קוד ישן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הקוד הישן (oldcode) הוא הכינוי שניתן לקידוד העברית במחשבים שלא תוכננו לעברית כלל, אלא לאנגלית בלבד. בכל סוגי הקוד הישן מקודדות 27 האותיות של האלפבית העברי (כלומר כולל האותיות הסופיות) במקום האותיות הלטיניות. בדרך-כלל כשמדברים על הקוד הישן מתכוונים לתקן SI 960, שהוא ASCII חוץ מהתווים (בכתיב הקסדצימלי) 0x60 עד 0x7A, שאותם תופסות האותיות העבריות.
הקוד הישן אינו נוח לשימוש, משום שאי-אפשר לערבב בו אותיות לטיניות קטנות ואותיות עבריות גם יחד, אך הוא היה האפשרות היחידה כאשר כל סביבות המחשוב הוגבלו ל-7 סיביות. כאשר הוסרה המגבלה הזאת והמחשבים עברו ל-8 סיביות, אפשר היה לקודד את תחום ה-ASCII כמקובל ולהקצות לאותיות העבריות מספרים נפרדים. במחשב האישי הוקצה התחום 0x80 עד 0x9A (עברית של DOS), ובתקן של ISO התחום 0xE0 עד 0xFA. העברית של Windows, מקינטוש ויוניקס מקודדת לפי תקן ISO.
העברית בתקן EBCDIC של חברת IBM, אף שזה היה בן 8 סיביות מלכתחילה, עברה כמה גלגולים. בתקופה שקדמה להופעת המסכים קודדה העברית במקום האותיות הלטיניות הגדולות (תחום המתחיל ב-0xC1 ומסתיים ב-0xE2). קידוד זה, שקיבל את הכינוי "סינית", מנע בכלל הדפסה מעורבת של עברית ואנגלית. עם הופעת המסכים הועבר הקידוד של העברית כמו בקוד ישן ASCII אל האותיות הלטיניות הקטנות (תחום המתחיל ב-0x81 ומסתיים ב-0xA2), קוד שקיבל את הכינוי "קוד ישן".
בין הייצוג הגרפי של קוד ישן ASCII לייצוג הגרפי של קוד ישן ב-EBCDIC היה הבדל קטן אחד. האות א ב-EBCDIC קודדה במקום הסימן & (ב-EBCDIC ערכו 0x50), בעוד שבקוד ישן ASCII הייצוג הגרפי של האות א היה ` (גרש שכיוונו הפוך), כך שערכה ההקסדצימלי של האות א היה מיד לפני האות ב (0x60 ו-0x61 בהתאמה).
העברית בקוד הישן היא לעולם עברית חזותית, שכן המחשבים שהשתמשו בה היו בעלי עוצמה נמוכה מכדי לתמוך בתצוגה הדו-כיוונית ההכרחית ליישום עברית משתמעת.
