הכיבוש היפני בקוריאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הכיבוש היפני בקוריאה הוא הכינוי לתקופה בת 35 שנה בה שלטה האימפריה היפנית בקוריאה. הכיבוש החל בפלישת היפנים לחצי האי הקוריאני ב-1910, והסתיים בהצהרת פוטסדאם, ההצהרה שנחתמה באוגוסט 1945 ונתנה תוקף לכניעתה של יפן במלחמת העולם השנייה.

תוכן עניינים 1 רקע 2 הפלישה לקוריאה 3 ההתנגדות לכיבוש 4 תום הנוכחות היפנית בקוריאה 5 לאחר השחרור 6 ראו גם 7 הערות שוליים

[עריכה] רקע

השפעת היפנים בקוריאה החלה כבר בסוף המאה ה-19, כאשר מעצמות קולוניאליות מאירופה, בהן בריטניה, צרפת ואיטליה, התחרו ביניהן על השפעה באמצעות קולוניות מעבר לים. יפן, שרצתה גם היא לגרוף השפעה, ראתה בקוריאה טריטוריה חשובה להבטחת האינטרס היפני, במיוחד כאשר הייתה קוריאה במאה ה-19 חלק מאזור השפעה סיני. ב-27 בפברואר 1876 נחתם "הסכם גנגווה" (강화도조약, Ganghwa Treaty) בין האימפריה היפנית לקוריאה, שמטרתו הייתה לפתוח את השוק הקוריאני למסחר של מוצרים יפניים. במשך השנים צברו היפנים השפעה אדירה בקוריאה, וב-29 באוגוסט 1910 נחתם הסכם הדדי בין קיסר קוריאה לבין קיסר יפן, שעיקרו סיפוח מלא של חצי האי הקוריאני לשלטון יפני. צורת הממשל החדשה הייתה למעשה באמצעות ממשלת בובות, שכן בקוריאה שלט מושל שהיה כפוף לחלוטין למרותו של הקיסר היפני, וקיבל מעשית הוראות מטוקיו. ההסכם המביך נחשב בקוריאה כהסכם משפיל מעין כמותו. כינויו של ההסכם, שנחתם בשנת הכלב לפי לוח השנה הקוריאני, הוא "ההשפלה הלאומית בשנת הכלב" (경술국치). היום בו הוא נחתם מכונה בקוריאה "יום ההשפלה הלאומי".

[עריכה] הפלישה לקוריאה

בתקופת הכיבוש היפני התפתחה קוריאה הודות לשיפורים טכנולוגיים ולתמורות כלכליות שחלו בעולם בכלל וביפן בפרט. כבישים נסללו, רשתות תקשורת החלו לפעול ותחבורה ציבורית ענפה התפתחה במהירות. לרוב, שימשו האלמנטים המודרניים הללו את צרכיהם של היפנים ואת משטרם הריכוזי. היפנים הדיחו מן השלטון את שושלת ג'וסיאון, ^[1], הרסו את ארמון גיאונגבוקגונג (경복궁, Gyeongbokgung) בסיאול ששימש אותם, ובנו מערכת מסים חדשה שהתבססה על גידול תוצרת חקלאית וייצואה ליפן, וכללה גם רציחות שקטות של איכרים מהפריפריה שסירבו לשלם מסים.

הקיסר גוג'ונג מת בינואר 1919. הוא ככל הנראה הורעל. קצת לאחר מותו הפתאומי, ב-1 במרץ, החלו תנועות שונות ברחבי המדינה להפגין נגד הנוכחות של הפולשים היפנים. היפנים לא כל כך אהבו את ההתנגדות, ודיכאו אותה בכוח. כ-7,000 מפגינים נהרגו מאש הצבא והמשטרה היפניים שנכחו במקום^[2]. מתנגדים בכפרים של נוצרים-קוריאנים נצלבו ונשרפו חיים בכנסיות על ידי הכוחות היפניים. תנועות ההתנגדות לשחרור קוריאה מעול הכיבוש היפני נשענו בין היתר על נאומו המפורסם של נשיא ארצות הברית דאז, וודרו וילסון, שקרא לסיום הכיבוש הקולוניאלי (שהיה בעיקרו אירופי) ברחבי העולם ולמען הזכות להגדרה עצמית של העמים הכבושים. הנשיא נמנע מלהזכיר את המצב בקוריאה ככל הנראה בשל האינטרסים שהיו לו באזור, בעיקר קשרי מסחר עם הסינים.

