היסטוריה של קוריאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ההיסטוריה של חצי האי הקוריאני החלה בשלהי תקופה הפוליאליתית, ערב תקופת האבן החדשה. הממצאים הארכאולוגיים הקדומים ביותר הקיימים מחצי האי הם חפצי קדרות, והם מעידים על הימצאות ציוויליזציה אנושית כבר בשנת 8000 לפני הספירה. התקופה הניאוליתית החלה כ-6000 לפני הספירה, ואילו הממלכה הקדומה ביותר - ממלכת גו-ג'וסיאון (고조선 - ג'וסיאון העתיקה, בקוריאנית) - נוסדה בשנת 2333 לפני הספירה לערך.

ממלכת גו-ג'וסיאון הייתה ממלכה גדולה וחשובה בהיסטוריה הקוריאנית והשפעתה ניכרה גם במנצ'וריה ובמקומות נוספים מחוץ לגבולות חצי האי הקוריאני. לפי המסורת, כל הקוריאנים הם צאצאיהם של בני גו-ג'וסיאון - וגם תושבי קוריאה המודרניים רואים בממלכה הקדומה אבן דרך חשובה בהיסטוריה של ארצם.

תוכן עניינים 1 גו-ג'וסיאון 2 תקופת שלוש הממלכות 2.1 תקופת שלוש הממלכות הקדומה 2.2 התהוות שלוש הממלכות 2.3 המלחמות נגד סין 3 שושלות בלהה וסילה 3.1 שילה המאוחדת 4 שושלת גוריאו 4.1 המלחמות נגד הקהיתנים 4.2 הפלישה המונגולית 4.3 אחרית דבר 5 שושלת ג'וסיון 5.1 הקמתה של ג'וסיון 5.2 הנגול 5.3 ניסיונות כיבוש מבחוץ 5.4 המאבק בין יפן לסין על השליטה בקוריאה 5.5 המאבק בין יפן לרוסיה על השליטה בקוריאה 6 הכיבוש היפני 7 חלוקה 8 מלחמת קוריאה 8.1 הרקע למלחמה 8.2 פרוץ המלחמה 8.3 כניסת ארצות הברית וסין למלחמה 8.4 מהלך המלחמה 8.5 סיום המלחמה 9 איחוד מחדש 9.1 קוריאה הדרומית 9.2 קוריאה הצפונית 9.3 יתרונות האיחוד 10 קישורים חיצוניים 11 הערות שוליים

[עריכה] גו-ג'וסיאון

ממצאים ארכאולוגיים שונים שנמצאו בקוריאה גורסים כי גו-ג'וסיאון, המכונה גם "דנגון-גו-ג'וסיאון", נוסדה במאה ה-24 לפנה"ס, בסביבת חצי האי הקוריאני ודרום מנצ'וריה. עם זאת, העדויות הארכאולוגיות הקדומות ביותר שעשויות להצביע על קיומה של תרבות באזור מתוארכות לשנת 2000 לפנה"ס בקירוב. לפי האגדה, מייסדה של גו-ג'וסיאון היה האל דנגון. אנשי גו-ג'וסיאון הם צאצאיהם של שבטים אלטאיים שמוצאם באזור מזרח אסיה - כיום שטחיהן של מזרח סין, קוריאה ומונגוליה.

ממצאים נוספים מעידים על קיומה של הממלכה בטקסטים סיניים בני התקופה. שם הם מכונים בשם דונג-יי (Dongyi , 東夷), שפירושו בסינית הוא "הברבריים המזרחיים" או "הקשתים המזרחיים".

הממלכה גו-ג'וסיאון חלשה על כל השטח של חצי האי הקוריאני, חלקים ממנצ'וריה ובשיאה (במאות ה-7 עד ה-4 לפנה"ס) שלטה גם במחוזות מסוימים מצפון לנהר הצהוב.

הגבולות הכללים של הממלכה השתנו לעתים תכופות בהתאם למצב הפוליטי ששרר באזור, במיוחד עם העמים הסינים (Zhou ו-Yin) שחיו בסביבה. שיטת השלטון הייתה בצורת ערי-מדינה, בדומה לפוליס שהיו נהוגות ביוון העתיקה.

בתקופת המדינות הלוחמות, כתוצאה ממלחמה עקובה מדם בין בני הז'אהו (Zhao) ובני היין (Yin), פלשו בני היין לאזורים המערביים של הממלכה, באזור טיינג'ין ובייג'ין של היום. גו-ג'וסיאון הייתה ממלכה חזקה דיה כדי להתמודד מולם, אולם בסופו של דבר היא הפסידה להם טריטוריות נרחבות (כ-800 קילומטרים רבועים) בחלקו המערבי של מפרץ בוהאי (Bóhǎi Wān, 渤海湾). ההערכה המקובלת היא שעם בוא השקט הועתקה עיר הבירה של ממלכה גו-ג'וסיאון מהאזור שמצפון לנהר הצהוב, במחוז ליאונינג (Liaoning), לאזור פיונגיאנג המודרנית.

גיזה-ג'וסיאון הייתה ממלכה שהוקמה בתקופה גו-ג'וסיאון, באזור מחוזות ליאונינג, הביי וחלקה הדרומי של מונגוליה הפנימית. היא נוסדה לאחר העברת הבירה לפיונגיאנג, בשלהי תקופת המדינות הלוחמות ובראשית ימי סין הקיסרית. היא הייתה אבן הדרך הראשונה בנפילתה של גו-ג'וסיאון.

מועד נפילתה של גו-ג'וסיאון אינו ידוע במדויק, אולם ידוע שהוא התרחש במאה הראשונה לפני הספירה. המלך ג'וּן‏‏ (Jun), מלך גו-ג'וסיאון, האציל סמכויות שלטוניות רבות לפליט סיני - וימאן (Wiman) - במחלקה המערבי של ממלכתו. בשנת 194 לפנה"ס התמרד וימאן נגד שלטונו של המלך ג'ון, שמצדו נמלט לקוריאה. וימאן, שהיה אמנם סיני בן האן אך לא הושפע מהשלטון בארצו, שלט בחלקה המערבי של גו-ג'וסיאון, וכונן את מדינת וימאן-ג'וסיאון, בשכנות לגו-ג'וסיאון. בשנת 109 לפנה"ס, הקיסר וו-די (Wu Di, 汉武帝) בן ההאן, קיסר סין, שלח כוחות להשתלט על גו-ג'וסיאון. הוא הכניע את וימאן-ג'וסיאון וגו-ג'וסיאון בתום מלחמה קשה שנמשכה יותר משנה. הוא השתלט על שטחים נרחבים משטחיה של גו-ג'וסיאון. אל חצי האי הקוריאני לא פלשו כוחותיו של וו-די, ועם ההתפרקותה של גו-ג'וסיאון קמו בחצי האי הקוריאני מדינות קטנות יותר, בהן בואיו, אוקג'יאו ודונג-ייה.

