רות בן-ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רות בן-ישראל (נולדה ב-1931), פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל אביב, החוקרת הבולטת ביותר של משפט העבודה בישראל ברבע האחרון של המאה העשרים. כלת פרס ישראל לחקר המשפט לשנת תשס"א.

נולדה בשנת 1931 בפורט סעיד שבמצרים, אחות ליובל נאמן, נכדה למייסדי תל אביב ונינה למייסדי נווה צדק.

היא הגיעה עם הוריה לארץ ישראל בשנת 1935.

בוגרת גימנסיה הרצליה בתל אביב. בשנים 1950-1952 שירתה בצה"ל, סיימה קורס קצינות, שימשה בתפקיד פיקודי בבסיס ההדרכה של הח"ן וכיהנה כמפקדת ח"ן חיילית של חיל הים בדרגת סגן.

בשנים 1952-1954 למדה בפריז עיצוב ותרבות ולשון צרפת. עם חזרתה ארצה עסקה באמנות שימושית ובשנים 1957-1960 ניהלה מפעל של "המשקם" לרקמה תימנית ולשטיחים פרסיים, שבו הועסקו עולות חדשות.

בשנת 1955 נישאה לעו"ד גדעון בן-ישראל, לימים חבר כנסת וחבר הוועדה המרכזת של ההסתדרות. לבני הזוג שתי בנות, מרית וסביון. עם היבחרו של בעלה לכנסת פנתה ללימודי משפטים, כדי להמשיך בפרקטיקה המשפטית שלו.

בשנת 1967 קיבלה תואר בוגר במשפטים, בשנת 1971 קיבלה תואר מוסמך במשפטים ובשנת 1975 קיבלה תואר דוקטור למשפטים, כולם מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת הדוקטורט שלה נעשתה בהנחייתו של יצחק זמיר, והיא נושאת את השם "ההסכם הקיבוצי בישראל כהסדר נורמטיבי".

משנת 1975 נמנית עם סגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. משנת 2000 היא פרופסור אמריטוס באוניברסיטה זו.

במהלך כל עבודתה האקדמית שילבה בה גם פעילות ציבורית לקידום מעמד העובד ומעמד האישה, בין השאר כיועצת לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת.

רות בן-ישראל היא כלת פרס בר ניב למשפט עבודה (1988) וכלת פרס מינקוף למצוינות משפטית (2000).

בשנת 2001 הוענק לה פרס ישראל לחקר המשפט. בנימוקי חבר השופטים נאמר:

המחקרים שהיא פרסמה מצטיינים במבט רחב ומעמיק: הם משלבים ידע רב של שיטות משפט במדינות אחרות, ראייה חדה של הבעיות החברתיות שהמשפט מבקש לפתור והבנה עמוקה של תהליכים ומגמות המערבים משפט, חברה וכלכלה. במיוחד ראוי לציין את ספרה על ההסכם הקיבוצי, את מחקריה על זכות השביתה בישראל ובעולם ואת שלושת הכרכים של ספרה על שוויון הזדמנויות ואיסור הפליה בעבודה. את כל מחקריה מאפיינת תפיסה ערכית, הרואה במשפט מכשיר שנועד ויכול לקדם את האדם ואת החברה, ובמיוחד לסייע בידי קבוצות חלשות ומקופחות להגיע לחיים של רווחה וכבוד.

בשנת 2005 החליטה על שינוי בקריירה, ועברה לעסוק בציור באמצעות מחשב של סיפורי המקרא. על מניעיה לשינוי כתבה [1]:

"בשנת 2005 מלאו לי, כאמור, שבעים וארבע שנים . חשבתי כי קיימת הסתברות לכך שעוד יעמדו לרשותי עשר עד עשרים שנות פעילות. חשתי שאינני מסוגלת להמשיך ולעסוק עוד עשר עד עשרים שנה במה שעסקתי עד כה. הרגשתי צורך עז להתחדש, להתרענן ולהגשים את עצמי בדרך חדשה ושונה. על כן החלטתי לבצע הסבה מקצועית ולפתוח דף חדש בחיי. היה עוקץ מסוים שהכביד או העיב על ההחלטה להתחיל בעיסוק חדש. הקושי היה רגשי. בעוד שבתחום עיסוקי המסורתי הגעתי למעמד בכיר והייתי לדמות המובילה בתחום, היה ברור שבעיסוק החדש אתחיל מתחתית הסולם. משמעות הדבר הייתה ירידה במעמד המקצועי, צורך לכבוש מחדש את מקומי בקבוצת התייחסות חדשה שאיננה מכירה אותי, ובתוקף כך אינה מודעת כלל ליכולותיי ולכישורי. שקלתי זה מול זה את היתרון שבהתחדשות מול החיסרון של ההתחלה. הכף נטתה בבירור אל עבר היתרון. הסיכוי להתרעננות ולהנאה שבלימוד ובהתבטאות בתחום חדש גברו על החשש מאבדן היוקרה המעמדית".

[עריכה] כתביה

ספרים:

מימד חדש להסכם הקיבוצי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על שם הרי סאקר, 1976.
ההסכם הקיבוצי : חקיקה, פסיקה ופרשנות, הוצאת סדן, 1977.
דיני עבודה : פרקי הוראה, הוצאת דיונון, 1981.
השביתה, הוצאת סדן, 1987.
דיני עבודה בישראל , האוניברסיטה הפתוחה, 1989.
שוויון הזדמנויות ואיסור אפליה בעבודה, האוניברסיטה הפתוחה, 1998.
דיני עבודה, האוניברסיטה הפתוחה, 2002.
שביתה והשבתה בראי הדמוקרטיה, האוניברסיטה הפתוחה, 2003.
מי מפחד מהגיל השלישי (יחד עם גדעון בן-ישראל), הוצאת עם עובד, 2004.
ביטחון סוציאלי, האוניברסיטה הפתוחה, 2007.