רות גלסברג-גולד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רות גלסברג-גולד (נולדה ב-21 ביוני 1930) היא סופרת, מרצה בנושא השואה ומתורגמנית.

רות גלסברג-גולד נולדה במחוז בוקובינה שברומניה (כיום באוקראינה). עד גיל 11 גדלה בצ'רנוביץ', ואז, בנובמבר 1941, גורשה עם משפחתה לטרנסניסטריה, שם הופקרו לגווע בקור, ברעב ובמחלות. הוריה ואחיה הבכור, כנר מחונן ומבטיח, נפטרו בזה אחר זה לנגד עיניה. היא הצליחה לשרוד, בכוח חיים בלתי נתפס, שלוש שנים מחרידות של יתמות, רעב ומחלות.

לאחר השחרור בידי הסובייטים, עברה לתקופת-מה לברית המועצות ומשם חזרה לרומניה וחידשה את הקשר עם מי שנותר לפליטה ממשפחתה המורחבת. היא הצטרפה לגרעין הכשרה ציוני והכינה עצמה לעליה ארצה. בשנת 1947 הפליגה ארצה בספינת מעפילים שטבעה בים האגאי, חולצה על ידי משחתת בריטית והובאה למחנה מעצר בקפריסין, שם המתינה לתורה לעלות לארץ ישראל.

ב-1 בינואר 1948 עלתה ארצה ואחרי מלחמת השחרור הקימה עם חברי הגרעין שלה קיבוץ בהרי ירושלים. היא למדה והייתה לאחות מוסמכת. בשנת 1958 נישאה ליהודי רומני והיגרה עמו לקולומביה וכעבור ארבע-עשרה שנים עברה משם, עם בעלה ושני ילדיהם, למיאמי שבפלורידה. בשנת 1990 הקימה בפלורידה קבוצת תמיכה לניצולי שואה. כיום, אחרי פרישתה לגמלאות מעבודתה כאחות מוסמכת, היא מרצה בנושאי שואה.

רות גלסברג-גולד כתבה על ילדותה ברומניה ועל השנים בטרנסניסטריה בספר אתמולים אבודים, הוצאת יד ושם, 2000.