[עריכה] תקופת שלוש הממלכות

[עריכה] תקופת שלוש הממלכות הקדומה

לאחר נפילתה של גוג'וסיאון בידי שושלת האן הסינית, קמו ארבע ממלכות עיקריות על שטחה: בויאו (부여, Buyeo), אוקג'יאו (옥저, Okjeo), דונג-ייה (동예, Dongye) והגדולה שבהן - גוגוריאו (고구려, Goguryeo). גוגוריאו, הממלכה הגדולה והחזקה מבין הארבע, שלטה בשטחים הנרחבים ביותר בצפון חצי האי הקוריאני ובדרום מנצ'וריה. שנת היווסדה הרשמית היא שנת 37 לפני הספירה, אולם קיימים אזכורים לקיומה בכתבים סינית מוקדמים יותר במאה ה-1 לפני הספירה. הסינים הקימו למעשה את ארבע הממלכות, אולם שלוש מהן זכו להתנגדות קוריאנית עזה. גוגוריאו החלה לכבוש בהדרגתיות שטחים משכנותיה, עד שבסופו של דבר השתלטה על השטח של שלוש הממלכות האחרות.

[עריכה] התהוות שלוש הממלכות

ערך מורחב – שלוש הממלכות של קוריאה

במקביל, במרכז ובדרום חצי האי הקוריאני קמו להן שתי מדינות נוספות - באקג'ה ושילה. תקופת קיומן של שתיהן, ביחד עם גוגוריאו, נקראות בפי היסטוריונים "תקופת שלוש הממלכות של קוריאה". באקג'ה נוסדה בשנת 18 לפני הספירה, זמן קצר לאחר נפילתה של גוג'וסיאון. מייסדה - המלך אונג'ו - ראה בה כממשיכת דרכה של ממלכת בויאו הקדומה יותר. כל שלושים המלכים ששלטו בבאקג'ה אחרי אונג'ו היו צאצאיו. שילה נוסדה בחלקו הדרומי-מזרחי של חצי האי, כהמשך של ישות מדינית קטנה בשם סמהאן (삼한, Samhan). לימים כרתו שליטיה, שהמירו דתם לבודהיזם, ברית עם הסינים, ואלה סייעו לה בעלייתה ובמלחמתה עם שכנותיה בהמשך.

עניין הדת בין שלוש הממלכות השתנה לאורך השנים. בתחילה, בכל אחת מהמדינות היה נהוג פולחן שונה במקצת המבוסס על שמאניזם, אולם הם הושפעו בהדרגה מסין ומתרבותה, ובמיוחד מהקונפוציאניזם והטאואיזם. במאה הרביעית לספירה הגיע הבודהיזם לחצי האי הקוריאני. תחילה אומץ על ידי רבים בגוגוריאו, משם הגיע מאוחר יותר גם לבאקג'ה ושילה. אט-אט הבודהיזם צבר מאמינים רבים בחצי האי הקוריאני, ובסופו של דבר הפך לדת הרשמית בכל אחת מן הממלכות.

לשלוש הממלכות - שילה, גוגוריאו ובאקג'ה - היה רקע לשוני ואתני דומה. עם היווסדן של שלוש הממלכות, שהתאחדו עם ישויות מדיניות קטנות יותר בסביבתן לאורך השנים, היה ברור מי מהן היא הדומיננטית. השלוש התחרו ביניהן על שליטה, מעמד, כוח וכמובן שטחים נרחבים בסביבה. מבניהם השלטוניים ההיררכיים של כל אחת מהמדינות נגזרו מעקרונות הבודהיזם והקונפוציאניזם.

[עריכה] המלחמות נגד סין

גם בשל חוזקה הרב, הייתה גוגוריאו מעורבת בסכסוך מתמשך עם השושלות הסיניות סוי ומאוחר יותר טאנג. בין השנים 598-614 לספירה נלחמו צבאו של קיסר סוי מספר קרבות נגד גוגוריאו. בעונת הגשמים של שנת 598 שלח הקיסר סוי וון-די (隋文帝, Wendi) צבא של כמיליון חיילים סינים לגוגוריאו, ובשל הגשמים העזים חבר לצי הימי של בני הז'או (Zhou) ויחד הם פלשו לגוגוריאו. האבידות של וון-די היו גבוהות בסדרי גודל מאלה של גוגוריאו, והפלישה למעשה נכשלה. הייתה זו תבוסתו הגדולה היחידה של הקיסר וון-די, שנרצח בשנת 604 על ידי בנו, יאנג-די.

יאנג-די, הזכור גם בשל תרומתו לבניית התעלה הגדולה של סין, התכונן היטב לפלישה הבאה. למעלה ממיליון לוחמים ועוד כ-2 מיליון עוזרים הצטרפו ליאנג-די, שהוביל אותם בעצמו לפלישה לגוגוריאו בשנת 612, שכונתה גם "הקרב בנהר הסאלסו". קרב זה הסתיים במפלה נוספת לצבא הסוי, שכמעט כל צבאו הושמד, פרט לכ-2,700 חיילים סינים ששרדו. הגנרל אולצ'י מונדוק (을지문덕) הביס את הסינים וגרם לנסיגתם. תבוסתו של יאנג-די בנהר הסאלסו היה אחד הגורמים הקריטיים לנפילתה של שושלת סוי ב-618. שושלת טאנג תפסה את מקומה.

הקיסר טאי-זונג (唐太宗) משושלת טאנג ביקש לנקום ולהשיג שליטה בקוריאה. לאחר שלוש פלישות כושלות בשנים 644, 648 ו-655, כרתו הסינים ברית עם שילה, שהייתה אמנם ממלכה מתקדמת פחות משכנותיה, אך צבאה היה חזק למדי. אימוץ שיטות לחימה של מצביאי הטאנג הפכו אותו לחזק עוד יותר, וביד אחת עם מצביאי הטאנג - ניצחו שני הצבאות את גוגוריאו ובת בריתה באקג'ה.

בהמשך, עם ירידתה של גוגוריאו מגדולתה, פנתה שילה כנגד בני בריתה - שושלת טאנג. שילה, שסיפחה שטחים נרחבים בחצי האי, נקראה כבר "שילה המאוחרת", ושלטה במרבית שטחיה של קוריאה המודרנית. בשטחיה של גוגוריאו קמה מדינה חדשה - בלהה (발해, Balhae) - ששלטה על חלקה הדרומי של מנצ'וריה, מחוז פרימורסקאיה שבדרום רוסיה המודרנית, וחלקים קטנים מצפון לפיונגיאנג. בלהה הייתה ממלכה רב-לאומית, ונחשבת ליורשת של גוגוריאו.

