הפארק הלאומי גרייט סמוקי מאונטיינז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הפארק הלאומי גרייט סמוקי מאונטיינז
אתר מורשת עולמית
הכניסה הראשית לפארק
מדינה	ארצות הברית
הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1983, לפי קריטריונים 7, 8, 9, 10

הפארק הלאומי גרייט סמוקי מאונטיינז הוא פארק לאומי בארצות הברית השוכן על רכס סמוקי, המהווים חלק מבלו רידג', שמהווים בתורם חלק מרכס האפלצ'ים. הגבול בין טנסי וקרוליינה הצפונית עובר דרך מרכז הפארק מכיוון צפון-מזרח לדרום-מערב. הפארק נחשב לפארק הלאומי הפופולרי ביותר בארצות הברית ^[1]. שביל האפלצ'ים, המחבר את מיין וג'ורג'יה, עובר גם כן דרך מרכז הפארק. הקונגרס האמריקני אישר את הקמת הפארק ב-1934, והנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט הכריז על הקמתו בפועל ב-1940 ^[2]. שטחו של הפארק הוא 2,108 קמ"ר, ולפיכך הוא אחד מהאזורים המוגנים הגדולים ביותר בחלק המזרחי של ארצות הברית. הכניסות הראשיות לפארק שוכנות לאורך הכביש המהיר 441 (דרך ניופאונד גאפ) בערים גטלינבורג (טנסי) וצ'רוקי (קרוליינה הצפונית).

תוכן עניינים 1 היסטוריה 2 מאפיינים טבעיים 3 אטרקציות ופעילויות 3.1 טיולים 3.2 פעילויות אחרות 4 לקריאה נוספת 5 הערות שוליים 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

לפני הגעתם של המתיישבים האירופיים האזור היה חלק מהנחלה של שבט הצ'רוקי. האדם הלבן החל להתיישב באזור בשלהי המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. הנשיא אנדרו ג'קסון חתם ב-1830 על חוק העברת האינדיאנים, שהחל את התהליך שהסתיים בגירושם הכפוי של כל שבטי האינדיאנים ממזרח לנהר המיסיסיפי, והעברתם לאזור שכיום שוכנת בו אוקלהומה. רוב אנשי הצ'רוקי עזבו, אך קבוצה קטנה בהנהגתו של המורד טסאלי התחבאה באזור שכיום שוכן בו הפארק. חלק מהצאצאים של האנשים הללו מתגורר בשמורת קואלה מדרום לפארק.

לאחר הגעת המתיישבים הלבנים הראשונים הפכה כריתת עצים לענף תעשייתי מרכזי בהרים, ובשלהי המאה ה-19 נבנתה מסילת רכבת קטנה שעליה הובל העץ מהחלקים המרוחקים של האזור. העבודות התעשייתיות (כגון גינון) הרסו את היופי הטבעי של האזור, כך שהמבקרים ותושבי המקום נאלצו לגייס כסף על מנת לשמר את האזור. שירות הפארקים הלאומיים שאף להקים פארק בחלק המזרחי של ארצות הברית, אך לא היה מעוניין להקדיש לכך סכום כסף גדול. למרות שהקונגרס אישר את הקמת הפארק כבר ב-1926, לא היה בנמצא גרעין של אדמה פדרלית שסביבו אפשר היה להקים את הפארק. ג'ון ד. רוקפלר הבן תרם 5 מיליון דולרים, הממשלה הפדרלית הוסיפה 2 מיליון דולרים, ואזרחים פרטיים מטנסי וקרוליינה הצפונית תרמו סכום כסף לרכישת הקרקעות. הפארק הוקם באופן רשמי ב-15 ביוני 1934. במהלך השפל הגדול חיל השימור האזרחי ומנהל קידום העבודה הקימו בפארק שבילים, תחנות התראה מפני שריפה, ומבני תשתית אחרים.

הפארק זכה למעמד של שמורה ביוספרית בינלאומית ב-1976, וב-1983 העניק אונסק"ו לפארק מעמד של אתר מורשת עולמית.

[עריכה] מאפיינים טבעיים

גובה הפארק הוא בין 250 ל-2,000 מטרים מעל גובה פני הים, כאשר הנקודה הגבוהה ביותר היא כיפת קלינגמן. בתוך גבולות הפארק יש שישה-עשר הרים שגובהם מעל 1.829 ק"מ (6,000 רגל) ^[3].

