פואבלו דה טאוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פואבלו דה טאוס
אתר מורשת עולמית
פואבלו דה טאוס על רקע הריו פואבלו
מדינה	ארצות הברית
הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1992, לפי קריטריונים 4

פואבלו דה טאוס (אנגלית: Pueblo de Taos) הוא פואבלו עתיק השייך לשבט אינדיאנים של אנשי פואבלו הדוברים את שפת הטיווה הצפונית. גילו של האתר הוא כ-1000 שנים והוא שוכן במרחק 1.6 ק"מ מהעיר טאוס, ניו מקסיקו, ארצות הברית. ריו פואבלו הוא נחל קטן הנובע מרכס ההרים סאנגרה דה כריסטו, וחוצה את מרכז הפואבלו ששטחו כ-384 קמ"ר. שמו של המקום בשפת הטיווה הצפונית הוא טואה-טאה (Tua-tah), ומשמעותו היא "הכפר שלנו". פואבלו דה טאוס הוא חלק משמיניית הפואבלוס הצפונית ^[1].

המאפיין האדריכלי הבולט ביותר של פואבלו דה טאוס הוא מתחם המגורים הרב-קומתי הבנוי מחימר אדום-חום, המחולק לשני חלקים על ידי ריו פואבלו. לפי אתר האינטרנט של המקום פואבלו דה טאוס נבנה בין שנת 1000 לשנת 1450 לספירה. האתר זכה למעמד של אתר היסטורי לאומי ב-9 באוקטובר 1960, וב-1992 העניק לו אונסק"ו מעמד של אתר מורשת עולמית.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 2 תיאור 3 חיי הקהילה 4 הערות שוליים 5 לקריאה נוספת 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

האתר שוכן בעמק של אחד מיובליו של נהר הריו גרנדה, והוא מורכב מקבוצה של בתי מגורים ומרכזים טקסיים (באתר שרדו 6 קיוות), המייצגים את התרבות שהתפתחה מהמסורות של האנאסאזי (אנשי הפואבלו הקדומים). אנשים אלו התיישבו באזורים שכיום מהווים את גבולות אריזונה, ניו מקסיקו, יוטה וקולורדו. הציוויליזציה שלהם שקעה בסופו של דבר, ובשלהי המאה ה-13 אתרים כגון מסה ורדה וצ'אקו ננטשו בפתאומיות, ככל הנראה בשל שינויים באקלים.

שגשוגם של הפואבלוס הקטנים בעמק ריו גרנדה ונספחיו היא אחד מהמאפיינים העיקריים של ההתיישבות בצפון אמריקה, כאשר שוקלים זאת ביחד עם היעלמותם המסתורית של שבטי האנאסאזי. המאפיינים של הקהילות הכפריות בגוגל בינוני היו ארגון חברתי ודתי מוגדר, חקלאות מסורתי ושימוש במערכות השקיה. ההשערה היא כי טאוס נבנה זמן מה לפני 1400.

במהלך ההיסטוריה המודרנית של טאוס התנגשו שתיים מתכונותיהם של תושבי המקום: המסורות העתיקות ויכולתם לקלוט תרבויות חדשות. יכולתם של אנשי טאוס להטמיע תרבותיים וחברתיים של אנשים אחרים התפתחה באופן הדרגתי לאחר שמשלחת מטעם פרנסיסקו ואסקז דה קורונאדו, המושל הספרדי של גליסיה המערבית, ביקרה במקום בין 1540 ל-1542. תושבי המקום החלו להתנגד לשלטון הספרדי ב-1613. המיסיונר הנזיר אלונסו דה בנאווידס התלונן ב-1634 בפני האפיפיור אורבנוס השמיני על גישתם "המרדנית" של אנשי טאוס.

במהלך המאה ה-18 תושבי טאוס מילאו תפקיד חשוב במלחמה נגד המתיישבים. למרות כל זאת, אנשי הטאוס קלטו במהרה את זני הפרות והדגנים שהובאו על ידי הכובשים, ושילבו אותם במערכת החקלאית שלהם. הנסיונות להמיר את דתם של אנשי טאוס ולהופכם לנוצרים נתקלו בהתנגדות (הכנסייה הראשונה שנבנתה בטאוס נשרפה במהלך מרד שפרץ ב-1680), אך כן גרמו לשינוי מסוים באמונה הדתית של המקומיים. דיכוטומיה נוספת הייתה בין הגישה האירידנטיסטית ^[2] וגישת ההטמעה, שסימנו את שני השלבים הבאים בהיסטוריה של טאוס: השלטון המקסיקני בין 1821 ל-1848, והשלטון של ארצות הברית החל מ-1848. תושבי טאוס קיבלו ב-1970 את האדמות שהופקעו מהם על ידי הממשל הפדרלי של ארצות הברית, שכללו את האתר המקודש בלו לייק (האגם הכחול). הטסקים המסורתיים של תושבי טאוס כללו באותה תקופה את חג המולד ואת הריקוד ההיספני-מקסיקני מטאטצ'ינס.