[עריכה] שושלות בלהה וסילה

התהוותן של ממלכות שילה ובלהה בין השנים 668 ל-935 לספירה אופיינו בשקט יחסי באזור. התקדמויות לשוניות רבות חלו בתקופה זו. האידו, שיטת כתיבה של מלים קוריאניות בעזרת סימניות סיניות, התפתחה במהרה והייתה בשימוש של המלומדים מהאצילות הגבוהה בשילה, ונקראה "צ'ין-גול". הצורך הגובר למלומדים הביא לגיוס מלומדים, ולפיכך בחינות הונהגו בשנת 778 כדי למיינם. בודהיזם החל לייסד את כת הסאון החדשה (שהונהגה גם ביפן וידועה במערב בשם היפני שלה, זן) באזורים ההררים המרוחקים.

לאחר נפילתה של גוגוריאו, הגנרל דאה ג'ואיונג הוביל קבוצה מאנשיו לאזור ג'ילין במנצ'וריה. הגנרל ייסד את מדינת בלהה (בוהיי בסינית) והשתלט על הטריטוריה הצפונית שאבדה לגוגוריאו. לימים צפויה הייתה להתרחב הטריטוריה של בלהה, ולכלול חלק גדול ממנצ'וריה ואת מחוזותליה הצפוניים של קוריאה. במאה ה-10 נכבשה בלהה בידי הקהיתנים, ושילה התפרקה בעקבות מאבקים בין שליטים מקומיים. ממלכת גוריאו החלה להשתלט, ותפסה את מקומה של שילה כממלכה הדומיננטית בקוריאה. רוב חברי המעמד השולט הבלהיי, שהיו ברובם קוריאנים, היגרו דרומה והצטרפו לממלכה שנשלטה בידי שושלת גוריאו.

[עריכה] שילה המאוחדת

שילה המאוחדת הוא הכינוי המקובל לממלכת שילה משנת 668, עת כבשה את שטחיה של ממלכת באקג'ה ואיחדה את רוב רובו של חצי האי הקוריאני תחת שלטונה. אחרון מלכיה של שילה, המלך גיאונגסון (경순왕, Gyeongsun), ששלט מ-927 בממלכה, ונכנע בשנת 935 להתפשטותה של ממלכת גוריאו המאוחרת יותר, בה שלט וואנג-גאון (왕건, Wang Geon).

[עריכה] שושלת גוריאו

שושלת גוריאו נוסדה בשנת 918, ועלתה לשלטון בקוריאה כבר בשנת 936, תווך שהיא מחליפה את שילה כממלכה השלטת. הקיסר וואנג-גאון (태조, Wang Geon) השתלט על שטחה של שילה, והעביר את עיר הבירה לעיר הולדתו - גאסונג (개성시, Gaesong) שבדרום חצי האי.

בתקופת שושלת גוריאו, שנמשכה עד 1392, הונהגה מערכת שירותים אזרחיים ונחקקו חוקים. השלטון בגוריאו, שחשש מירידת כוחו בשל מעמד הלוחמים ששגשג בימים אלה באזור, הנהיגה מדיניות שמנעה לימוד של אומניות לחימה. בצורה כזו, קיוו שליטי גוריאו להוריד את קרנו של מעמד הלוחמים. מדיניות השלטון הייתה לפתח את ההשכלה יותר מאשר את אמנויות הלחימה. הבודהיזם שגשג, והמשיך את מגמת ההתפשטות שלו ברחבי הממלכה. בתקופת שלטון גוריאו התפתחה אמנות ה"סלדון" (Celadon) הקוריאנית (סוג של עבודת קדרות). גם המצאת שיטת החריטה הראשונה בעולם על מתכות במאה ה-12, נזקפה לזכות הישגיה של גוריאו.

[עריכה] המלחמות נגד הקהיתנים

הטריטוריה המנצ'ורית של בלהה כעת נקראה ליאו, על שם השושלת הקהיתנית ששלטה שם באותה תקופה. הקהיתנים, העם שחי בליאו, התקיפו את האזור מספר פעמים בשלהי המאה ה-10. המלחמה הורכבה משלוש פלישות של הקהיתנים לגוריאו, הראשונה שבהן התרחשה בשנת 993. בסופו של עניין הסיגו הקהיתנים את כוחותיהם מגוריאו, בתמורה לכך שגוריאו תבטל את ברית הידידות שכרתו שליטיה עם שליטי שושלת סונג (宋) הסינית. המאבק נכנס למצב של הפסקת אש, אולם היא לא ארכה זמן רב. ב-1010 ניצלו הקהיתנים את מאבק השלטון שחל בגוריאו ופלשו בשנית. הגנרל גאנג-ג'ו מגוריאו הצליח לבלום את הפלישה עד מותו בקרב. המלך הייאונג'ונג מגוריאו, שזכה בכס המלוכה עם תחילת המערכה השנייה, הצליח להעמיד מתקפת נגד - ולאחר זמן קצר נסוג הצבא הקהיתני בחזרה לארצו. הפלישה השלישית והאחרונה התרחשה ב-1018, עם פרוץ סכסוך גבולות בין שתי המדינות. גוריאו סירבו לדרישת ליאו לתת להם את השליטה בשטחים אלה, מה שהוביל לפלישה. הגנרל גאנג גאם-צ'אן, ניהל מספר מערכות שהגדולה שבהן - הקרב בקוויג'ו - גרמה לליאו אבידות רבות כל כך, והם נאלצו שוב להסיג את כוחותיהם. בתום הפלישה חתמו שליטי שתי המדינות על הסכם שלום.

ב-1145, הורה המלך אינג'ונג (1112-1146) הורה למלומד קונפוציאני, קים פו-שיק, לחבר את הסמגוק-סאגי (삼국사기, Samguk Sagi) - ההיסטוריה של שלוש הממלכות. המאבק התגבר בין הפקידים האזרחיים והצבאיים, כאשר היחס של המשטר לצבא הורע. ב-1170, הפקידים הצבאיים התמרדו כנגד האזרחיים. דבר זה הוסיף לחוסר האהדה של התושבים בגוריאו למעמד הלוחמים.

[עריכה] הפלישה המונגולית

ב-1231 פלשו המונגולים בהנהגתו של אוגדיי חאן לראשונה לגוריאו, כחלק ממערכה שניהלו במטרה לכבוש את כל שטחיה של סין. ההחלטה לפלוש באה בעקבות סירובה של גוריאו לשלם למונגולים מסים כפי שדרשו ב-1225. גם הריגתו של השליח המונגולי, צ'ו-קו-יו, תרמה להחלטה. המונגולים הגיעו עםצבאם עד צ'ונגג'ו, במרכז חצי האי, עד לכניעתה של גוריאו. בסופו של הקרב, ובעקבות התנגדות אדירה של האוכלוסייה האזרחית בגוריאו, הצליחו הקוריאנים לשכנע את המונגולים לסגת. ב-1235 פתחו המונגולים מערכה חדשה, כאשר הם דרשו להשיג השפעה ולכבוש למעשה את שטחי הפרובינציות הצפוניות גיאונגסאנג וג'אולה. הצבא הקוריאני זכה ללא מעט ניצחונות, אך הוא לא הצליח להתמודד עם גלי הפלישה האדירים של המונגולים. לאחר קרבות שנמשכו שלוש שנים, תבעו הקוריאנים שלום. המונגולים הסיגו את צבאם בתמורה לכך שגוריאו ישלחו כמה מבני משפחת המלוכה שלהם כבני ערובה למונגולים. הקוריאנים שלחו אדם שלא היה בן משפחה של המלך גוג'ונג, ועל כן המונגולים הוסיפו דרישות נוספות, כמו לנקות את הים מספינות קוריאניות, לפטר את כל פקידי הממשל האנטי-מונגולים וכדומה. הקוריאנים הסכימו רק לדרישה אחת, ושלחו בת משפחה רחוקה של המלך גוג'ונג כבת ערובה, בלווית מספר ילדי אצילים.