הפרשי הגובה בפארק משקפים את שינויי הגובה הנמצאים בכל החלק המזרחי של ארצות הברית. למעשה, ניתן להשוות את הטיפוס במעלה ההרים לטיול מטנסי לקנדה. בעלי החיים והצמחים המאכלסים את החלק הצפון-מזרחי של ארצות הברית מצאו גומחות אקולוגיות מתאימות באזורים הגבוהים של הפארק, ואילו המינים הדרומיים מצאו גומחות מתאימות באזורים הנמוכים יותר.

במהלך עידן הקרח האחרון האוריינטציה צפון-מזרח לעבר דרום-מעבר של הרי האפלצ'ים אפשר למינים שונים לנדוד לכיוון דרום לאורך המורדות, ובכך להימנע מהמחסום הטבעי שההרים היו. ככל שהאקלים התחמם המינים הצפוניים החלו לסגת במעלה ההרים ולכיוון צפון, והמינים הדרומיים החלו במגמת התפשטות.

כמות הלחות והמשקעים בפארק היא בדרך כלל גבוהה, כאשר כמות המשקעים הממוצעת לשנה היא בין 1,400 מ"מ בעמקים ל-2,200 מ"מ בפסגות. אזור הפארק הוא האזור הגשום ביותר בארצות הברית מלבד החוף הצפון-מערבי של האוקיינוס השקט וחלקים מאלסקה. הטמפרטורה באזור נמוכה בדרך כלל בהשוואה לאזורים נמוכים יותר, ורוב הפארק מאופיין באקלים יבשתי הניתן להשוואה לאקלים של מקומות צפוניים יותר, וזאת בניגוד לאקלים סובטרופי גשום המאפיין אזורי שפלה. כ-95% משטח הפארק מיוערים, ורוב השטח תפוס על ידי יער עתיק המכיל עצים זקנים המתוארכים לתקופה הקדם-אירופית. בפארק יש את אחד מהיערות העתיקים, נשירים וממוזגים הגדולים ביותר בצפון אמריקה.

טווח הגבהים, כמות הגשמים הגבוהה, ונוכחת היערות העתיקים מעניקים לפארק עושר ביוטי גדול. בפארק תועדו כ-10,000 מינים של בעלי חיים וצמחים, וההערכה היא כי ישנם 90,000 מינים נוספים שטרם התגלו.

עובדי הפארק תיעדו למעלה מ-200 מינים של עופות, 66 מינים של יונקים, 50 מינים של דגים, 39 מינים של זוחלים, ו-43 מינים של דו-חיים, כולל פרטים רבים של פלתודוניים (סלמנדרות הידועות בכך שאין להן ריאות). בפארק יש אוכלוסיית דובים שחורים אמריקניים גדולה, המונה כ-1,800 פרטים. בשנת 2001 החל ניסוי שבמסגרתו הובאו לפארק כמה איילים קנדיים.

בפארק גדלים למעלה מ-100 מינים של עצים. היערות באזורים הנמוכים ביותר נשלטים על ידי עצים עשירי עלווה נשירה. באזורים גבוהים יותר העצים הדומיננטיים הם מחטניים, ובסך הכל בפארק יש מעל 1,400 מינים של בעלי פרחים ו-4,000 מינים של חסרי פרחים.

[עריכה] אטרקציות ופעילויות

הפארק הוא אטרקציה תיירותית אזורית חשובה; בשנת 2003 ביקור בפארק תשעה מיליון תיירים ו-11 מיליון מבקרים שלא למטרות פנאי. עיקר ההכנסה של הערים שמסביב לפארק (בעיקר גטלינבורג, פיג'ן פורג', סביירוויל וטאונסנד שבטנסי, וצ'רוקי, סילבה, מגי ואלי וברייסון סיטי בצפון קרוליינה) הוא מעסקי התיירות הקשורים אליו.

שני מרכזי המבקרים העיקריים בפארק הם מרכז המבקרים שוגרלנד ליד גטלינבורג ומרכז המבקרים אוקונאלופטי, השוכנים ליד צ'רוקי בכניסה המזרחית לפארק. מתחנות הסיור הללו ניתן לצאת לתצפיות בחיי הטבע, גאולוגיה וההיסטוריה של הפארק. בתחנות נמכרים גם ספרים, מפות ומזכרות.

