רגיונליזם ביקורתי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רגיונליזם ביקורתי הוא מונח שהותבע בדיעבד, המגדיר גישה באדריכלות שיצאה מתוך האדריכלות המודרנית של אמצע המאה ה-20.
המונח הותבע על ידי האדריכל התאורטיקן קנת' פראמפטון במאמרו שנת 1983 " Towards a Critical Regionalism: Six points of an architecture of resistance". עיקר הרעיון של הרגיונליזם הביקורתי הוא התייחסות מקומית בתכנון האדריכלי, בשונה מהסגנון הבינלאומי של שנות ה-20 וה-30 שדגל באוניברסליות. כמו כן, הגישה מתייחסת לרעיונות המודרניזם ומאמצת כמה מעקרונותיו תוך ביקורתיות ושילובה עם האדריכלות המקומית, המסורתית או הוורנקולרית.
הרגיונליזם הביקורתי צמח מתוך כשלונה של האדריכלות המודרנית להתאים עצמה לקונטקסט המקומי והתרבותי ומנסה באופן כמעט פרדוקסלי לממש את העקרונות הפונקציונאליסטים כמו גם ההיבטים האסתטים של המודרניזם. כמו כן, מאמרו של פראמפטון מנסה לעמת עם המודרניזם בתקופה של אחרי מלחמת העולם השנייה, שבה הפך לאדריכלות של יזמות עסקית עם מה שקדם לו בהיסטוריה של אדריכלות המערב. בניגוד לאדריכלות הפוסט מודרנית, שהייתה לסגנון של ממש המבטא בין השאר את הרוח הקפיטליסטית של ארצות הברית ובמידה רבה גם את התרבות הפופולרית של מחציתה השנייה של המאה העשרים, מנסה הרגיונליזם ליישם את האידאלים החברתיים של האדריכלות המודרנית.
על אף ששום אדריכל אינו מגדיר עצמו, ודאי לא באופן רשמי, כ"רגיונליסט ביקורתי", ניתן לייחס את הגישה למספר אדריכלים ידועים בהם: אלבר אלטו, ירן אוטזון, מריו בוטה, צ'ארלס קוראה, אלברו סיזה, רפאל מונאו, ג'פרי באווה, טדאו אנדו וקן יינג.
[עריכה] לקריאה נוספת
- קנת' פראמפטון, "Towards a Critical Regionalism: Six Points for an Architecture of Resistance", מאמרים על התרבות הפוסט-מודרנית, נערך על ידי האל פוסטר, הוצאת Bay Press, פורט טאונסן, .1983