ב-1247 פתח חאן האימפריה המונגולית, גויוק חאן, במערכה נוספת נגד גוריאו. גויוק חאן דרש שוב בני ערובה ממשפחת המלוכה של גוריאו, וכן להעביר את עיר הבירה של גוריאו בחזרה לפיונגיאנג. משסירב המלך גוג'ונג מגוריאו להעניק לחאן את שדרש, פתח הלה במערכה. עם מותו של גויוק חאן ב-1248, שררה אי יציבות פנימית במונגוליה, והמונגולים הסיגו את צבאם מקוריאה.

מערכה נוספת נפתחה ב-1253 על ידי מונגקה חאן, באופן דומה למדי: שוב, גוג'ונג סירב לדרישותיהם של המונגולים להשיב את בירתם למרכז חצי האי ולשלוח בני מלוכה כבני ערובה. המונגולים הכריעו את צבאה של גוריאו, ובתמורה לנסיגתם השיב גוג'ונג את עיר הבירה לפיונגיאנג ושלח את בנו, אנגיאונגונג (안경공, Angyeonggong), כבן ערובה למונגולים. מיד לאחר מכן הסיגו המונגולים את כוחותיהם מקוריאה.

[עריכה] אחרית דבר

בסופו של דבר נחתם הסכם שלום בין גוריאו למונגוליה. ההסכם כלל את התערבותם של המונגולים בפוליטיקה הפנימית בקוריאה, ובכלל - השפעתם של המונגולים בממלכה ניכרה לכל אורך התקופה. למלך גוריאו היו בעיות שונות שהיה עליו להתמודד עמם. למשל: הסרת האריסטוקרטים הפרו-מונגולים והפקידים הצבאיים, שאלת אחזקת הקרקע, ויישוב המחלוקות בין המלומדים הקונפוציאנים לבודהיסטים. בעיה נוספת הייתה שודדים יפנים, שכבר היוו צבא מאורגן למחצה ומדי פעם פלשו לעומק הארץ ולמדו את הטכנולוגיה המקומית. בערך בזמן זה הגנרל יי סיאונג גייה קנה שם לעצמו כשהצליח להביס את השודדים בכמה קרבות. ממלכת גוריאו הצליחה לשרוד עד לשנת 1392, כאשר לכל אורך שנות קיומה של האימפריה המונגולית, הייתה גוריאו נתונה להשפעתה.

[עריכה] שושלת ג'וסיון

ממלכת ג'וסיון (조선) היא ריבונות שנוסדה על חורבותיה של ממלכת גוריאו בשנת 1392, והיא שרדה כ-500 שנה. פרק הזמן ששרדה ממלכת ג'וסיון נחשב לאחד הארוכים ביותר בהיסטוריה האנושית, והשושלת היא השושלת הקונפוציאנית ששרדה למשך פרק הזמן הארוך ביותר.

[עריכה] הקמתה של ג'וסיון

הגנרל יי-סיאונג-גייה, מפקד בצבא גוריאו, ייסד את ממלכת ג'וסיון. הוא ביצע הפיכה צבאית והדיח את מלכו, המלך וואנג-יו (왕요, Wang Yo). הוא ייסד שושלת חדשה - ג'וסיון שמה. הוא העביר את בירת הממלכה להאנסיאונג (סיאול המודרנית) בסיועו של הקיסר הסיני הונג-וו משושלת מינג, שגם בחר את שמה. יי-סיאונג-גייה אימץ את דתו של קונפוציוס כדת הרשמית בממלכתו.

[עריכה] הנגול

אחד ההישגים המפוארים ביותר של מלכי ג'וסיון הוא המצאת האלפבית הקוריאני המודרני - הנגול. האלפבית הומצא על ידי המלך סג'ונג הגדול בשנת 1443. זהו אלפבית פונמי המבוסס על מערכת התווים הסינית האנג'ה, וכולל 14 עיצורים ו-10 תנועות. כיום זהו האלפבית הרשמי בקוריאה הצפונית, קוריאה הדרומית ומחוז יאנביאן בסין, שרבים מתושביו הם קוריאנים. הקוריאנים רחוגגים את המצאת ההנגול אחת לשנה, (בקוריאה הדרומית חוגגים ביום פרסומו, ה-9 באוקטובר, ובקוריאה הצפונית חוגגים ב-15 בינואר), בין היתר בשל מבנהו הייחודי, שמאפשר לכתוב כמעט כל שפה מוכרת כיום באמצעות תוויו.

[עריכה] ניסיונות כיבוש מבחוץ

ב-1592 ניסו היפנים לפלוש לקוריאה לראשונה, ושוב ב-1598. שני הניסיונות הכושלים, שהיו רוויים קרבות גם ביניהם, כונו "מלחמת שבע השנים". דאימיו טויוטומי הידיושי, השליט הפיאודלי שאיחד את יפן בתקופת סנגוקו, ניהל את שתי הפלישות בעצמו. כחלק מתוכנית כללית לכיבוש שטחים מידי המינג בסין. למרות שג'וסיון, בסיוע סיני נדיב, הדפו את הפלישה היפנית, הביאו הרס וחורבן רב על קוריאה, ואף תרמה להיחלשותה של שושלת מינג.

ב-1627 פלשו לקוריאה המנצ'ורים, בהנהגת הואנג טאי-ג'י, לימים הקיסר הראשון של שושלת צ'ינג, שתפסה את מקומם של המינג ב-1644. הפלישה, שכונתה "הפלישה המנצ'ורית הראשונה לקוריאה", הובילה להיחלשות שושלת ג'וסיון בקוריאה ובסופו של דבר, בתום הפלישה המנצ'ורית השניה ב-1936, סופחה למעשה קוריאה של ג'וסיון לצ'ינג.

ג'וסיון כונתה במאות ה-17 וה-18 "המדינה המתבודדת", מאחר שלמעט סחר עם סין, מונגוליה ומסחר בהיקף מצומצם עם היפנים בבוסאן, לא פתחה ג'וסיון את שעריה למסחר חוץ. האירופים כלל לא הורשו לסחור עמם, אולם במאה ה-19 כבר ניכרה תחרות בין המעצמות באזור על השפעה בקוריאה ועל השתתפות פעילה במסחר.