הכביש המהיר 441 חוצה את הפארק, ומספק לכלי הרכב גישה לנקודות המוצא של השבילים ואזורי התצפית, ובייחוד אלה שבניופאונד גאפ. מעבר הרים זה, השוכן בגובה 1.539 ק"מ, הוא המעבר הנמוך ביותר בהרים שבאזור והוא נמצא במרחק קצר ממרכז הפארק, על הציר המחבר את טנסי וקרוליינה הצפונית, באמצע הדרך בין גטלינבורג לצ'רוקי. במקום זה הכריז רוזוולט על הקמת הפארק ב-1940. בימים שבהם מזג האוויר בהיר ניתן לצפות מהמעבר באחד הנופים היפים ביותר בפארק.

בפארק יש מספר אתרים היסטוריים חשובים. האתר המצוי במצב הטוב ביותר הוא קיידס קוב (מפרץ קיידס), שהוא עמק עם מספר בניינים היסטוריים כולל בקתות עץ, אסמים וכנסיות. קיידס קוב הוא היעד הפופולרי ביותר בפארק. התיירים המבקרים במקום יכולים להיעזר בסיורים עצמיים או טיולי אופניים על מנת לראות כיצד חיו תושבי האפלצ'ים בעבר. אזורים היסטוריים אחרים בפארק כוללים את רוארינג פורק, עמק קאטאלוצ'י, אלקמונט, מוזיאון החווה ההררי ותחנת מינגוס באוקונאלופטי.

[עריכה] טיולים

בפארק יש 1,368 ק"מ של שבילים ודרכים לא סלולות המשמשים לטיולים, כולל 112 הקילומטרים של שביל האפלצ'ים ^[4]. הר לה קונטה הוא אחד היעדים הפופולריים ביותר בפארק. גובהו הוא 2,010 מטרים (הפסגה השלישית בגובהה בפארק), והוא ההר הגבוה ביותר ממזרח לנהר המיסיסיפי. בשביל מערות האלום (סוג של מלח, שהוא השביל העמוס ביותר המוביל לפסגה, ניתן לצפות בסדרה של נופים ייחודיים ואטרקציות טבעיות כגון צוק מערת האלום וקשת הסלע. המטיילים שוהים במשך לילה באכנסייה לה-קונטה, השוכנת ליד הפסגה ופעילה בכל עונות השנה מלבד החורף. ניתן להגיע אל האכסנייה רק באמצעות הליכה, והיא האכסנייה הפרטית היחידה בתוך הפארק.

שביל פופולרי נוסף הוא זה המוביל אל צ'ימני טופס (פסגות הארובה), הנקרא כך בזכות שתי הפסגות היוצרות שתי גבנוניות. השביל הזה מאפשר לתיירים לצפות בתמונה פנורמית של פסגות ההרים באזור.

המסלולים המובילים למפלי לאורל וכיפת קלינגמן הם קלים וקצרים באופן יחסי. שביל מפלי לאורל מוביל אל מפל מים בגובה 24 מטרים, ושביל כיפת קלינגמן מוביל את המבקרים במעלה גבעה אל סיפון תצפית בגובה 50 רגל, שביום בהיר ניתן לצפות ממנו על קילומטרים רבים של הרי טנסי וקרוליינה הצפונית.

בנוסף לטיולי יום עשהה אפשרות לחנות בפארק למשך הלילה, בייחוד במקלטים טבעיים הפזורים לאורך שביל האפלצ'ים; ברחבי הפארק פזורים אתרי מחנאות ייעודיים נוספים. על מנת לשהות בפארק במשך הלילה יש צורך בהיתר מיוחד, ותוקפו של ההיתר הוא בדרך כלל לילה אחד בלבד.

[עריכה] פעילויות אחרות

דיג (בעיקר דיג זבובים) הוא הפעילות הפופולרית ביותר בפארק אחרי טיולים ותצפיות, למרות שיש תקנות מחמירות באשר לדרך הטיפול הנאותה בדגים. הרכיבה על הסוסים השייכים לפארק מוגבלת לשבילים מסוימים. בנוסף, ניתן לשכור אופניים ואבוביות מים בקיידס קוב.

[עריכה] לקריאה נוספת

[עריכה] הערות שוליים

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הפארק הלאומי גרייט סמוקי מאונטיינז

• מידע על הפארק באתר wikitravel
• האתר הרשמי
• תמונות מהשבילים בפארק
• אתר על פסטיבל טיולים שנתי בפארק
• מידע מטאורולוגי עדכני ותמונות מהפארק באתר שירות הפארקים הלאומיים