קו בר לב
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"קו בר-לב" היה קו מוצבים שבנתה ישראל לאורך תעלת סואץ החל מסוף שנת 1968, לשם הגנה על חיילי צה"ל המאבטחים את הגבול שבין ישראל למצרים לאורך התעלה. הקו נקרא על שמו של הרמטכ"ל באותה עת, חיים בר-לב.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
מיד אחרי כיבוש סיני במלחמת ששת הימים, הציב צה"ל יחידות רבות לאורך תעלת סואץ. המצרים החלו בהתקפות על מוצבי וחיילי צה"ל, (התקפות שהתפתחו למלחמת ההתשה), כולל הפעלת צלפים, פשיטות חיילי קומנדו וירי ארטילרי (מטנקים, תותחים ומרגמות).
כאמצעי התגוננות הקימו יחידות שונות ביצורים מאולתרים ללא תכנון מרכזי (שקי חול, גדרות תיל, סוללות עפר, תעלות, בונקרים, קירות מגן וכדומה).
משהתברר שהיוזמות המקומיות אינן מספיקות, הוחלט על הקמת קו הגנה אחיד לאורך כל התעלה.
[עריכה] חילוקי דעות
כשהתברר שההתקפות אינן פוסקות הוחלט על הקמת קו ביצורים לאורך כל 160 הק"מ של התעלה, קו שמטרתו מיגון לכוחות צה"ל והגנה מפני תקיפה מצרית.
במטה הכללי היו שתי גישות הגנתיות - הגישה הנייחת שמייצגיה העקריים היו בר לב, ישעיהו גביש ואברהם אדן והגישה הניידת שמייצגיה היו ישראל טל ובמידה מסוימת אריאל שרון.
תומכי הגישה הנייחת האמינו כי קו ביצורים חזק יעמוד בפני כל תקיפה ויספק הן הגנה טובה ללוחמים, בבונקרים ובתעלות הקשר שביניהם, והן תנאי מחייה נוחים במעוזים הגדולים והקבועים, מעוזים המוקפים בסוללות עפר גבוהות, המשמשות כמגן מפני צלפים וירי נק"ל וכן חוסמות את קו הראייה, כך שאי אפשר לראות את הנעשה במעוזים.
תומכי הגישה הניידת דגלו בקו הגנה גמיש, מרוחק מהתעלה, שיאפשר שליטה טובה יותר בכוחות הלוחמים ויאפשר הזזתם המהירה ממקום למקום כך שיהיה קשה יותר לתקוף אותם. יישום גישה זו הצריך שימוש נרחב בטנקים במקום בניית בונקרים.
בר לב הכריע בעד קו קבוע על גדות התעלה, קו שהוקם בשנת 1968.
[עריכה] מבנה הקו
בקו בר-לב היו 16 מוצבים מבוצרים ("מעוזים"), עמידים בפני התקפות ארטילריה, שהתפרסו לאורך 160 ק"מ. מערך הגנה זה תוכנן בידי אלוף פיקוד הדרום, ישעיהו גביש, ומפקד הכוחות המשוריינים בסיני (עוצבת סיני), אלוף אברהם אדן. מערך הביצורים נבנה על ידי חיל ההנדסה ותוחזק על ידו גם תחת ההפגזות הכבדות של מלחמת ההתשה, אותן הצליח לשרוד תוך סיפוק מחסה ראוי לחיילים. האזור הצפוני של התעלה הוא אדמת ביצה ובלתי עביר לרכב כבד. צה"ל סלל דרכי גישה על פני יריעות פלסטיות למניעת שקיעה. נתיבים אלה היו מוגבלים ברוחבם וחייב תנועה של טנקים בטור.
אריאל שרון, שמונה ב-1969 לאלוף פיקוד הדרום, מתח ביקורת על שיטת ההגנה הסטטית שאיפיינה את "קו בר-לב", והציע לאמץ את שיטת ההגנה הניידת של ישראל טל. יחד עם זאת פעל שרון להמשך ביצורו של הקו, על-מנת שיספק הגנה סבירה לחיילי צה"ל במלחמת ההתשה. ביוזמת שרון הוקם קו מוצבים נוסף מרוחק יותר מהגבול (על הציר שכונה "ציר החת"מ"), המיועד לכוחות שריון ותותחנים - על פי גישת ישראל טל.12 מוצבים אלה זכו לשם "תעוזים".