[עריכה] ההתנגדות לכיבוש

בהשפעת תנועות ההתנגדות שקמו ב-1 במרץ 1919, הוקמה ממשלה קוריאנית גולה בשנגחאי, סין, שדגלה בסיום הכיבוש היפני בקוריאה ובהתנגדות פעילה לנוכחות הצבא האימפריאלי היפני בחצי האי. לממשלה הגולה היו שני הישגים בולטים במיוחד במאבקם נגד הכובשים היפנים. הבולט שבהם היה ניצחון של מיליציות חמושות ששלחו על גדודים של הצבא האימפריאלי היפני בצ'ינגשאנלי (青山里 במנדרינית תקנית) שבמנצ'וריה - הישג שהתרחש במסגרת ניסיונם של היפנים לכבוש את המחוז המיוער ג'יאנדאו שבצפון סין ב-1920, וגרם לכמעט 1,000 אבידות בנפש בצבא היפני. ההישג השני היה מארב מוצלח שתכננו מצביאי הממשלה הגולה ב-1932 נגד הקצונה הבכירה של הצבא היפני בסין. הממשלה הגולה שהוקמה ב-1919 נחשבה כלגיטימית בעיני העם הקוריאני, ועובדה זו אפילו מעוגנת בחוקה המודרנית של קוריאה הדרומית.

ההתנגדות לכיבוש היפני לא פסקה לאורך תקופת שלטונם של היפנים. התקוממויות רבות, שהמפורסמת שבהם התרחשה על ידי סטודנטים ב-1929, הובילה בסופו של דבר להידוק החבל סביב צווארה של קוריאה ב-1931. הממשל הצבאי שהחילו היפנים בחצי האי הפך לדומיננטי יותר וחזק יותר. פרוץ מלחמת סין-יפן השנייה ב-1937 ולאחר מכן מלחמת העולם השנייה הביאה לניסיונם של היפנים להשמיד את הלאום הקוריאני. השלטון היפני הפך את התפילות במקדשים של דת השינטו היפנית כחובה בקוריאה, הפסיק את השימוש בשפה הקוריאנית בבתי הספר וביטל את חוקיותם של אלמנטיים עיקריים בתרבות הקוריאנית. התרבות והכלכלה הקוריאנית ספגו מכות קשות בעקבות התקנות החדשות. השפה הקוריאנית נאסרה לשימוש גם מחוץ לבתי הספר וכמובן בעיתונות הכתובה, והתושבים אולצו לאמץ להם שמות יפניים. חפצי נוי רבים הושמדו או נלקחו ליפן, ועד היום ניתן למצוא חפצים תרבותיים שמקורם בקוריאה במוזיאונים ואוספים פרטיים, בעיקר ביפן ובארצות הברית^[3].

בזמן מלחמת העולם השנייה אולצו קוריאנים רבים להשתתף במאמץ המלחמתי היפני. עשרות אלפי גברים גויסו מיידית ליחידות הלוחמות של הצבא היפנים, וכ-200,000 נשים ונערות צעירות, בעיקר מקוריאה ומסין, גויסו כשפחות מין לצבא היפני עבור החיילים בחזית.

גלי הגירה קוריאנית יצאו מחצי האי הקוריאני, בעיקר למנצ'וריה ומחוז פרימורסקאיה שבחלקה הדרום-מזרחי של ברית המועצות. חלק מהמהגרים הללו ייסדו תנועות שחרור שלחמו למען עצמאות קוריאה, שלהן מיליציות חמושות שלחמו מלחמת גרילה נגד כוחות יפניים מחוץ לגבולות חצי האי הקוריאני. בשנות הארבעים של המאה ה-20 התאחדו תנועות השחרור לכדי גוף אחד שנקרא "צבא השחרור של קוריאה". רבים מהלוחמים והקצינים של צבא השחרור הקוריאני הצטרפו לימים לצבא השחרור העממי הסיני.