[עריכה] תיאור

ממבט ראשון טאוס נראה כיום כפי שתואר ב-1776 על ידי הנזיר פרנסיסקו אטאנסיו דומינגז. אולם, למרות שמכלאת החימר שקושרה על ידו לעיר תנכ"ית שרדה, ישנם מספר שינויים שניתן להבחין בהם.

בחלק המערבי של הפואבלו נמצאים שרידיהם של הכנסייה והמנזר שנבנו על ידי המיסיונרים. במאה ה-19 נבנתה כנסייה חדשה בצד המערבי של החוף הצפוני. המבנים הרב-קומתיים השתמרו בצורה ובמתאר המקוריים, אך עם שינויים מסוימים. הדלתות, שבדרך כלל שימשו על מנת להפריד בין חדרים, משמשות כדלתות כניסה לקומת הקרקע של המבנה ולקומת הגג. החלונות, שהיו קטנים והשתלבו בקירות באקראי, הפכו ליותר נפוצים. השימוש ההולך וגובר בחלונות ודלתות בטאוס משקף את קבלת המנהגים האירופיים ובמגמת הוויתור על מבנים ברי הגנה. באזור המגורים נבנו קמינים, וזאת בנוסף לתנורים שנבנו מחוץ לבתים.

החלק הצפוני של הפואבלו נחשב כאחד מהבניינים הפופולריים ביותר לציור וצילום בחצי הכדור המערבי. חלק זה הוא הפואבלו הרב-קומתי הגדול ביותר שעדיין קיים. הפואבלו בנוי מקירות חימר שעוביים עשוי להגיע לכמה מטרים. המטרה העיקרית של הפואבלו הצפוני הייתה להגן על התושבים. עד לשנת 1900 הגישה לחדרים בקומות התחתונות הייתה באמצעות סולמות שהורדו מהגג, ואז ירידה בסולם פנימי נוסף. במקרה של התקפה הסולמות החיצוניים סולקו בקלות.

יחידות המגורים במבנה זה מורכבות בדרך כלל משני חדרים, שאחד מתוכם משמש לשינה וצרכים כלליים, והשני משמש כחדר אוכל, בישול ואחסון. כל יחידה כזו היא מבודדת ואין מעברים בין היחידות השונות. האינדיאנים בטאוס לא עשו שימוש רב ברהיטים בעבר, אך כיום הם משתמשים בשולחנות, כיסאות ומיטות. בפואבלו חל איסור להשתמש בחשמל, מים זורמים וצנרת פנימית.

קיר הפואבלו מקיף את הכפר באופן מלא מלבד בכניסה, כסמל לגבולות הכפר. בעבר הקיר היה גבוה לעומת היום, והוא שימש כחומת מגן נגד השבטים היריבים. הנהר הזורם דרך הפואבלו משמש כמקור השתייה ומי הבישול העיקרי עבור תושבי הכפר. הנהר לא קופא לחלוטין בחורף למרות שנוצרת שכבת קרח עבה, אך בגלל זרימת המים בנהר התושבים המקומיים יכולים לשבור את הקרח ולהשיג מים טריים.

[עריכה] חיי הקהילה

בפואבלו יש ייצוג לשלוש דתות: נצרות, הדת המקורית והכנסייה האינדיאנית. רוב האינדיאנים הם קתוליים. הקדוש המגן של הפואבלו הוא הירונימוס.

תחושת השייכות הקהילתית, המתבטאת במשפט "אנחנו בקן אחד", החזיקה עד כה את בני הטאוס. הציפייה מהגברים והנשים היא לסייע בחובות הקהילתיות כאשר הם נדרשים לעשות זאת. הפרט נדרש לוותר על שאיפותיו האישיות אם הן מתנגשות עם צרכי הקהילה. המשפחה מהווה מוסד חשוב בטאוס. לצאצאים מצד האב ומצד האם יש את אותן זכויות. כל משפחה מתגוררת ביחידת מגורים נפרדת, ולאחר החתונה הבעל והאישה עוברים לגור בדירה משל עצמם. כיוון שקרוביהם גרים לידם, ישנה עזרה הדדית בכל הקשור לטיפול בילדים. המבוגרים מלמדים את הצעירים על הערכים והמסורות שעברו במהלך הדורות, דבר המסייע לשימורה של תרבות טאוס.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ אגודה של שמונה פואבלוס שמטרתה לדאוג לאינטרסים של התושבים שלהם
2. ^ השאיפה להחזיר אדמות שבעבר היו שייכות לאדם כלשהו וכיום כבר לא שייכות לו

[עריכה] לקריאה נוספת

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פואבלו דה טאוס

• האתר הרשמי
• צילום רשת של האתרים המקודשים בפואבלו דה טאוס