[עריכה] המאבק בין יפן לסין על השליטה בקוריאה

ההשפעה הגדולה ביותר על הכלכלה, התרבות והמסחר בקוריאה הייתה שייכת לסין של שושלת צ'ינג, בעיקר בגלל קרבתה הגאוגרפית ובשל חוזקה היחסי. ב-1876 חתמה ג'וסיון על הסכם גאנגווה בינה לבין יפן, שלמעשה אילצה אותה להרחיב את המסחר עם היפנים ולאפשר להם גישה למשאבי טבע כגון דגים, מתכות שונות ומשאבי טבע נוספים. העובדה שהשפעתה של סין על קוריאה הפסידה נקודות ליפנים, לא מצאה חן בעיני הסינים וליבתה את הסכסוך בין סין ליפן על השליטה בקוריאה - שהוביל בסופו של דבר לפריצת מלחמת סין-יפן הראשונה ב-1894. המלחמה נפתחה ב-1 באוגוסט, אולם קרבות ימיים בין הצי הקיסרי היפני לצי הסיני התרחשו עוד קודם לכן בקרבת חוף ימה המערבי של קוריאה. הסינים לחמו היטב, אך לא הצליחו להתגבר על התקפות היפנים. המלחמה הסתיימה באפריל 1895 עם חתימת הסכם שימונוסקי בעיר היפנית הנושאת את אותו השם, שכלל את הכרת הסינים בתבוסתם ליפנים, בעצמאות קוריאה של ג'וסיון וכן בשליטה על כמה שטחים, שהחשוב מכולם הוא האי פורמוזה (טייוואן של ימינו).

ב-1895 התנקשו היפנים בקיסרית קוריאה, הקיסרית מיונג-סאונג - אשת הקיסר גוג'ונג. קבוצת סוכנים יפנים חדרו לארמון הקיסרי בסיאול, שהיה נתון לשמירה יפנית, וחיסלו את הקיסרית. ההתנקשות נבעה מהתנגדותה של הקיסרית להתערבות היפנית בנעשה בממלכתה ובפנייתה הרשמית לרוסיה ולסין לקבלת סיוע. שנת 1897 נחשבת לסיום תקופת ג'וסיון בקוריאה, שכן אז שונה שמה ל"אימפריה הקוריאנית" (대한제국, Daehan Jeguk) וצורת השלטון הפכה למונרכית. הקיסר גוג'ונג מינה עצמו למלך על האימפריה החדשה.

[עריכה] המאבק בין יפן לרוסיה על השליטה בקוריאה

בתום המלחמה גם רוסיה הצארית זכתה להשפעה על קוריאה. הרוסים והיפנים נאבקו על שליטה באזור צפון-מזרח סין, שהיה נתון לשינויים בשל החלשותה של שושלת צ'ינג, כאשר הרוסים שלטו באחד המבצרים החשובים ביותר בין סין לקוריאה - המבצר בעיר לושונקו (פורט ארתור). מלחמת רוסיה-יפן פרצה ב-1904 עם התקפת פתע של הצי היפני הקיסרי על פורט ארתור. הצי הרוסי הקיסרי לא הצליח להשיב מלחמה שערה, ובתום למעלה מ-18 חודשי לחימה, זכה הצבא הקיסרי היפני לניצחון על הצבא הרוסי, ובסופו של דבר ויתר הצאר על השליטה בקוריאה, וכחמש שנים מאוחר יותר אף הכיר בשליטה היפנית בחצי האי.

[עריכה] הכיבוש היפני

ערך מורחב – הכיבוש היפני בקוריאה

הכיבוש היפני הוא התקופה שבין השנים 1910 ועד 1945, בה שלטה האימפריה היפנית בקוריאה.

השפעת היפנים בקוריאה החלה כבר בסוף המאה ה-19, כאשר מעצמות קולוניאליות מאירופה, בהן בריטניה, צרפת ואיטליה, התחרו ביניהן על השפעה באמצעות קולוניות מעבר לים. יפן, שרצתה גם היא לגרוף השפעה, ראתה בקוריאה טריטוריה חשובה להבטחת האינטרס היפני. קל וחומר כאשר קוריאה הייתה במאה ה-19 חלק מאזור השפעה סיני. כיבוש קוריאה, כך האמינו שליטי יפן, עשויה לשפר את מעמדה של יפן פלאים במשפחת העמים. ב-27 בפברואר 1876 חתמו יפן וקוריאה על "הסכם גנגווה" (강화도조약, Ganghwa Treaty), שפתח את השוק הקוריאני למסחר יפני. במשך השנים צברו היפנים השפעה אדירה בקוריאה, וב-29 באוגוסט 1910 נחתם הסכם הדדי בין קיסר קוריאה לבין קיסר יפן, שעיקרו סיפוח מלא של כל השטח שהיה בשליטת האימפריה הקוריאנית לשלטון היפני. כחלק מהמבנה השלטוני, נשלטה קוריאה בידי מושל הכפוף ישירות לקיסר יפן. כיום ההסכם נחשב כמשפיל בעיני העם הקוריאני, ומכונה לעתים "ההשפלה הלאומית בשנת הכלב" (경술국치), והיום בו נחתם ההסכם מכונה "יום ההשפלה הלאומי" בקוריאה.

השלטון היפני המשיך עד ל-15 באוגוסט 1945, כשיפן נכנעה בסוף מלחמת העולם השנייה. הכיבוש של היפנים, גם בקוריאה וגם בסין, ידוע היסטורית כתקופה של הפרות בוטות של זכויות אדם. ישנם גם היסטוריונים בעלי עמדה אפולוגטית לכיבוש. כיום, הנושא הזה עדיין נידון בין ממשלות יפן וקוריאה. הרגשות האנטי-יפניים עדיין חזקים בקוריאה, וביבשת אסיה בכלל, כתוצאה מהכיבוש היפני והאכזריות שבה נודעו החיילים היפנים.

בתקופת הכיבוש היפני התפתחה קוריאה לאין שיעור. נסללו כבישים, נבנו רשתות תקשורת וכן תחבורה ציבורית ענפה התפתחה במהירות. לרוב, שימשו האלמנטים המודרניים הללו את צרכיהם של היפנים ואת משטרם הריכוזי. היפנים הדיחו מן השלטון את שושלת ג'וסיאון, הרסו את ארמון גיאונגבוקגונג (경복궁, Gyeongbokgung) בסיאול ששימש אותם, ובנו מערכת מסים חדשה שהתבססה על גידול תוצרת חקלאית וייצואה ליפן, וכללה גם רציחות שקטות של איכרים מהפריפריה שסירבו לשלם מסים.