שני קווים אלה היו חלק ממערך ההגנה על חזית הדרום בסיני במסגרת הפקודה "שובך יונים". לפיו היו שלושה קווים: קו המעוזים הצמוד לתעלה המוחזק על ידי כוחות חי"ר מחוזקים במחלקות טנקים, קו שני במרחק של כחמישה עד עשרה ק"מ המוחזק על ידי חטיבת טנקים וקו עורפי (רפידים - ביר תמדה) המוחזק על ידי חטיבה נוספת.
בפועל נוצר מצב שבו ההגנה בחזית הדרום הייתה מצב ביניים בין הגישה הניידת לגישה הנייחת, כך שקו ההגנה לא מילא את תפקידו על פי גישה אחת אלא היה שעטנז ביניהן. נוסף לכך, סדר הכוחות שהיה בפועל בקו המעוזים ובקוים האחוריים לא תאם את הפקודה. עובדות אלה ואחרות תרמו לכך שההגנה בחזית הדרום כשלה.
[עריכה] כשלון הקו
במלחמת יום הכיפורים לא היווה "קו בר-לב", שעשרים ממוצביו היו מאוישים, מכשול בפני החיילים המצרים שצלחו את התעלה, ומוצביו הפכו לנטל על צה"ל, שנאלץ להקדיש כוחות קרקע ואוויר להגנה על החיילים ששהו במוצבים ולניסיונות לחלצם. בסופו של דבר נכנעו חמישה מהמעוזים לכוחות התוקפים ולוחמיהם נפלו בשבי, ובאחד-עשר מן המעוזים הצליחו הלוחמים לנטוש את המעוז ולהיחלץ לאחור. מעוז "בודפשט" שבצפון התעלה נותר המעוז היחיד שלא נפל.
לאחר המלחמה ניטש ויכוח האם כישלונו של "קו בר-לב" נבע מחוסר התאמה בסיסית שלו למשימה של הגנה מפני פלישה מצרית, או שהכישלון נבע מההפתעה בפרוץ המלחמה, שגרמה להיערכות לקויה של צה"ל בגזרת התעלה ולאי-מימוש תורת הלחימה שגובשה. בזיכרון הציבורי נותר "קו בר-לב" כאחד מסמלי המחדל של מלחמת יום הכיפורים.
[עריכה] מתעשרי קו בר לב
עלות הקמת קו בר לב מוערכת בכשני מיליארד לירות בערכי 1968.
בגלל הדחיפות בהקמת הקו נמסרו עבודות ללא מכרזים וללא בקרה כספית וביצועית מספקת. היו מבין הקבלנים כאלו שכנראה ניצלו עובדה זו ל"ניפוח חשבונות" ורמאויות, וגם מבין הקבלנים שביצעו עבודתם נאמנה היו כאלו שמראש, בגלל הסיכון והדחיפות, תמחרו את העבודה בסכומים גבוהים. אותם קבלנים, ובייחוד אלו שהתהדרו בעושרם, זכו לכינוי "מתעשרי קו בר לב".
[עריכה] רשימת המוצבים
שתי הטבלאות להלן מציגות את שמות המעוזים והתעוזים כפי שכונו במפת הקוד "סיריוס" בתקופת מלחמת יום הכיפורים[1]:
| גזרה צפונית | גזרה מרכזית | גזרה דרומית |
|---|---|---|
|
|
|
| גזרה צפונית | גזרה מרכזית | גזרה דרומית |
|---|---|---|
|
|
|
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ביטחון שוטף 1970 עד 1973, באתר של פיקוד הדרום
[עריכה] הערות שוליים
- ^ יהודה ואלך, אריה יצחקי, אטלס כרטא, עשור שלישי, הוצאת כרטא ומשרד הביטחון,1983
