פרוצ'ו בוזוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דנטה מיכלאנג'לו בנוונוטו פרוצ'ו בוזוני (באיטלקית: Ferruccio Busoni;‏ 1 באפריל 1866 - 27 ביולי 1924), מלחין, פסנתרן, מורה למוזיקה ומנצח איטלקי.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 2 המוזיקה של בוזוני 3 העריכות של בוזוני 4 הקלטות

[עריכה] ביוגרפיה

בוזוני נולד באמפולי שבאיטליה, בנם היחיד של שני מוזיקאים מקצועיים: אמו האיטלקייה-גרמנייה הייתה פסנתרנית, אביו האיטלקי היה נגן קלרנית. הם הרבו במסעות בתקופת ילדותו, והוא גדל בעיקר בטריאסטה. הוריו אף היו מוריו הראשונים והיחידים למוזיקה.

בגיל שבע הופיע בוזוני לראשונה מול קהל בנגינה בפסנתר, ובמשך שנים אחדות נדד עם הוריו כ"ילד פלא". שנים ספורות אחר כך ניגן כמה מחיבוריו הוא בווינה, שם שמע את פרנץ ליסט מנגן ופגש גם את יוהנס ברהמס ואנטון רובינשטיין.

בוזוני למד זמן קצר בגראץ לפני שיצא ללייפציג בשנת 1886. בהמשך עסק בהוראה, ראשית בשנת 1888 בהלסינקי, שם פגש את אשתו, גרדה סייסטראנד. הוא לימד במוסקבה בשנת 1890 ובארצות הברית בין השנים 1891 ל-1894, שם סייר גם כפסנתרן וירטואוז.

בשנת 1894 התיישב בברלין והופיע בסדרת קונצרטים, הן כפסנתרן והן כמנצח. הוא המשיך גם ללמד במספר כיתות אמן בויימאר, וינה ובאזל. בין תלמידיו היו קלאודיו אראו ואגון פטרי וכן, לזמן קצר, קלרה הסקיל.

בשנת 1907 כתב את "סקיצה של אסתטיקה חדשה למוזיקה", שבה ספד ל"קובעי החוקים" של המוזיקה המסורתית וניבא מוזיקה עתידית שתכלול את חלוקת האוקטבה ליותר מ-12 הדרגות המסורתיות. הפילוסופיה שלו, לפיה "המוזיקה נולדה חופשית; גורלה הוא לזכות בחירות," השפיעה מאוד על תלמידיו, לואיג'י רוסולו, פרסי גריינג'ר ואדגר וארז, שלכולם תפקיד חשוב במוזיקה של המאה העשרים.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בוזוני חי תחילה בבולוניה, שם ניהל את הקונסרבטוריון, ואחר בציריך. הוא סירב להופיע באיזו שהיא מדינה מאלו שלקחו חלק במלחמה. הוא חזר לברלין בשנת 1920 ולימד שם כיתות אמן בקומפוזיציה. היו לו כמה תלמידים שהתפרסמו לאחר זמן, ביניהם קורט וייל, אדגר וארז ושטפן וולפה.

בוזוני מת בברלין ממחלת כליות ונקבר שם. הוא הניח אחריו מספר מועט של הקלטות מנגינתו. יצירותיו הוזנחו ברובן למשך שנים רבות אחרי מותו, אבל הוא זכור כוירטואוז דגול וכמי שעיבד את השקון מתוך הפרטיטה השנייה לכינור מאת באך לפסנתר. בשנות ה-80 התעורר מחדש העניין ביצירותיו. שלט זיכרון מתנוסס על אתר ביתו האחרון בברלין-שנברג, כיכר ויקטוריה-לואיזה 11.

[עריכה] המוזיקה של בוזוני

רוב יצירותיו של בוזוני נועדו לפסנתר. המוזיקה שלו כתובה בסגנון מורכב קונטרפונקטית, כשכמה קווים מלודיים נשמעים בעת ובעונה אחת. אף כי המוזיקה שלו איננה מגיעה אף פעם לאטונליות מלאה במובן של שנברג, יצירותיו המאוחרות כתובות לא פעם בסולם בלתי מוגדר. בדברים שכתב בתוכניה לביצוע הבכורה של הסונטינה השנייה שלו, משנת 1912, בוזוני מכנה את היצירה "סנצה טונאליטה" (ללא טונאליות). במקרים רבים אפשר לזהות בכתיבתו השפעות מפתח של יוהן סבסטיאן באך ופראנץ ליסט, אם כי חלק מן המוזיקה שלו נוטה לנאו-קלאסי וכוללת מלודיות, הדומות לאלה של מוצרט.

מושג מה באשר לגישתו של בוזוני הבוגר לקומפוזיציה אפשר לקבל מן המניפסט שלו משנת 1907, "סקיצה של אסתטיקה חדשה למוזיקה", פרסום שהיה שנוי במידת מה במחלוקת, בשעתו. נוסף לדיון בתחומים לא-נודעים כמעט בימים ההם, כמו מוזיקה אלקטרונית ומיקרוטונאלית (שתי טכניקות שבהן לא השתמש מעולם), קבע שהמוזיקה צריכה לזקק את מהות המוזיקה של העבר כדי ליצור משהו חדש.

