ראצק

... [בחדר המודרני] הדגישו בכל הזדמנות, כי שיטת החדר כבר מיושנת. עדיין חזרו על החומש ועל תנ,ך ולמדו גמרא, אבל שמו את הדגש על פרץ, ביאליק, מנדלי מוכר ספרים, לימדו מתמטיקה ועוד.

בעוד שבחדר של חיים המלמד עדיין הרשינו לעצמנו לחמוק דרך הדלת האחורית אל הגבעה הסמוכה על יד הכנסייה, כדי לבנות מבצרים מהחולות הבוציים שלאחר הגשם, כאן, בחדר המתוקן, לא היה עוד נאה לעסוק בעניינים ילדותיים כאלה. [...] במרחק שני בתים התגורר החזן-שוחט של ראצק, בעל הזקן הלבן כשלג, שלבש תמיד קפוטת משי. אמנם היה חובש את הכובע החסידי הקטן בנוסח וארשה, שלא היתה לו כל שייכות לראצק ה"ליטאית", אבל איש בעיירה לא חשב לו זאת לרעה. עלי להודות, כי בשום מקום בעולם אי אפשר היה למצוא שתי לחיים אדמוניות ונוצצות כאלו שקבעו לעצמן מקום מעל לזקנו הלבן, שני תפוחים כה עסיסיים תחת שתי עיניו הנבונות והאפורות.

אני ממשיך בדרכי בסימטקה, פוסח על השוק וממשיך אל בית-המדרש. [...] הדבר היה בחורף לפני חג הפורים, והצעירים היו חייבים לעשות שמות בהמן, אלא שנאלצו להיזהר מפני מבטיו הקפדניים של השמש הרזה וגבה-הקומה שזקנו לא נפל באורכו מקומת השמש עצמו. [...] סבי ז"ל הציב את דוכנו במתכוון כך, שיוכל להסתיר את עמדתי האסטרטגית, כדי שאוכל ברגע הנכון בזמן קריאת המגילה לכלות את זעמי בהמן. כאשר השמש חיפש אחר כך את ה"שקצים", שהרעישו עולמות לא הצליח למצוא אותם.

בשבת של יום קיץ היו התושבים יוצאים לטייל בקארצובי פארק. [...] אנו הצעירים היינו מגיעים דרך השדות והגיא אל הנהר, כדי לרחוץ בו.

הרבה זכרונות ניטשטשו בראשי: הרב, הרוקח. לא ערכתי טיול מחנות לחנות בשוק, לא תיארתי נסיעה בעגלה לסובאלק, לילה של חביות זפת בוערות בכיכר השוק בשנת 1913, לרגל חגיגת יום השנה ה-300 לשושלת רומנוב הרוסית, את משלוח המנות, הגעלת הכלים בערב-פסח, והעיקר חתונה בעיירה.