הקיסר גוג'ונג מת בינואר 1919. הוא ככל הנראה הורעל. קצת לאחר מותו הפתאומי, ב-1 במרץ, החלו תנועות שונות ברחבי המדינה להפגין נגד הנוכחות של הפולשים היפנים. היפנים לא כל כך אהבו את ההתנגדות, ודיכאו אותה בכוח. כ-7,000 מפגינים נהרגו מאש הצבא והמשטרה היפניים שנכחו במקום^[1]. מתנגדים בכפרים של נוצרים-קוריאנים נצלבו ונשרפו חיים בכנסיות על ידי הכוחות היפניים. תנועות ההתנגדות לשחרור קוריאה מעול הכיבוש היפני נשענו בין היתר על נאומו המפורסם של נשיא ארצות הברית דאז, וודרו וילסון, שקרא לסיום הכיבוש הקולוניאלי (שהיה בעיקרו אירופי) ברחבי העולם ולמען הזכות להגדרה עצמית של העמים הכבושים. הנשיא נמנע מלהזכיר את המצב בקוריאה ככל הנראה בשל האינטרסים שהיו לו באזור, בעיקר קשרי מסחר עם הסינים.

בהשפעת תנועות ההתנגדות שקמו ב-1 במרץ 1919, הוקמה ממשלה קוריאנית גולה בשנגחאי, שדגלה בסיום הכיבוש היפני בקוריאה ובהתנגדות פעילה לנוכחות הצבא האימפריאלי היפני בחצי האי. לממשלה הגולה היו שני הישגים בולטים במיוחד במאבקם נגד הכובשים היפנים. הבולט שבהם היה ניצחון של מיליציות חמושות ששלחו על גדודים של הצבא האימפריאלי היפני בצ'ינגשאנלי (青山里 בסינית) שבמנצ'וריה - הישג שהתרחש במסגרת ניסיונם של היפנים לכבוש את המחוז המיוער ג'יאנדאו שבצפון סין ב-1920, וגרם לכמעט 1,000 אבידות בנפש בצבא היפני. ההישג השני היה מארב מוצלח שתכננו מצביאי הממשלה הגולה ב-1932 נגד הקצונה הבכירה של הצבא היפני בסין. הממשלה הגולה שהוקמה ב-1919 נחשבה כלגיטימית בעיני העם הקוריאני, ועובדה זו אפילו מעוגנת בחוקה המודרנית של קוריאה הדרומית.

ההתנגדות לכיבוש היפני לא פסקה לאורך תקופת שלטונם של היפנים. התקוממויות רבות, שהמפורסמת שבהם התרחשה על ידי סטודנטים ב-1929, הובילה בסופו של דבר להידוק החבל סביב צווארה של קוריאה ב-1931. הממשל הצבאי שהחילו היפנים בחצי האי הפך לדומיננטי יותר וחזק יותר. פרוץ מלחמת סין-יפן השנייה ב-1937 ולאחר מכן מלחמת העולם השנייה הביאה לניסיונם של היפנים להשמיד את הלאום הקוריאני. השלטון היפני הפך את התפילות במקדשים של דת השינטו היפנית כחובה בקוריאה, הפסיק את השימוש בשפה הקוריאנית בבתי הספר וביטל את חוקיותם של אלמנטיים עיקריים בתרבות הקוריאנית. התרבות והכלכלה הקוריאנית ספגו מכות קשות בעקבות התקנות החדשות. השפה הקוריאנית נאסרה לשימוש גם מחוץ לבתי הספר וכמובן בעיתונות הכתובה, והתושבים אולצו לאמץ להם שמות יפניים. חפצי נוי רבים הושמדו או נלקחו ליפן, ועד היום ניתן למצוא חפצים תרבותיים שמקורם בקוריאה במוזיאונים ואוספים פרטיים, בעיקר ביפן ובארצות הברית^[2].

בזמן מלחמת העולם השנייה אולצו קוריאנים רבים להשתתף במאמץ המלחמתי היפני. עשרות אלפי גברים גויסו מיידית ליחידות הלוחמות של הצבא היפנים, וכ-200,000 נשים ונערות צעירות, בעיקר מקוריאה ומסין, גויסו כשפחות מין לצבא היפני עבור החיילים בחזית.

קוריאנים רבים היגרו מחצי האי הקוריאני, בעיקר למנצ'וריה ומחוז פרימורסקאיה שבברית המועצות. חלקם ייסדו תנועות שחרור שלחמו למען עצמאות קוריאה, שלהן מיליציות חמושות שלחמו מלחמת גרילה נגד כוחות יפניים מחוץ לגבולות חצי האי הקוריאני. בשנות הארבעים של המאה ה-20 התאחדו תנועות השחרור לכדי גוף אחד שנקרא "צבא השחרור של קוריאה". רבים מהלוחמים והקצינים של צבא השחרור הקוריאני הצטרפו לימים לצבא השחרור העממי הסיני.

סיום הכיבוש היפני הגיע עם כניעת יפן לבעלות הברית ב-10 באוגוסט 1945, עם חתימת מנהיגיה של יפן על הצהרת פוטסדאם, המקבלת את תנאיה בעלות הברית. באופן זמני חולק חצי האי הקוריאני לצפון ודרום. ברית המועצות הצליחה להנחיל את עקרונות הקומוניזם בקוריאה הצפונית, אך כשלה בניסיון החדרת הקומוניזם בדרום. לאחר מלחמת קוריאה הפך ההסדר לקבוע, שכן חצי האי הקוריאני מחולק בין קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית, למרות שאין זה המצב הטבעי של העם הקוריאני - שחי כיום משני צדי הגבול.

[עריכה] חלוקה

ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה שם קץ ל-35 שנות שלטון יפני בקוריאה. ברית המועצות שחררה את חלקו של חצי האי הקוריאני שמצפון לקו הרוחב 38, ואילו ארצות הברית שחררה את חלקו שמדרום לקו הרוחב 38. החלוקה אמורה הייתה להיות זמנית, כאשר בתום ההליכים אמורה הייתה לקום מדינה קוריאנית מאוחדת אחת משני צדי קו הרוחב.

תקוות לקוריאה אחת, עצמאית ומאוחדת ("חופשייה ועצמאית"^[3]) ירדו לטמיון במהירות, כאשר הפוליטיקה של ראשית ימי המלחמה הקרה וההתנגדות הפנימית לתוכנית הנאמנות של המעצמות לקוריאה גרמו ב-13 באוגוסט 1948 להקמתן של שתי ממשלות נפרדות - אחת בדרום בהשפעה אמריקנית ואחת בצפון בהשפעה סובייטית. המערכת הפוליטית שהונהגה בקוריאה הדרומית הושפעה מהקפיטליזם האמריקני, ואילו המערכת הפוליטית בקוריאה הצפונית הושתתה על עקרונות הקומוניזם.

מערכות השלטון השונות בתכלית, ורצונה של כל אחת מהן להשתלט על כל חצי האי הקוריאני, הובילו בסופו של דבר לפריצת מלחמת קוריאה ביוני 1950, שהייתה אחד הביטויים הצבאיים הקשים ביותר למלחמה הקרה בין ארצות הברית, שתמכה בדרום, לבין ברית המועצות, שתמכה בצפון.