[עריכה] תום הנוכחות היפנית בקוריאה

סיום הכיבוש היפני הגיע עם כניעתה של יפן לבעלות הברית ב-15 באוגוסט 1945, עם חתימת מנהיגיה של יפן על הצהרת פוטסדאם, המקבלת את תנאיה בעלות הברית. ניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה שם קץ ל-35 שנות שלטון יפני בקוריאה. ברית המועצות שחררה את חלקו של חצי האי הקוריאני שמצפון לקו הרוחב 38, ואילו ארצות הברית שחררה את חלקו שמדרום לקו הרוחב 38. החלוקה אמורה הייתה להיות זמנית, כאשר בתום ההליכים אמורה הייתה לקום מדינה קוריאנית מאוחדת אחת משני צדי קו הרוחב. ברית המועצות הצליחה להנחיל את עקרונות הקומוניזם בצפון קוריאה, אך כשלה בנסיון החדרת הקומוניזם בדרום. לאחר מלחמת קוריאה הפך ההסדר לקבוע, שכן חצי האי הקוריאני מחולק בין קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית, למרות שאין זה המצב הטבעי של העם הקוריאני - שחי כיום משני צדי הגבול.

הכיבוש של היפנים, גם בקוריאה וגם בסין, ידוע כתקופה של הפרות בוטות של זכויות אדם. ישנם גם היסטוריונים בעלי עמדה אפולוגטית לכיבוש. כיום, הנושא הזה עדיין פתוח ונידון בין ממשלות יפן וקוריאה. הרגש האנטי-יפני עדיין חזק בקוריאה, וביבשת אסיה בכלל, כתוצאה מהכיבוש היפני והאכזריות בה נודעו החיילים היפנים.

[עריכה] לאחר השחרור

תקוות לקוריאה אחת, עצמאית ומאוחדת ("חופשייה ועצמאית"^[4]) ירדו לטמיון במהירות, כאשר הפוליטיקה של ראשית ימי המלחמה הקרה וההתנגדות הפנימית לתוכנית הנאמנות של המעצמות לקוריאה גרמו ב-13 באוגוסט 1948 להקמתן של שתי ממשלות נפרדות - אחת בדרום בהשפעה אמריקנית ואחת בצפון בהשפעה סובייטית. המערכת הפוליטית שהונהגה בדרום קוריאה הושפעה מהקפיטליזם האמריקני, ואילו המערכת הפוליטית בצפון קוריאה הושתתה על עקרונות הקומוניזם. מערכות השלטון השונות בתכלית, ורצונה של כל אחת מהן להשתלט על כל חצי האי הקוריאני כולו, הובילו בסופו של דבר לפריצתה של מלחמת קוריאה ביוני 1950, שהייתה אחד הביטויים הצבאיים הקשים ביותר למלחמה הקרה בין ארצות הברית, שתמכה בדרום הקפיטליסטי, לבין ברית המועצות, שתמכה בצפון הקומוניסטי.

[עריכה] ראו גם

• היסטוריה של קוריאה
• האימפריה היפנית

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ שושלת ג'וסיאון הייתה השושלת השלטת בקוריאה ערב פלישת היפנים לחצי האי. פרטים נוספים ניתן לקרוא בערך היסטוריה של קוריאה.
2. ^ לפרטים נוספים ראו כאן
3. ^ ממצאיו של תחקיר שערכה ממשלת דרום קוריאה שפכו אור על המדיניות הזו. 34,369 חפצי נוי קוריאניים בתקופת הכיבוש היפני נמצאו ביפן, ו-17,803 נמצאו בארצות הברית. [1]
4. ^ http://countrystudies.us/south-korea/8.htm