבי בירושלים לא נמצא אף אחד שעזר לו מלבד דיזנגוף וקראוזה שהשתדלו שלא יחמירו את מצבו לפני הגלייתו. לאחר הגלייתו החליטו ועדי המושבות למצוא לו ממלא מקום וייסדו בירושלים משרד לעזרה משפטית, בראשות עורך דין. מרדכי בן הלל העז אף לומר כי יש לנטוש את שיטת הבקשישים והקשרים, ולהשתדל בממשל על יסוד טיעונים משפטיים. גם ממקום גלותו המשיך ענתבי לעסוק בעניני ציבור וסייע לגולים יהודים אחרים עד שגויס בכפיה חרף גילו המבוגר לגדודי העבודה הטורקיים. זמן קצר לאחר גיוסו חלה. ענתבי נפטר לאחר מחלה ממושכת ב- 4 במרץ 1919 ונקבר ב'חלקת המגורשים' בבית הקברות היהודי הישן שבדמשק.

[עריכה] לאחר מותו

בספרה של דבורה עומר- "אהבת איתמר", נזכר ענתבי כ"רשע" המסגיר יהודים לשלטון הטורקי. בהמשך הספר מתברר כי הוא זה שהביא לשידוך הנכסף כל כך בין איתמר בן אב"י ובחירת ליבו לאה אבושדיד.