[עריכה] מלחמת קוריאה

ערך מורחב – מלחמת קוריאה

מלחמת קוריאה הייתה מלחמה עקובה מדם בין קוריאה הדרומית לבין קוריאה הצפונית, בתקופת הביניים שבה שלטו בהן ארצות הברית (בדרום) וברית המועצות (בצפון). מלחמת קוריאה פרצה ב-1950 בהתקפה צפון-קוריאנית על הדרום.

[עריכה] הרקע למלחמה

עם ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, הוחלט על חלוקת קוריאה, שהייתה שטח חסות יפני, בין ארצות הברית לבין ברית המועצות. הצבא הסובייטי קבע את בסיסו מצפון לקו הרוחב 38, ואילו הכוחות האמריקאים בקוריאה בפיקודו של הגנרל דאגלס מקארתור נותרו בחלקו הדרומי של חצי האי, מדרום לקו הרוחב 38.

המצב נשאר בעינו במשך כחמש שנים, אולם הצלחתו של מאו דזה דונג במהפכה בסין ב-1949 ובהנחלת האידאולוגיה המאואיסטית שלו במוסדות השלטון, שינתה את סדר העדיפויות האמריקאי. מאז, החלו ארצות הברית ואירופה לפעול למען עצירת התפשטות הקומוניזם בעולם והחלשת כוחה של ברית המועצות. האמריקאים לא ראו בחלקו הדרומי של חצי האי הקוריאני נדבך חשוב במלחמתם בקומוניזם, ובהדרגה הורידו רת רמת ההשפעה שלהם בה, בעוד ברית המועצות דאגה לחמש את צבאו של קים איל סונג, מנהיג קוריאה הצפונית דאז, ולהזרים אליו כסף על מנת לבסס את שלטונו. המלחמה הקרה הייתה אז בחיתוליה, אולם מלחמת קוריאה הייתה אחד הביטויים הממשיים שלה לאורך כל שנותיה.

[עריכה] פרוץ המלחמה

מלחמת קוריאה פרצה ב-25 ביוני 1950 בשעת לילה מאוחרת, כאשר הצבא הצפון-קוריאני תקף בירי ארטילרי אל מעבר לגבול. בתחילה הדעה הרווחת בעולם הייתה שמאחורי המתקפה עמד נשיא ברית המועצות, יוסף סטלין, אולם לימים התברר כי את המתקפה יזם מנהיג קוריאה הצפונית, קים איל סונג - ואילו יוסף סטלין ומאו דזה דונג רק אישרו אותה. מטרתה המוצהרת של המתקפה הייתה לבנות מדינה קוריאנית אחת על כל שטחי חצי האי. קים רצה לשלוט במדינה החדשה ולהשריש בה את עקרונות הקומוניזם. הכול נעשה כמובן בתמיכתה של ברית המועצות ובסיועה האידאולוגי, הכספי והצבאי.

ידה של קוריאה הצפונית הייתה על העליונה. היא הייתה מצוידת היטב בכלי נשק סובייטיים מהחדישים ביותר באותה תקופה, ולא היססה לפתוח במלחמה ולהצהיר על מטרתה הבעייתית. צבא קוריאה הדרומית טרם התארגן, ולמעשה לא היה לה כל סיכוי. בתוך שלושה ימים בלבד נפלה סיאול בידי צבאה של קוריאה הצפונית, ועד ספטמבר 1950 כבש הצבא הצפון-קוריאני, בסיוע סובייטי, למעלה מ-90 אחוזים משטח חצי האי.

[עריכה] כניסת ארצות הברית וסין למלחמה

רק העיר פוסאן וסביבתה לא נכבשו בידי הכוחות הצפון-קוריאנים, והאזור כולו היה נתון תחת מצור צפון-קוריאני. באותה עת, הוחלט באומות המאוחדות לצדד בקוריאה הדרומית בהחלטה שנקראה "החלטת האו"ם מספר 82", שקבעה כי על הצפון-קוריאנים לסגת צפונית לקו הרוחב 38, על נציגי האו"ם בקוריאה לשלוט במצב ולדווח על הנעשה וכן על כל המדינות החברות באו"ם להתנגד לתוקפנות הצפון-קוריאנית ולא להגיש להם כל סיוע. במקביל, העביר האו"ם סיוע צבאי משמעותי לקוריאה הדרומית.

היקפי הקרבות הורחבו משמעותית כאשר כוחות האומות המאוחדות, שהובלו בידי ארצות הברית, נכנסו לתמונה. כוחות אמריקאים נכנסו דרך העיר אינצ'און, במה שמכונה "הקרב על אינצ'און", ובתוך כחודש וחצי שחררו את פוסאן מהמצור. כוחות האו"ם, בשיתוף עם הצבא האמריקאי וכוחות סיוע ממדינות אחרות (הבולטות שבהן היו חברות חבר העמים הבריטי בראשות בריטניה, הפיליפינים וטורקיה), כבשו בהדרגה את שטחי חצי האי, ופיונגיאנג נפלה בידיהם ב-19 באוקטובר 1950. הכוחות הצפון-קוריאנים נסוגו כמעט עד לנהר היאלו (Yalu), ששימש כגבול עם סין.

הסינים העבירו לממשל האמריקאי מסר דרך מתווכים בצורה דיפלומטית: כניסת הצבא האמריקאי למלחמה מפרה את האיזון ופוגעת בביטחונה הלאומי של סין. ב-8 באוקטובר הורה מאו דזה דונג למפקדי צבא השחרור של סין העממית להניע את כוחותיו לכיוון נהר היאלו ולהתכונן לחצייתו.

הסינים הכינו לאמריקאים מתקפת פתע, שאת הפקודה להתחלתה נתן הגנרל פנג-דאהואיי ב-25 באוקטובר 1950, ימים ספורים לאחר נפילת פיונגיאנג בידי כוחות האו"ם. במתקפה, שכללה כוח צבאי של יותר מ-200,000 חיילים סינים, נכבש רוב השטח שמצפון לקו הרוחב 38, ובהדרגה נגרמה הנסיגה הגדולה ביותר בהיסטוריה של צבא ארצות הברית. הגבול נקבע בערך על קו הרוחב 38, אולם לא בדיוק, ולא לאורך זמן; הכוחות המשולבים של קוריאה הצפונית וסין התקדמו לכיוון מרכז חצי האי, וב-4 בינואר כבשו שוב את סיאול.

[עריכה] מהלך המלחמה

התקופה שבין נפילת סיאול ועד לסיום המלחמה אופיינה בהפגזות מאסיביות של כוחות האו"ם על מטרות בקוריאה הצפונית, צבאיות ואזרחיות, מתקפות גרילה רבות נגד הדרום, וקרבות בודדים בהיקף מצומצם יחסית במקומות אסטרטגיים. כאשר חלקים מקוריאה הדרומית היו נתונים לשליטה צפון-קוריאנית, דווחו מקרים רבים של פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ורצח עם שבוצעו על ידי חיילים צפון-קוריאנים נגד אזרחים מהדרום, בעיקר בערים ובכפרים. לפי הערכת הפרופסור האמריקני רודולף ג'וזף רומל מאוניברסיטת הוואי, במסגרת פשעי מלחמה אלה נהרגו רבבות דרום-קוריאנים, ועוד אלפים עונו ונשבו.^[4].