רבות מיצירותו של בוזוני מבוססות על מוזיקה מן העבר, בעיקר על זו של יוהן סבסטיאן באך. הוא עיבד כמה מיצירות באך לפסנתר, ובכלל זה ה"טוקאטה ופוגה" המפורסמת ברה מינור (שנכתבה במקורה לעוגב) והשאקון מן הפרטיטה לכינור ברה מינור. עיבוד מכינור סולו לפסנתר בתוצאה של יצירה בת-קיימא בספרות הפסנתר הרומנטית הוא מעשה נועז, ויתרה מזו, מעשה שרק אדם כפרוצ'ו בוזוני, בחוש המוחלט והנוקשה שלו לגאומטריה מוזיקלית (הדורשת ידע מעמיק במיזוג מבני אקורדים מחלקיהם), ובמצלול ה"ברור" האופייני לו יכול להצליח בו. ברהמס ערך לפניו עיבוד לאותו שאקון, אבל ליד שמאל בלבד. משום כך יש הרואים בו את יוזם הניאוקלאסיות במוזיקה.

הגרסה הראשונה של יצירתו הגדולה והמוכרת ביותר של בוזוני לפסנתר סולו, "פנטזיה קונטרפונטיסטיקה", התפרסמה בשנת 1910. אורכה של היצירה כחצי שעה, ובעיקרה היא פנטזיה מורחבת על הפוגה האחרונה, הלא גמורה, מתוך "אמנות הפוגה" של באך. היצירה משתמשת בכמה תבניות מלודיות מתוך היצירה של באך, מהן בולט ביותר מוטיב BACH (סי במול, לה, דו, סי בקר). בוזוני הכניס שינויים ביצירה כמה וכמה פעמים ועיבד אותה לשני פסנתרים. יש גם גרסאות לעוגב ולתזמורת.

נוסף על באך, בוזוני משתמש ביסודות מיצירות של מלחינים אחרים. הפרק הרביעי של "על הנעורים" (1909), למשל, משתמש בשניים מן הקפריצ'י לכינור סולו (קפריצ'יו מס' 11 ומס' 15) של ניקולו פגניני, ואילו הסונטינה לפסנתר מס' 6 משנת 1920 (פנטזיה דה קאמרה סופר כרמן) מבוססת על נושאים מן האופרה כרמן של ז'ורז' ביזה.

בוזוני היה פסנתרן וירטואוז ויצירותיו לפסנתר קשות לביצוע. הקונצרט לפסנתר (1904) הוא מן הסתם היצירה הגדולה ביותר בסוגה שנכתבה מעודה. הקונצרט נמשך יותר משעה, תובע כוח עמידה עצום מן הפסנתרן וכתוב לתזמורת גדולה עם מקהלת גברים בפרק האחרון.

הסוויטה לתזמורת של בוזוני, "טורנדוט" (1904), שהיא מן הסתם יצירתו התזמורתית הפופולרית ביותר, הורחבה לאופרה "טורנדוט" שלו בשנת 1917. בוזוני השלים עוד שתי אופרות, Die Brautwahl (בחירת הכלה) (1911) ו"ארלקינו" (1917). הוא החל לעבוד ברצינות על האופרה הנודעת ביותר שלו, "דוקטור פאוסט", בשנת 1916 והותיר אותה בלתי גמורה במותו. השלים אותה תלמידו, פיליפ ז'ארנק (צרפתי, בגרמניה נודע בשם יארנאך), שעבד עם הטיוטות של בוזוני כפי שהכיר אותן, אבל שנות ה-80' יצר אנתוני בומון, מחבר ביוגרפיה חשובה של בוזוני, גרסה מורחבת ומשופרת של היצירה, תוך הסתמכות על חומר, שליארנך לא הייתה גישה אליו.

[עריכה] העריכות של בוזוני

בוזוני גם ערך מוזיקה של מלחינים אחרים. הנודעת ביותר היא העריכה שעשה למכלול יצירות באך לפסנתר סולו, שאותן ערך בעזרת תלמידיו אגון פטרי וברונו מוג'ליני. הוא הוסיף סימוני מקצב, הדגשות ופיסוק, דינמיקה וציוני מטרונום למקור של באך, לצד הצעות לאופני ביצוע. ב"ווריאציות גולדברג", למשל, הוא מציע לקצץ שמונה מן הווריאציות לצורך "ביצוע קונצרטנטי", ואף משכתב מהותית קטעים רבים. העיבוד שנוי במחלוקת, אך הודפס לא מכבר מחדש.

בסדר גודל קטן יותר, ערך בוזוני יצירות משל בטהובן, ברהמס, שופן, מוצרט, ליסט, שנברג ושומן. גרסת בוזוני ל"לה קמפאנלה" של ליסט זכתה לתמיכת פסנתרנים כמו איגנץ פרידמן ויוזף לוין, ובתקופה מאוחרת יותר, ג'ון אוגדון.

[עריכה] הקלטות

בוזוני הקליט לא מעט, אך רבים מתקליטיו אבדו. רבים חשבו את ההקלטות למאכזבות, משום שלא ביטאו נכונה את הווירטואוזיות שלו כפסנתרן.