[עריכה] סיום המלחמה

עם בחירתו בנובמבר 1952, קיים הנשיא הנבחר של ארצות הברית דווייט אייזנהאואר את הבטחתו ונסע לקוריאה לראות כיצד ניתן לסיים את המלחמה במהירות האפשרית ובצורה אופטימלית. ההודים יזמו הצעה לשביתת נשק, והפסקת אש נכנסה לתוקפה ב-27 ביולי 1953, יום סיום המלחמה הרשמי.

[עריכה] איחוד מחדש

ערך מורחב – איחוד קוריאה

מבחינת העם הקוריאני, קוריאה הצפונית והדרומית הן מדינה אחת. איחוד שתי המדינות הוא תרחיש אפשרי ורצוי, שישנו סיכוי סביר למדי שיקרה בשלב כלשהו בעתיד הנראה לעין. עם זאת, קיימות בעיות רבות בדרך לאיחוד המיוחל. ב-15 ביוני 2000 נערכה ועידת פסגה בפיונגיאנג בהשתתפות מנהיגי שתי המדינות - רודן קוריאה הצפונית קים ז'ונג איל ועמיתו נשיא קוריאה הדרומית קים דאה ג'ונג. בתום הוועידה השניים חתמו על "הצהרת איחוד הצפון והדרום" (남북 공동선언), שבה הם מצהירים כי הם מחויבים לעשות מאמצים כדי להגיע לפתרון הוגן בו תאוחדנה שתי המדינות. עם זאת, משמעותה של ההצהרה היא דיפלומטית בלבד, ובפועל לא נעשו מאז מאמצים גדולים במיוחד לבצע את האמור בה.

[עריכה] קוריאה הדרומית

הבעיה המרכזית של קוריאה הדרומית עם איחוד היא בעיה כלכלית. איחוד מדיני עם קוריאה הצפונית הענייה עשוי לגרום נזק קשה מאוד לכלכלה היציבה והמבוססת שלה. פני השטח של חצי האי הקוריאני הררים והאדמה לרוב אינה פורייה, ועל כן מתאפשרת רק חקלאות מוגבלת, שבוודאי אינה מספיקה להאכיל את 49 מיליון תושבי הדרום ו-23 מיליון תושבי הצפון. לפיכך, מרבית המזון בקוריאה מיובא ממדינות שכנות (בעיקר מסין), ועל כן מצב של רעב הוא שכיח באזורים מסוימים בקוריאה הצפונית הענייה, שהייבוא אליה אינו מסודר. היו שנים שבהן מתו אלפים כתוצאה ממחסור במוצרי מזון בסיסיים, כאשר לעתים גם העזרה הבינלאומית הניתנת למדינה אינה מספיקה. הודות לכלכלתה המשגשגת של קוריאה הדרומית, מתאפשר ייבוא מסודר של מוצרי מזון מכל הסוגים.

התוצר המקומי הגולמי של קוריאה הדרומית עומד כיום על כ-24,000 $ לנפש^[5], בעוד התמ"ג של קוריאה הצפונית מוערך ב-1,800 $ לנפש^[6] בלבד - יותר מפי 13. בשל ההבדל העצום הזה, עשוי להיווצר מצב שבו הכלכלה תיפגע משמעותית, ותושבי קוריאה הצפונית יישענו על תמיכה כספית וסיוע הומניטרי מקוריאה הדרומית. אחת האפשרויות שהועלו בעבר היא איחוד הדרגתי, שכן האיחוד המוניטרי בין שתי המדינות יתבצע רק לאחר שכלכלת קוריאה הצפונית תתבסס ותשתפר, ובכך לא תזדקק לעזרת הדרום.

[עריכה] קוריאה הצפונית

שלטון היחיד הקומוניסטי השורר בקוריאה הצפונית אינו רוצה לאבד מכוחו הרב. שליט קוריאה הצפונית, קים ז'ונג איל, שולט במדינה ביד רמה ואינו מעוניין לאבד את ההגמוניה השלטונית בארצו. לפיכך, לעתים קרובות מכשיל השלטון ביוזמתו מהלכים בדרך לאיחוד כדי שלא לאבד מכוחו. השלטון הצפון-קוריאני מודאג מהפוטנציאל העצום לאי יציבות פוליטית וחברתית, שעשויה להיגרם בשל השפעות מחוץ למדינה.

סוגייה נוספת שמונעת מקוריאה הצפונית להתניע את תהליך איחוד קוריאה היא צורת השלטון. צורת השלטון במדינה המאוחדת - שודאי תזכה לתמיכה בינלאומית רחבה - ללא ספק תושתת על ערכי שלטון מערביים ודמוקרטיים. השלטון בקוריאה הצפונית, שמאפייניו הם כשל דיקטטורה טוטליטרית, אינו פתוח כלל לרפורמות דמוקרטיות כיום ונראה כי גם בעתיד הקרוב לא צפוי שינוי בתחום זה.

[עריכה] יתרונות האיחוד

התרבות וההיסטוריה המשותפות של שתי המדינות מצויות בתודעה של העם הקוריאני משני צדי הגבול. מצבה הטבעי של קוריאה היא להיות מדינה אחת. גם הנושא של איחוד משפחות עומד בעוכריה של חלוקת קוריאה - שכן קרו מקרים רבים של משפחות שהתפצלו כתוצאה ממנה.

[עריכה] קישורים חיצוניים

1. על הרצח של הקיסרית מיונגסאונג (אנגלית)
2. האתר הרשמי של קוריאה הדרומית (רב לשוני)
3. ספר העובדות של ה-CIA על קוריאה הדרומית (אנגלית)
4. ספר העובדות של ה-CIA על קוריאה הצפונית (אנגלית)
5. קוריאה - תרבות, היסטוריה ושפה (אנגלית)
6. מידע דוקומנטרי על מלחמת קוריאה (אנגלית)
7. אלי אשד על קוריאה (עברית)

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ לפרטים נוספים ראו כאן
2. ^ ממצאיו של תחקיר שערכה ממשלת קוריאה הדרומית שפכו אור על המדיניות הזו. 34,369 חפצי נוי קוריאניים בתקופת הכיבוש היפני נמצאו ביפן, ו-17,803 נמצאו בארצות הברית. [1]
3. ^ http://countrystudies.us/south-korea/8.htm
4. ^ Rummel, R.J. Statistics of Democide, Chapter 10, Statistics Of North Korean Democide Estimates, Calculations, And Sources.
5. ^ לפי שיערוך של קרן המטבע הבינלאומית מ-2006. לפרטים נוספים: [2].
6. ^ לפי הערכת ספר העובדות העולמי של ה-CIA. לפרטים נוספים: [3].